אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אפשר להפוך בהמה לאדם? (אמור סט)


התמונה של נסים ישעיהו

אני מניח שכמוני, כולם שמעו על כאלה שילדותם העשוקה משמשת להם תירוץ זמין לכל מיני התנהגויות ומעשים, שאפילו הבהמות היו מתביישות בהם. מה עם אלה, האם התירוץ שלהם אמור להתקבל על דעתנו? האם העדר חינוך נכון בגיל הרך, חינוך לאנושיות, ילווה את האדם לכל שארית חייו בעולם הזה? אולי השאלה הזאת נשמעת כמו גימיק, אבל היא לא מתכוונת להיות כזאת. כולנו הרי מכירים ואולי אף השתמשנו במונח 'בהמיות' לתאר התנהגות "אנושית" מסוג מסוים.

כלומר, מוסכם אצלנו שיתכן מצב בו האדם יתנהג כבהמה וההבדל בינו לבינה יתבטא רק בפרט הטכני של הליכה על שתי רגלים ולא על ארבע. תופעה זו תיתכן, פשוט מפני שהאדם הוא היצור הכי מורכב מכל הנבראים; הוא הנברא היחיד שיש בו היכולת להתעלות לטוב נעלה ביותר, למעלה מהמלאכים, וגם להדרדר לתהומות של שפלות מסוגים ובתחומים שונים, הרבה למטה מבהמות וחיות ואף למטה משקצים ורמשים. זה לא שאמורים לבטל לגמרי את החלק הבהמי חלילה. החיים הגשמיים הם בהמיים וכך צריך להיות, אלא שאסור להשלים עם מצב בו הבהמיות המובנית הזאת הופכת להיות עיקר ותכלית חייו של האדם.הסדר הנכון הוא שעיקר חייו היא הרוחניות, וזו שולטת גם בגשמיות ובבהמיות, שהן חלק מובנה ובלתי נפרד מהחיים הכוללים של האדם. למעשה, אפשר לומר שתכליתו של החינוך היא, או לפחות אמורה להיות, הגברת החלק האנושי שבאדם על פני החלק הבהמי שבו. אם זו אכן המגמה של המערכת המופקדת על החינוך במדינה שזה עתה חגגה מלאת "אין" שנים לקיומה – כל אחד שישפוט ויסיק את המסקנות, ורצוי שיסיק על פי מבחן התוצאה. הח"מ בכלל לא בטוח שהניסוח דלעליל, או נוסח אחר כלשהו, מופיע בכלל בהגדרת המטרות של מערכת החינוך במדינה. הח"מ כן בטוח שהאמור לעיל הוא המגמה החינוכית המוצהרת של התורה בכלל ושל פרשת השבוע בפרט.נזכיר בקצרה כי הפרשה שלנו נקראת אֱמֹר והיא פותחת בפסוק (ויקרא כ"א): [א] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן; וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. שלוש אמירות בפסוק אחד כאשר בשתים האחרונות, המגמה החינוכית ברורה לגמרי (רש"י): אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים. הקטנים, וזה הכי טבעי בעולם, מתחילים את חייהם בעולם הזה כשכל עניינם הוא בגשמיות, עניינים בהמיים. תפקידם של הגדולים הוא לספק את הצרכים הבהמיים של הקטנים ובתוך כך להעלות אותם בהדרגה ובהתמדה מן הבהמיות נטו אל האנושיות. תהליך זה אמור להיות מובנה ומכוון, עם זאת הוא עשוי להתחולל כאילו בדרך ממילא, כאשר אצל הגדולים עצמם – האדם שולט בבהמה. עד כאן דיברנו בתהליכים חינוכיים שאמורים להתקיים כאשר הדברים מתנהלים בסדר הנכון – שהגדולים מחנכים את הקטנים בדרך פעילה, הנחיות ישירות וכו' וגם בעקיפין, שהנהגתם האישית נותנת לקטנים דוגמא ומופת לחיקוי. אבל יש מצבים שילד גדל בלי שיזכה לחינוך נכון, לא באופן ישיר ולא באופן של דוגמא אישית.

ובאמת מה קורה עם מי שגדל בלי ללמוד דבר כי לא היה מי שילמד אותו? ועוד יותר, מה קורה עם מי שקיבל חינוך קלוקל, האם יש דרך לתקן? אני מניח שכמוני, כולם שמעו על כאלה שילדותם העשוקה משמשת להם תירוץ זמין לכל מיני התנהגויות ומעשים, שאפילו הבהמות היו מתביישות בהם. מה עם אלה, האם התירוץ שלהם אמור להתקבל על דעתנו? האם העדר חינוך נכון בגיל הרך, חינוך לאנושיות, ילווה את האדם לכל שארית חייו בעולם הזה?ובכן, על פי התורה ברור שאין זה כך. לאדם ניתנה בחירה חופשית ומגיל מסוים ואילך הוא אינו יכול עוד לתרץ את מעשיו או את מחדליו בחינוך שקיבל בילדותו. מי שנוהג כך, מי שמתרץ את ההווה הקודר בעבר הקשה, חי בעצם בעבר. הוא נשאר תקוע רגשית בגיל בו ספג את החינוך הקלוקל, והגיל הרשום בתעודת הזהות שלו מתייחס רק לצד הכרונולוגי. לרישום הזה אין שום משמעות ביחס לבגרותו הרגשית, החברתית והתרבותית. אבל כאמור, זה תלוי בבחירתו החופשית של כל אדם, כי על פי התורה – אדם אמור לחיות את היום כאשר מבטו מופנה קדימה, אל יום המחר, בחתירה להתקדמות מתמדת, להתעלות מן הבהמיות אל האנושיות. זו העבודה המוטלת על כל אחד ואחת מאתנו כפרט וגם עלינו כאומה. החלק האישי בעבודה הזאת מודגש בימים אלו של ספירת העומר ועד חג השבועות, כולל. כי זהו החג היחיד בתורה שאין לו תאריך נתון, אלא הוא תלוי בהשלמת הספירה של ימי העומר; סופרים מ"ט יום והיום החמישים הוא חג השבועות. בימים קדמונים, כאשר מספר הימים בחודש לא היה קבוע מראש, הוא עשוי היה לחול גם בשביעי או בחמישי בסיון, תלוי במספר הימים של החודשים ניסן ואייר.אדם ובהמה תושיע ה'השילוב הזה בין העבודה, החתירה המתמדת קדימה של הכלל, ובין העבודה של הפרט, מתבטא היטב בפרשת השבוע שלנו (ויקרא כ"ג): [ד] אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה', מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם, בְּמוֹעֲדָם. [ה] בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ--בֵּין הָעַרְבָּיִם: פֶּסַח, לַה'. [ו] וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, חַג הַמַּצּוֹת לַה': שִׁבְעַת יָמִים, מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ. זו חובה המוטלת על הכלל וההנהגה הרוחנית של עם ישראל, בית דין או הסנהדרין אמורים לדאוג לקיומה. מיד אחר כך מופיע הציווי הבא: [י] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ--וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, אֶל-הַכֹּהֵן. [יא] וְהֵנִיף אֶת-הָעֹמֶר לִפְנֵי ה', לִרְצֹנְכֶם; מִמָּחֳרַת, הַשַּׁבָּת, יְנִיפֶנּוּ, הַכֹּהֵן. מדובר בקרבן העומר הבא מן השעורים שהם, כידוע, מאכל בהמה, ומאותו יום ואילך מתחילים לספור: [טו] וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. לא די בכך שהקרבנו פסח וחגגנו את חג המצות בתוך כלל ישראל. זה מצב בו הפרט עלול לסמוך על הכלל וללכת לאיבוד בתוכו, להיטמע בתוך הכלל ולעבור את הפסח ואת חג המצות בלא שיוותר בנפשו רושם כלשהו ממצוות אלו. וזה נכון במיוחד בחג הפסח, שכל מהותו היא תזכורת לעובדה שהקב"ה הוציא אותנו ממצרים בחסד חינם, בלי שנתאמץ לזכות בכך. ממילא עלולה להתפתח התפיסה שהעבודה שלי לא באמת חשובה, כי בכל מקרה, אתי או בלעדי, העבודה נעשית. לכן המצווה לספור מוטלת על כל יחיד בעם ישראל, להורות שלכל יחיד יש תפקיד בעולם הזה ואיש אינו יכול לסמוך על זולתו שיעשה את העבודה במקומו. והספירה היא עד חג השבועות:[טז] עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה, לַה'. את המנחה מקריבים בחג השבועות מלחם שנעשה מחטה שזה עתה נקצרה, לכן היא נקראת מִנְחָה חֲדָשָׁה.

את ההתחדשות הזאת משיגים לאחר שסופרים את הימים במשך שבעה שבועות, שבהם מתבוננים בכל יום במדה אחת פרטית בנפש, ועמלים להעלות אותה לקדושה. גם הספירה וגם ההתבוננות מוטלים על כל אחד מאתנו כפרט, וכך משתלבת עבודת הפרט בעבודת הכלל. יוצא אם כן שחג השבועות הוא ההשלמה של עבודת הפרט דוקא, הספירה הפרטית של כל אחד מאתנו היא המביאה אותנו עד לקבלת התורה ביום החמישים, והקבלה הזאת היא אישית לחלוטין, כל אחד ברמת המוכנות שלו לקבלת התורה. מה שיוצא זה שמפסח עד שבועות יש לנו תהליך של התקדמות יומיומית, והשיא הוא בקבלת התורה. זה מתחיל בעובדה שהקב"ה הוציא אותנו ממצרים כאשר היינו במצב רוחני ירוד ביותר, שקועים בבהמיות יותר מאשר באנושיות. שלא לדבר על רוחניות שהיתה רחוקה לגמרי מהמודעות שלנו. מראש נאמר לנו שהיעד הוא קבלת התורה בהר סיני, אבל לא היינו כלים למעמד הזה, כי כנ"ל היינו שקועים בבהמיות. על כן בא הציווי להקריב את העומר למחרת יום טוב הראשון של פסח, להורות על הקרבת הבהמיות שלנו, שעורים מאכל בהמה, והתחלת החתירה אל האלקות. חינוך עצמי ממוקד במשך מ"ט ימים, לתיקון וזיכוך המדות של הנפש הבהמית והעלאתן לקדושה. מהאמור עד כאן אפשר כבר להבין שהתורה קובעת חד וחלק: כל אחד יכול וחייב לחנך את עצמו מעבר למה שחינכוהו הוריו ומוריו. כי חינוך אינו מסתיים בגיל כלשהו, חִנוּך הוא תהליך שנמשך כל החיים, שכן תכליתו היא להשרות על המחונך את חן כ"ו, החן של ה' יתברך שהגמטריא של שמו היא כ"ו. ועדיין אפשר לטעות ולחשוב שכל זה נכון רק למי שתמיד היה בתוך המסגרת, שמעולם לא פרץ את הגדרות ולא התרחק יותר מדי מה' יתברך. הרי כל התהליך המתואר לעיל מתייחס לעם ישראל כשהוא מקבל את ההנחיות של ה' יתברך ומבצע אותן כמיטב יכולתו. אבל מה קורה עם מי שסטה מן הדרך, גם לו יש תקנה בתהליך הזה? ובכן, בתחילת השבוע החמישי של ימי הספירה, השבוע של ספירת ההוד, חל פסח שני. זהו מועד ב' למי שמסיבה כלשהי, לא יכול היה לעשות את הפסח במועדו המקורי. לכאורה, "עבר יומו בטל קרבנו" שיחכה לשנה הבאה, אבל התורה נותנת לו הזדמנות להקריב את הפסח בי"ד אייר להורות שאין מצב אבוד. גם מי שהתרחק ביותר עד כדי כך שהתהליך ההדרגתי של ספירת העומר אינו עשוי לעזור לו להגיע לקבלת התורה, כי לא השתתף בקרבן פסח המקורי שממנו מתחיל התהליך שמוביל לקבלת התורה, נותנים לו הזדמנות שניה, פסח שני שממנו הוא יכול להגיע לקבלת התורה כמו כולנו. ובלבד שידע כי זהו היעד, קבלת התורה המורה לנו את הדרך הנכונה לחיות בעולם הזה.כי רק בקבלה מחודשת של התורה, יהיה טוב ליהודים וגם לכל האחרים. nissimye@netvision.net.il

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו