אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מי גובר, האמת או החסד? (שמיני סט)


התמונה של נסים ישעיהו

אנחנו רגילים לראות בעלי מחלוקת שמתבצרים בעמדותיהם ועושים כל מאמץ להוכיח שהם צודקים. לכל היותר יטענו שלא הבינו אותם נכון או שהוציאו את דבריהם מהקשרם. אלא שכל טענה שמעלים בעלי המחלוקת – היא רק גילוי של הנחת יסוד מסותרת, או נטיה נפשית הטבועה בם ומנחה אותם לטעון כך ולא אחרת.

בפרשת השבוע שלנו, שלושת הפסוקים הראשונים שקוראים בחלקו של העולה החמישי לתורה הם: (ויקרא י') [טז] וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת, דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה--וְהִנֵּה שֹׂרָף; וַיִּקְצֹף עַל-אֶלְעָזָר וְעַל-אִיתָמָר, בְּנֵי אַהֲרֹן, הַנּוֹתָרִם, לֵאמֹר. [יז] מַדּוּעַ, לֹא-אֲכַלְתֶּם אֶת-הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ--כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, הִוא; וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם, לָשֵׂאת אֶת-עֲו‍ֹן הָעֵדָה, לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם, לִפְנֵי ה'. [יח] הֵן לֹא-הוּבָא אֶת-דָּמָהּ, אֶל-הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה; אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ, כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי. אלעזר ואיתמר עמדו במצב מאד לא נעים, הדוד הגדול כועס עליהם. אחיהם הגדולים יותר מתו באותו יום על רקע של (...) וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה', אֵשׁ זָרָה--אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם. [ב] וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ה'. לכן אלעזר ואיתמר הם כעת בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם, והדוד כועס כי הם נהגו שלא על פי הציווי שקבלו ממנו, לא אכלו את שעיר החטאת כפי שציווה אותם.היה זה בראש חודש ניסן, שבועיים לפני תום השנה הראשונה ליציאת מצרים. המשכן כבר ניצב במלוא תפארתו והגיעה העת להתחיל בשגרת העבודה בו, לאחר שבשבעת הימים האחרונים של חודש אדר תירגלו עבודה זו בהדרכתו האישית של משה.

באותם שבעה ימים עדיין לא ירד כבד ה' לשכון במשכן והעבודה היתה טכנית בלבד, תירגולית. היום השמיני החל בשיגרה כמו כל קודמיו, אלא שאז בא הגילוי שהפעים את כולם: (פרק ט') [כג] וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ, וַיְבָרְכוּ אֶת-הָעָם; וַיֵּרָא כְבוֹד-ה', אֶל-כָּל-הָעָם. [כד] וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם. היו שם שְׁנַיִם שהתפעמותם מעוצמת הגילוי הוציאה אותם מהכלים לגמרי והם לא יכלו, או לא רצו, להסתפק כמו כל העם בהתגלות כבוד ה', הם ביקשו יותר. [א] וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה', אֵשׁ זָרָה--אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם. את ההמשך ציטטנו כבר קודם, הם מתו במקום. אפשר להניח שההלם היה גדול, אבל התורה כדרכה אינה מתעכבת על פרטים שאין בהם מסר נצחי ומסתפקת בציון עובדה אחת: (...) וַיִּדֹּם אַהֲרֹן. כעת מתעוררת שאלה הלכתית, האם מותר לאהרון ובניו להמשיך בעבודת הקודש בטרם נקברו קרוביהם המתים? ואם כן, האם מותר להם גם לאכול את חלקם בקרבנות? משה משיב להם עוד בטרם ישאלו: [יב] וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל-אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים, קְחוּ אֶת-הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי ה', וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ: כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, הִוא. [יג] וַאֲכַלְתֶּם אֹתָהּ, בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ, כִּי חָקְךָ וְחָק-בָּנֶיךָ הִוא, מֵאִשֵּׁי ה': כִּי-כֵן, צֻוֵּיתִי. [יד] וְאֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה, תֹּאכְלוּ בְּמָקוֹם טָהוֹר--אַתָּה, וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אִתָּךְ: כִּי-חָקְךָ וְחָק-בָּנֶיךָ נִתְּנוּ, מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

כאן המקום להזכיר כי באותו יום הוקרבו, לראשונה, כמה וכמה קרבנות, מהם חד פעמיים המכונים 'קדשי שעה' ומהם המכונים 'קדשי דורות' כי מאותו יום ואילך הוקרבו כסדרם במועדם. הציווי של משה לאהרון ולבניו בפסוקים דלעיל, התייחס לקרבנות של אותו יום בכלל, בעוד קצפו התעורר על שלא אכלו את חלקם משעיר החטאת. כלומר, בקרבנות האחרים לא התעוררה בעיה כזאת כי הם אכלו כאשר צווה משה. אז מדוע לא אכלו את חלקם בשעיר החטאת? אלעזר ואיתמר לא ענו למשה. (רש"י) אמרו, אינו בדין שיהא אבינו יושב ואנו מדברים לפניו, ואינו בדין שיהא תלמיד משיב את רבו. העדיפו לספוג בשקט מטעמי כבוד לאבא ולדוד שהוא גם המורה. הם גם הבינו שהטענה היא לא אליהם אלא אל אביהם, והקצף הופנה כלפיהם משום הכבוד שמשה חלק לאחיו הגדול ממנו בשנים. ואהרון אמנם השיב למשה: [יט] וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל-מֹשֶׁה, הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת-חַטָּאתָם וְאֶת-עֹלָתָם לִפְנֵי ה', וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי, כָּאֵלֶּה; וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם, הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'? רש"י מסביר שדברי אהרון כולם נאמרו בלשון שאלה: וכי הם הקריבו, שהם הדיוטות (ואסור להם לעבוד במקדש באנינות, בטרם נקבר המת)? אני הקרבתי, שאני כהן גדול ומקריב (אפילו ביום שאני) אונן. ככהן גדול, מותר לי להקריב בעודי אונן, השאלה היא אם מותר לי גם לאכול מהקרבנות, הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה' – אם שמעת בקדשי שעה אין לך להקל בקדשי דורות. בקדשי שעה – מזכיר אהרון למשה – אכלנו כולנו, אני והבנים שלי, בהתאם לציווי ה' מפיך, אבל שעיר החטאת שהוקרב היום לראשונה – עתיד להיות מוקרב מכאן ואילך בכל ראש חודש ואסור לאכלו באנינות, האם היה עלינו לאכלו בהוראת שעה ובכך לפתוח פתח לפרשנות מוטעית לדורות? [כ] וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּיטַב בְּעֵינָיו. הודה, ולא בוש לומר "לא שמעתי".

אמת מוחלטת ואמת יחסית

ראינו מחלוקת, חמורה לכאורה, בין משה לאהרון שבסיומה מודה משה כי אהרון צדק. הלואי עלינו יכולת כזאת להודות שהשני צודק. בדרך כלל אנחנו רגילים לראות בעלי מחלוקת שמתבצרים בעמדותיהם ועושים כל מאמץ להוכיח שהם צודקים. לכל היותר יטענו שלא הבינו אותם נכון או שהוציאו את דבריהם מהקשרם. אלא שכל טענה שמעלים בעלי המחלוקת – היא רק גילוי של הנחת יסוד מסותרת, או נטיה נפשית הטבועה בם ומנחה אותם לטעון כך ולא אחרת. כלומר, לכל טענה במחלוקת יש שורש נפשי עמוק. למשל, בית הלל נוטים להקל כי נשמותיהם באו לעולם הזה ממידת החסד בעוד בית שמאי נוטים להחמיר כי נשמותיהם הגיעו לכאן ממידת הגבורה. לפי זה, מעניין לברר מהו השורש הנפשי במחלוקת שבין משה לאהרון. כידוע, בצעירותו ברח משה מפני פרעה ועשרות שנים הוא לא התקרב לארץ מצרים. בצו ה' הוא שב מצרימה וחלק מהתהליך היה מפגש מחודש עם אהרון אחיו: (שמות ד') [כז] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַהֲרֹן, לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה; וַיֵּלֶךְ, וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹקִים--וַיִּשַּׁק-לוֹ. על המפגש הזה מביא המדרש (רבה) את הפסוק (תהלים פ"ה) [יא] חֶסֶד וֶאֱמֶת, נִפְגָּשׁוּ; צֶדֶק וְשָׁלוֹם, נָשָׁקוּ. אומר המדרש, חסד זה אהרן (...) ואמת זה משה. צדק זה משה (...) ושלום זה אהרן. המדרש מוכיח זאת מפסוקים שונים, אבל מה שנוגע לנו זו זוית הראיה הנגזרת מתכונת החסד לעומת זו הנגזרת מתכונת האמת. מצד האמת של משה, אין שום הבדל בין קדשי שעה לקדשי דורות. ה' ציווה שיאכלו את הקרבנות שבגדר קדשי שעה אז אותו דין צריך להיות לקדשי דורות. לכן היה עליהם לאכול גם את שעיר החטאת ולא לשרוף אותו. תכונתה של האמת היא שאין בה שינויים. אם משתנה משהו, סימן שזו לא אמת.

ציווי ה' שיאכלו את הקרבנות נאמר אמנם ביחס לקדשי שעה, אבל קדושה היא קדושה ותופסת גם את קדשי הדורות. לעומת זאת, אהרון מודע לחולשות אנוש, מתחשב בהן ואין לו ספק שגם הקב"ה מתחשב בהן. הוא מבין שבחיי אדם ובחיי אומה יש מצבים נעלים בצד מצבים ירודים, ולא ניתן לדרוש מאנשים בשר ודם שבכל המצבים ישמרו על אותה רמה של קדושה. מה שנדרש ממנו עצמו והוא יכול לעמוד בו – שלא לרדת ממדרגתו הנעלית בקדושה אפילו במצב כל כך קיצוני כזה שאירע לו היום, לא תמיד ניתן לדרוש גם מזולתו שכוחותיו הרוחניים דלים משלו. לכן סבר – וגם עשה כן, שאת קדשי הדורות אין לאכול באנינות.ובסופו של דבר משה מסכים אתו. גם מדת האמת יודעת שאמנם אמת מוחלטת יש רק אחת, אבל היא יודעת גם שזה נכון רק אצל הבורא יתברך. אצל הנבראים האמת היא יחסית ויש להתחשב בכך ולא להעמיס עליהם מה שאינם יכולים לעמוד בו. לכן משה מודה שאהרון צדק ומסכים עמו שנהגו כהלכה בכך ששרפו את שעיר החטאת ולא אכלו אותו. האמת של הנבראים אמורה להתבטא במיצוי יכולותיהם בכל רגע נתון לעבודתו יתברך. אמת זו היא יחסית אמנם – אבל ביחס לאדם העובד את ה' בכל כוחו, זו האמת שלו וזו אמת מוחלטת. מדרגה גבוהה כזו של אהרון ובניו, שלא לדבר על מדרגתו של משה עצמו, היא מדרגה נדירה והנהגתם אינה יכולה לשמש הוראה לרבים. מכאן מסיק כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש (ליקוטי שיחות כרך י"ז) הוראה למעשה ביחס לאלה המנסים לקרב יהודים לעבודת ה' בדורנו; צריכים להתחשב במצבו הרוחני הנתון של זה שמנסים לקרב, שבדרך כלל אינו נעלה ביותר, ולא להעמיס עליו יותר מדי בבת אחת. הוא אינו מסוגל עדיין להגיע למדרגות עליונות של קדושה ואין לדרוש זאת ממנו. המקרב צריך לרדת אל המתקרב, להזדהות אתו עד כדי הבנה מלאה של מצבו הרוחני, ושם, במדרגתו הנמוכה עדיין, להביא אותו למצב בו יוכל לקבל את אור הקדושה. הרי תכלית עבודת האדם בעולם הזה היא 'לעשות לו יתברך דירה בעולמות התחתונים'. שבמדרגות הנעלות ביותר של הנבראים וגם באלה הנמוכות ביותר, יכירו שאין עוד מלבדו. וזה מתקיים בפועל בפרשת השבוע שלנו, כאשר בתחילת הפרשה כבוד ה' יורד לשכון במשכן בגלוי לעיני כל העם ולקראת סופה מזהירים אותנו על עניינים בסיסיים ביותר, שלא לאכול שקצים ורמשים. בין לבין יש לנו את הסיפור שהארכנו בו עד כאן. ולכאורה, מדובר בקצוות בלתי אפשריים; ביום ובשעה של ההתעלות הגדולה ביותר, שני בני אהרון מתים כי הקריבו אש זרה לפני ה'. אלא שזהו בדיוק המסר; התכלית היא לעבוד את ה' כרצונו, בעולם הזה התחתון, ולא להתנתק מהעולם בשאיפה אל האלוקות. זה יכול להיות אינטרס של האדם, להתנתק מהעולם, אבל זה לא מה שה' רוצה ועל כך נענשו בני אהרון.וכאשר נבין שזו התכלית וגם ניישם, יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים. nissimye@netvision.net.il

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו