אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מה עדיף, הגיוני או משוגע? (תצווה סט)


התמונה של נסים ישעיהו

כאשר היו גזירות מבחוץ, הן עוררו את קשיות העורף הטבעית לעם ישראל והניעו אותנו לדבוק במשה ובדרכו. דוקא כאשר המצב טוב, יחסית או לכאורה, עלולים להיסחף לכיוונים בלתי רצויים תוך כדי זניחת נר התמיד ר"ל. וסכנה זו היא המרחפת מעל ראשנו כעת. בשלושת החומשים 'שמות, ויקרא, במדבר', פרשת השבוע שלנו – וְאַתָּה תְּצַוֶּה, היא היחידה בה לא נזכר כלל שמו של משה רבינו. דיברנו על כך בעבר ובין היתר הסברנו שצורת פניה זו רומזת לעובדה שמדובר לא רק באיש ששמו משה, אלא בעצם התופעה של בשר ודם שכל מהותו היא מנהיגות. במלים אחרות, הדברים בפרשת השבוע נאמרו אמנם לאדם מסוים, משה רבינו, שהוציא אותנו ממצרים והנהיג אותנו ארבעים שנה במדבר, אבל הם תקפים בדיוק באותה מדה ביחס לכל מנהיג מאז משה המקורי ועד בכלל, כלומר למשה רבינו שבכל דור. והדברים הם (שמות כ"ז): [כ] וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית--לַמָּאוֹר: לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד. וְאַתָּה – המנהיג התורן האמיתי, תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תהפוך אותם לצוות אחד. מכוח אישיותך ודבקותך בהשגת היעדים שהמציאות מציבה בפניך, מכוח מסירותך המוחלטת לטובת העם שאתה מנהיג – תטע בהם את ההכרה שכולם יחד מהווים גוף שלם, ובכוחה של תודעת האחדות הזאת, כאשר כל פרט חש כי הוא חלק חיוני בגוף ששמו עם ישראל, הם ילכו אחריך כאיש אחד. אולם כדי להגיע לכך, כדי שתצליח לצוות את העם ליחידה אחת, זאת עליך לדרוש מהעם שלך: וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ. אתה אמנם מתפקד כראשו של הגוף ששמו עם ישראל, אבל כוחך הוא מכוחם. עם כל הכבוד, ראש בלי גוף אינו שווה הרבה ובלי רגלים הוא אינו יכול להגיע לשום מקום. ביחסם אליך, בצייתם להוראותיך הם מעניקים לך את הכח להוביל אותם אל היעדים הנכספים. הגוף יכול וצריך להוסיף כוחות לראש המנהיג אותו.

כידוע, שמן זה התמצית. של הזית, אבל גם של כל דבר אחר כמעט. ואת זה צריכים המונהגים לקחת אל המנהיג, את התמצית של עצמם. ללכת אחריו ולהשמע להוראותיו במסירות מוחלטת, עד מיצוי הנפש. וכאשר המציאות קשה עד כדי תחושה של כָּתִית, תחושה שכותשים אותו במכתשת וכדומה – צריכים לדעת שהתכלית היא להגיע לַמָּאוֹר וזו הדרך הישרה אליו, לחיות בתחושה של כתית. כמובן, גם המנהיג עצמו חווה את הכתישה. א' משום שזו המציאות, וב' משום שהוא מזדהה עם העם בשלמות וחווה את מה שהם חווים. אלא שמכח היותו מנהיג אמיתי המסור למונהגיו מסירות מוחלטת, הוא מצליח למנוע מצב בו תחושת הכתית תשתלט על החשים כי הם נכתשים ותגרום להם לאבד תקוה חלילה. ואדרבה, למרות כל הקשיים ולפעמים גם נגד כל הסיכויים, הוא ממשיך לחתור ולהוביל את העם אל היעד הנכסף. כמו לכל אדם, גם למנהיג יש כמובן את כוחותיו העצמיים, הכוחות בהם חנן אותו הבורא יתברך, ורק בתוספת לכך יש לו גם את הכוחות שמעניקים לו מונהגיו בכך שמביאים אליו את השֶׁמֶן זַיִת זָךְ. בגלוי, מה שמייחד את המנהיג האמיתי ביחס לשאר הפרטים בעם היא העובדה שלעולם אינו מסיח דעתו מן היעד, שהוא לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. בצמתים היסטוריים רבים ושונים, נראה היה כאילו נר ישראל עומד לכבות חלילה, ולמרבה הצער אכן היו פרטים בעם שהשלימו עם דעיכת נרם הפרטי. אבל נרו של עם ישראל לא כבה ולא יכבה לעולם, כי הקב"ה, נאמן להבטחתו בדבר נצחיות עם ישראל, דואג תמיד לשתול מנהיגי אמת בכל דור ודור, שבמסירות נפש עילאית משמרים את נר ישראל הכללי וגם את הנרות הפרטיים של יהודים, ובלבד שיקחו אליהם את השֶׁמֶן זַיִת זָךְ של עצמם. לא זו אף זו, מנהיג אמיתי שואף למצב בו כל אחד ממונהגיו, כל פרט ופרט בעם, יגיע למדרגה שלו עצמו, לעוצמת דבקותו שלו ביעד הכללי של עם ישראל, שהוא לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. וכפירושו של רש"י במקום, שתהא השלהבת שלו עולה מאליה, שלא יזדקק לתמיכה.האיפיון הזה של המנהיג – שלעולם אינו מסיח דעתו מן היעד, שהוא לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד, שייך לכוחותיו העצמיים כמובן, לא לכוחות שהוא מקבל מן העם. אפשר אפילו לומר שתכונה זו – דבקות מוחלטת בחתירה אל היעד הקיומי, היא החשובה ביותר למנהיג בעם ישראל והיא המשותפת לכל מנהיגי האמת שלנו, מאז ועד בכלל. והיכולת לרתום את כל הפרטים בעם או לפחות את מרביתם, לשיתוף פעולה מלא בחתירה אל אותו יעד, אפילו אם וכאשר לצורך כך נדרשת מסירות נפש, היא חיונית ביותר להצלחתו של המנהיג. וכמובן, מנהיג עשוי להניע מישהו לפעול מתוך מסירות נפש, רק אם יתן דוגמא אישית מובהקת. אחרת זה כמובן לא יכול להצליח. זה מה שעולה מן הפסוק הראשון בפרשת השבוע שלנו וזה עולה גם מן הסיפור של פורים. לא בכדי משווים חז"ל את מרדכי, מנהיג העם בימי אחשוורוש, למשה ששמו לא נזכר בפרשת השבוע שלנו. שניהם היו שלוחי ההשגחה העליונה לשמר את נר ישראל, גם אם במסירות נפש.

מנהיג או מונהג?

לכאורה, מה נוגע לנו כל האמור עד כאן? הרי אנחנו לא מדוכאים ע"י זרים זדים ואין לנו תחושה של נכתשים, לכן אנחנו לא במצב של כָּתִית ואנחנו יכולים להסתדר גם עם מנהיגות אקראית כזו או אחרת. אף אחד לא מטיל עלינו גזירות שכדי לעמוד בהן עלינו לפעול במסירות נפש. אדרבה, אנחנו חיים בתקופה היסטורית שבה חופש הפרט ורווחתו הם דגלים המונפים בגאון, כך שאפשר בהחלט לשמוח במה שיש ולא צריכים לעשות השוואות היסטוריות מאולצות. אלא שזה רק לכאורה. כי הסכנה המרחפת מעל נר ישראל היא מתמדת – וכל עוד לא נגאלנו בגאולה האמיתית והשלמה ע"י משיח צדקנו – חייבים לעמוד על המשמר ובערנות מלאה. ואדרבה, כאשר היו גזירות מבחוץ, הן עוררו את קשיות העורף הטבעית לעם ישראל והניעו אותנו לדבוק במשה ובדרכו. דוקא כאשר המצב טוב, יחסית או לכאורה, עלולים להיסחף לכיוונים בלתי רצויים תוך כדי זניחת נר התמיד ר"ל. וסכנה זו היא המרחפת מעל ראשנו כעת.השבת, מכיוון שהיא סמוכה לפורים, אנחנו קוראים בספר תורה שני את פרשת זכור (דברים כ"ה): [יז] זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. מה שמאפיין את עמלק היא חוצפה שאין לה גבולות. הוא חותר למטרתו בכל הכח, ללא לאות ובהתמדה הראויה לחיקוי. ומטרתו היא להפריד בין הראש ובין הגוף של עם ישראל ר"ל, שעל כן שמו הוא נוטריקון ע' מָלַק. אם הוא יכול לעשות זאת בפגיעה פיזית – הוא עושה. הרבה פעמים הוא ניסה לעשות זאת כידוע. הרי את חג הפורים אנחנו חוגגים לזכר הצלתנו מניסיון כזה. אם אין לו אפשרות לפגוע פיזית – הוא לא מוותר, הוא עושה כל מאמץ לפגוע בנו במימד הרוחני, וזו עלולה להיות פגיעה חמורה אף יותר מן הפגיעה הפיזית, כי בה כמעט ולא מצליחים לזהות את ניסיון הפגיעה. וגם – אם הצליח לפגוע ברוחניות חלילה – לא רק שהנפגע אינו מודע לכך שנפגע והוא בטוח שהכל בסדר אתו, הוא הופך – שלא מדעת, להיות משרת של עמלק בהמשך מאמציו להפיל יהודים נוספים ברשתו ר"ל.חוצפתו של עמלק מתבטאת בעובדה שהוא מטיל ספק (=עמלק) בהנחות יסוד נצחיות, באקסיומות. הוא למשל טוען שאפשר להישאר יהודי בלא להיות קשור למשה רבינו. או שמעשים שהתורה מצווה לעשות, המצוות המעשיות של התורה, הן המלצות שלפעמים ראויות לביצוע ולפעמים לא, תלוי בנסיבות ובנטיות הלב והשכל של כל אחד בכל תקופה. בכך הוא האנטי תזה של משה רבינו בפרט ושל עם ישראל בכלל. משה רבינו של אותו דור, מרדכי היהודי שהיה שר בכיר בממשלתו של אחשוורוש, הבין היטב את דרכו של המן שמזרע עמלק ועל כן פעל במסירות נפש, כמסופר במגילת אסתר. כלי המלחמה היעיל ביותר מול עמלק שחוצפתו אינה מתיישבת עם השכל האנושי הפשוט, הוא מסירות נפש שגם היא תופעה שאינה מתיישבת עם השכל האנושי הפשוט. את זה ידע משה רבינו ועל כן הוא מצווה את יהושע (שמות י"ז, ט') בְּחַר-לָנוּ אֲנָשִׁים, וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק; צריכים לבחור לכך אנשים בעלי מסירות נפש, כי סתם אנשים יכולים להתאים למלחמות רגילות, לא למלחמת עמלק. את זה ידע גם מרדכי היהודי ועל כן הוא אפילו לא מנסה להידבר עם המן. שכן לא יכולה להיות שום תועלת בהשחתת מילים באזני מי שפועל מחוץ למסגרת השכל. מולו יש לפעול באותם כלים שהוא מפעיל, כלומר במסירות נפש שגם היא מחוץ למסגרת השכל. מכאן ואילך, כל אחד יכול לנסות את כוחו במציאת ההקשרים האקטואליים וגם להצליח. גם אנחנו ננסה, ונתחיל בחתירה הנואשת של מנהיגנו הנבחר למה שמכונה לגטימציה לממשלתו העתידית; עצם הרצון לקבל הכשר מן הזולת מלמד על המבקש כי בעיני עצמו הוא לא מספיק כשר, הוא צריך הכשר מבחוץ. משה ומרדכי לא ביקשו הכשרים והסכמות מאיש. הם הסתפקו בבטחונם המוחלט כי דרכם היא היחידה להבטיח את המשך הארתו של נר ישראל, ופעלו בהתאם מתוך ביטחון מלא בה' יתברך כי יצליח את דרכם למען שמו ולטובת עמו ישראל. ולא תמיד הם ייצגו את רוב העם, ההיפך הוא הנכון; גם להם קמו מתנגדים חזקים ודוקא מהאליטות, שסחפו עמם את הרוב בעם. אלא שכאשר בטוחים בצדקת הדרך – שום אדם ושום עניין אינו עשוי להסיט אותם מדרכם, כי גורם ההתייחסות היחיד שלהם הוא בורא עולם ומנהיגו. ומי שנתבקשה להעניק הכשר לראש הממשלה המיועד, התנתה זאת בין היתר בהתחיבות מוקדמת שיקימו מדינה פלשתינאית. נשמע מאד הגיוני, שתי מדינות לשני עמים. אבל אם היא היתה שואלת את משה או את מרדכי, הם ודאי היו אומרים לה שאסור להיות הגיוניים כאשר ניצבים מול מי שמתעקשים להיות לא הגיוניים. ש'בעל הבית השתגע' זו אמירה פופולרית, אבל פה צריכים בעל בית משוגע באופן קבוע. וכשיהיה לנו כזה, מן הסתם יהיה רק טוב ליהודים, וגם לכל האחרים.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו