אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ואחרי הרעש, עוד רעש (יתרו סט)


התמונה של נסים ישעיהו

כל מפלגה וכל זרם מזהים את העוול ואת תיקונו בהתאם לנטיות הלב ולהשקפת העולם שלהם, כלומר בהתאם לאינטרסים של עצמם. כבר שנים שהם מתאמצים לתקן את העוול, לעשות צדק, בהתאם להשקפת עולמם, ובינתיים הארץ מתייבשת והולכת כי לא יורד גשם. חלפה לה מערכת הבחירות ועמה אמור היה לחלוף הרעש הטבעי שמתלווה אליה. הפעם לכאורה, במערכה זו, הרעש של תעמולת הבחירות היה מינורי משהו, כמעט בלתי נשמע, נבלע ברקע הכללי. נדמה שחוץ מהחברים הפעילים של המפלגות השונות, אף אחד לא באמת התרגש לקראת הבחירות, שבעצם קיומן ומהלכן התקין, אמורות לבטא את הדמוקרטיה.

אולי הח"מ טועה בהערכה הנ"ל כי לא השתתף בעצמו, ואף לא עקב, אחר המסרים של המפלגות השונות לקראת הבחירות. לא עקבתי כי התפתחה אצלי סלידה חריפה מן התעמולה המגיבה לסקרים ועל כן מיוסדת על שקרים. לא עקבתי כי אני מעדיף שלא לשמוע את ההשמצות ההדדיות שמהותן היא היפך אהבת ישראל. לא עקבתי כי עם או בלי קשר להערכה שלי את עצמי, אני מאד לא אוהב שמתייחסים אלי כל פתי או אף טיפש, כפי שעושות רוב המפלגות בכל מערכות הבחירות. סביר להניח שיש לא מעט מצביעים שחושבים ומרגישים כמוני. לא מספיק אמנם, אבל לא מעט. שעל כן גדולה מאד האכזבה בחלקים שונים של המפה הפוליטית החדשה. יקצר המצע לניתוח מפורט של הבחירות ותוצאותיהן, וגם אין זה ענייננו כידוע. אנחנו מוטרדים משתי תופעות בולטות, אחת שכבר הזכרנו, היפך אהבת ישראל והשניה היא, אני אני. ויש לומר שאלה שני צדדים של אותה מטבע; מכיוון שאני אני, לכן האחר נתפס כאיום על מקומי ומעמדי. שאחרת, לאחר שהבוחר אמר את דברו ומערכת הבחירות נסתיימה, מה מקום יש להמשך התחרות ואי ההסכמה? איזו תועלת יכולה לצמוח מהן? מדוע לא לאחד כוחות לטובת העם והארץ? הרי הצעתם עצמכם לבחירה בטענה שאתם מוכשרים ומתאימים להוביל אותנו לחיים טובים יותר, כעת יש לכם הזדמנות להוכיח לנו שאמת דיברתם, נו... אוי, איך שכחתי, טענתם שאתם מוכשרים ומתאימים יותר מהמועמדים האחרים, וזה העניין, יותר מאחרים. בשבוע שעבר עמדנו על כך שביום הבחירות אנחנו לומדים בתורה על בחירת מנהיגות לעם ישראל, ועל התכונות המאפיינות את הנבחרים להנהיג. גם הזכרנו את המשימה המוטלת על ההנהגה, לחתור למצב בו כָּל-הָעָם הַזֶּה, עַל-מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם.

יעד כזה יכול להיות מושג רק כאשר הנבחרים שמים בראש מעייניהם את טובת המונהגים, וטובת עצמם אינה תופסת מקום בתודעתם. סוג הנהגה כזה, הוא עצמו יוצר אחדות אצל המונהגים, שכן כולם שווים ביחס המנהיג אליהם וביחסם אליו. ואחדות ישראל, שזו מדריגה נעלית יותר מאהבת ישראל – שאינה מטופחת כלל בידי המתיימרים להנהיגינו – אמורה להיות מושגת בכח העובדה שהעם הוא הבוחר את מנהיגיו. כמובן בתנאי שהנבחרים אינם מחבלים באחדות זו בזדון, כפי שחווינו רק לפני כארבע שנים, או מחוסר דעת כפי שזה עכשיו. האמור עד כאן אולי זה מלים יפות, תיאור כללי של מנהיגות שיכול להתאים לעמים שונים, אבל לא ממש מספיק כדי להנהיג את עם ישראל. הזכרנו כבר את התכונות הנדרשות ממנהיגים בעם ישראל, והראשונה הנדרשת היא יִרְאֵי אֱלֹקִים. אולי צריך להגדיר אותה כתודעה ולא כתכונה, וגם לכאורה ברור שרק על בסיס זה יכולות להתקיים לאורך זמן התכונות המנויות בהמשך: אַנְשֵׁי אֱמֶת, שֹׂנְאֵי בָצַע. אולי נספיק לראות בהמשך שיש אפשרות להבנה אחרת של חלוקת התכונות הנדרשות מן המנהיגים, שמדובר פה בארבע מדרגות לאו דוקא מצטברות, אבל בינתיים ננסה להבין את התכונה שנזכרת בסוף, שֹׂנְאֵי בָצַע. (מכילתא): אלו שהם שונאים לקבל ממון בדין, דברי רבי יהושע. ר' אלעזר המודעי אומר: שֹׂנְאֵי בָצַע – ששונאים ממון עצמם. ואם ממון עצמם שונאין, קל וחומר ממון אחרים. הרמב"ן מפרש את דברי ר' יהושע כמתייחסים לאדם שכבר הגיע לעמדת מנהיגות (ושיפוט בכלל זה) השונא לקבל ממון מן הנזקקים לשירותיו, כלומר מי ששונא לקבל שוחד כפשוטו. את דברי ר' אלעזר המודעי הוא מסביר כמתייחסים לאדם ששונא את המותרות, שמסתפק במועט ועל כן אינו עלול להתפתות לשוחד. בכל מקרה, לפי שתי הדעות, התנאי הכי בסיסי להגיע לעמדת מנהיגות בעם ישראל הוא שנאת הממון. בין אם שנאת הממון המוצע לו ע"י אחרים לדעת ר' יהושע, ובין אם שנאת הממון העודף מכדי הצורך לקיום ברווחה – אפילו אם זה ממון שלו שהושג ביושר – כדעת ר' אלעזר המודעי. כי מה שמניע את רדיפת הממון מעבר לדרוש לצורך הקיום, הוא תחרותיות או השגיות או שניהם, וזהו מרשם בטוח לשיבוש האחדות ולצמיחת מנהיגות שטובת עצמה, ולא טובת המונהגים, היא הניצבת בראש מעייניה. נו, מה דעתכם, אחד ששונא את השוחד, יציע עצמו לבחירה מתוך תחרות עם זולתו?

נשיאים ורוח, וגשם אַיִן

או בלשון ימינו, רעש וצילצולים בלי תועלת, זה מה שהיה לנו במערכת הבחירות וזה מה שאנחנו ממשיכים לקבל גם כעת, לאחר הבחירות. רמזנו לכך שמסתמנת התפכחות מסוימת אצל הבוחרים; זה מתבטא באחוז ההצבעה שהפעם דוקא הפתיע לטובה, אבל נדמה שגם זו היתה מחאה נגד ההכפשות המכוערות שצרמו למצביעים והם הטריחו עצמם אל הקלפי ונתנו את קולם למושמצים, אולי לא כל כך מתוך הזדהות עמם, אלא יותר כמחאה נגד המשמיצים. מעניין שהמושמצים לא כל כך הגיבו על ההשמצות ואולי זה מה שעורר את אהדת המצביעים כלפיהם. ההשמצות הן בעיה חמורה כאמור, אבל עוד יותר בעיה, מה עושים עם זה לאחר סגירת הקלפיות. האם מי שהושמץ כשקרן, יכול להיות שותף בממשלה שיקימו משמיציו, אם יקימו? הם יכולים להאמין לדבריו? ואם ישבו ביחד, מה זה צריך ללמד אותנו על האמינות שלהם עצמם? הכותרת לחלק זה לקוחה מספר משלי (פרק כ"ה) והפסוק בשלמותו הוא: [יד] נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן – אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר: הפשט בפסוק הוא שהמתחייב בפומבי לתת צדקה לעניים – הם מפתחים ציפיות בהתאם ולבסוף אינו נותן – דומה לעננים המכסים את השמים, באנשים מתעוררת הציפיה שירד גשם והעננים מתפזרים בלא כלום. הציפיה נכזבת וזו אכזבה קשה. ואם מישהו חשב שזה דימוי יפה אבל לא יותר מכך, הנה לשון הגמרא (תענית ח/ב): ואמר רבי יוחנן, אין הגשמים נעצרין אלא בשביל פוסקי צדקה ברבים ואין נותנין; שנאמר, נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן – אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר. צדקה זה מלשון צדק. פחות או יותר כולם הבטיחו לנו צדקה, כל המפלגות, וזה לא התחיל במערכת הבחירות האחרונה. גם עוקרי היהודים מגוש קטיף הבטיחו לנו צדקה, לפי דרכם המעוותת כמובן.

כל מפלגה טוענת שהצדק שלה הוא זה שיביא לנו ולעולם את את הגאולה. לעשות צדק זה גם לתקן עוול; זרם אחד טועם שהעוול הוא זה שנעשה לפלשתינים, רק נתקן אותו והכל יסתדר. זרם אחר טוען שהעוול נעשה ללומדי התורה וזה מה שצריכים לתקן. וכך הלאה, כל מפלגה וכל זרם מזהים את העוול ואת תיקונו בהתאם לנטיות הלב ולהשקפת העולם שלהם, כלומר בהתאם לאינטרסים של עצמם. כבר שנים שהם מתאמצים לתקן את העוול, לעשות צדק, בהתאם להשקפת עולמם, ובינתיים הארץ מתייבשת והולכת כי לא יורד גשם, מה שמוכיח – בהתאם לציטוט דלעיל, שנכון לעכשיו אף אחד מהזרמים אינו מחפש את הצדק במקום בו הוא אבד. אולי מחפשים אותו, אבל במקום הכי נוח לחיפוש – מתחת לפנס. כלומר, בהתאם לנטיות הלב ולהשקפת העולם כנ"ל. כמה נוח ולא מחייב... ולא שמענו אף אחד שטוען שאם אמנם יש עוול – הרי הוא העוול שעשינו לעצמנו, בכך שלא מקפידים לשמר ולטפח את הקשר שלנו עם בורא עולם ומנהיגו, קשר שנחתם בפרשת השבוע שלנו, השבוע של הבחירות. בשבת זו נקרא בתורה הגדרה מדויקת לקשר שבינינו לבין הריבונו של עולם. וכך מורה ה' למשה לומר לנו (שמות י"ח): [ד] אַתֶּם רְאִיתֶם, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם; וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. מכאן אתם למדים שכוחי הוא בלתי מוגבל. [ה] וְעַתָּה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-בְּרִיתִי--וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ. הקשר הוא דו צדדי; אנחנו נדרשים לשמוע בקול ה', לשמור את הברית שכרת עימנו, וה' מתחייב שנהיה לו סגולה מכל העמים. על משמעות הביטוי הזה עמדנו בעבר, וכעת רק נשים לב לסיום הפסוק, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ. הפסוק הזה נאמר ימים אחדים לפני מתן תורה בהר סיני, ולכאורה מדובר בברית שנכרתה שם, באותו מעמד, מה שמכונה 'ברית התורה' ששיאו בהכרזה שלנו 'נעשה ונשמע' לאחר ששמענו את עשרת הדברות. אז מה עושה כאן התזכורת כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ? בפשטות אפשר לומר שיש כאן שלילה חד משמעית של תפיסה שרווחה אז, שבאזורים שונים שולטים אלים שונים. שנדע שה' הוא האלוקים והוא אחד ואין זולתו במצרים, במדבר ובכל העולם. אבל בפנימיות נראה שיש כאן שלילה יותר מהותית ויותר נוגעת לנו; שלילת ההפרדה בין רוחניות לגשמיות. שלא נטעה לחשוב שבעניינים הנראים ארציים, כגון חבלי ארץ ויחסי שכנות, הקב"ה אינו מתערב כי זה לא מעניין אותו או מתחת לכבודו. שלא נחשוב שכל עניינו הוא שיהודים ילמדו את התורה, ולא איכפת לו אם – בנימוק שכך יוכלו ללמוד יותר תורה – יתנו לגויים חלקים מהארץ שהוא בחר עבורנו. [ו] וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ. זהו יעודנו בעולם. הממלכה מתקיימת על אותו חבל ארץ שהגדיר לה בורא העולם ומנהיגו. ויתור על חלק מהארץ, זה ויתור על היעוד ר"ל. ותמיהה היא, מי שמוותרים על חלק מן הארץ, האם יש ערך ללימוד התורה שלהם? נדבק ביעודנו, ואז יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים. nissimye@netvision.net.il

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו