אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מה עניין חג החנוכה? (מקץ סט)


התמונה של נסים ישעיהו

חג החנוכה מספר לנו שבכל יהודי מסתתר אותו פך שמן החתום בחותמו של הכהן הגדול; מה שצריך זה לחפש היטב עד שמוצאים אותו, ואז מתברר שהוא היה שם כל הזמן, ממתין שיגלו אותו.ידועה לרבים ההשוואה בין מצב האומה במדינת ישראל המודרנית למצבה בימי בית שני, שאז נתחולל הנס שלזכרו אנו חוגגים מאז ועד בכלל. בין אם מדובר בהשוואת ההתייוונות דאז להתמערבות של ימינו, ובין אם בהשוואת העצמאות המדינית דאז לזו של עכשיו – לחג החנוכה יש ניחוח עכשווי משהו. אולי זו אחת הסיבות לכך שאת נרות החג מדליקים גם יהודים שאינם מקפידים כל כך על שמירת מצוות אחרות. דומה כי בראיה מפוכחת, כשאומרים את המלים "בימים ההם, בזמן הזה" בברכת "שעשה נסים לאבותינו" לפני הדלקת נרות החנוכה – צריכים להודות לה' גם על הנסים שהוא עושה לנו בזמן הזה, אולי עוד יותר מאשר בימים ההם. אבל ספק אם רבים חושבים על הנסים היומיומיים בזמן הדלקת נרות החנוכה. גם מי שרואים את הנסים ומודים עליהם, לא בטוח שקושרים בינם לבין החג המיוחד הזה. לא אחת דובר על כך שבדור הזה אנחנו שרויים בחושך כבד ביותר, ואולי החושך הזה הוא שמפריע לנו לראות את הקשר ההדוק בין אז ועכשיו. ואמנם בהקבלה טכנית, מה שרואים זה שוני גדול בין הימים ההם לזמן הזה; בזמן הזה לכאורה אין אנו משועבדים בארצנו לשלטון זר שמטרתו היא לכפות עלינו אורח חיים המנוגד לאמונתנו. לכאורה אנחנו עצמאים מבחינה מדינית, וגם ביחס לפרט – הסיסמה היא 'איש באמונתו יחיה', אז איפה בכל זאת הדמיון בין אז ועכשיו? ובכן הדמיון הוא בבלבול הנורא השורר בעם, ובנתק שבין המנהיגות ובין העם. בימים ההם – המון העם, אלה שהתאמצו לדבוק במסורת אבותיהם, הם שסבלו מהדיכוי היווני. שכבת המנהיגות ישבה לה ברווחה בירושלים ובמקומות אחרים, שיתפה פעולה עם המדכאים ואף יזמה מהלכים שונים להחרפת הדיכוי. ואצלנו – על הנתק שבין המנהיגות לבין המון העם אין צורך להכביר מלים. ההפקרות הבטחונית היא רק הקודקוד של פירמידת התנתקות המנהיגות מהעם שאותו היא אמורה להנהיג.

איך כל זה קשור לחנוכה בימינו? והאם יש עבורנו איזה רמז מעודד בחג הזה?

הרי הכלל הוא שכל חג מחגי ישראל נושא מסר נצחי, שעל כן חוגגים אותו אלפי שנים אחרי האירוע שלזכרו הוא נחגג, אז אין ספק שאפשר וצריכים לשאוב עידוד מנרות החנוכה. מה שחסר זה רק להלביש מלים למסר הזה, וננסה לעשות זאת בע"ה. לכאורה כולנו יודעים שאת נרות החנוכה מדליקים לזכר נס פך השמן, שעל כן זו המצווה העיקרית בימים אלו. ובלשון הגמרא (שבת כ"א/ב): שכשנכנסו יוונים להיכל – טמאו כל השמנים שבהיכל; וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום – בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד; נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים; לשנה אחרת – קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה. היוונים טימאו כל השמנים שבהיכל. החשמונאים שניצחו, חיפשו שמן להדלקת הנרות במנורת המקדש ומצאו פך אחד חתום בחותמו של כהן גדול. היכל, שמן, מנורה (שהיום קוראים לה חנוכיה) חותמו של כהן גדול; מרכיבים שיש להתבונן בהם ואולי למצוא מסרים לימינו. ההיכל הוא היכל ה', בית המקדש. זהו מקום השראת שכינת ה' בעולם, מוקד הקדושה. היוונים שכפרו במונח הזה קדושה, שפירושה הבדלה, מעל ומעבר לעולם, התייחסו אליו כאל מונומנט תרבותי ותו לא. הם לא ביקשו להחריב את בית המקדש; הם רק טימאו את השמנים שבו. כי הם היו שכלתנים, חכמים מאד, ולא היו מוכנים לקבל את ההנחה שיש תחום שהוא מעל השכל, נבדל ממנו באין ערוך, קדוש. גם בעת שהיוונים שלטו במקדש – הכהנים ששיתפו עמם פעולה הדליקו את הנרות במנורה, אבל בשמן רגיל; לא הקפידו שיהיה טהור, שהרי השמן הוא אותו שמן. המשקל הסגולי שלו לא השתנה וגם הערך האנרגטי שלו נשמר. השמן הוא משל לחכמה, והטענה של היוונים היתה שאין הבדל בין חכמת התורה הקדושה, לחכמת העולם הזה. חלק גדול משכבת המנהיגות קיבל את דרכם של היוונים והתיוון, אבל המון העם המשיך בדרכו, דרך הקודש. היוונים לא הסתפקו בכך שהמנהיגות הולכת בדרכם ולחצו על המון העם לוותר על מנהגי הקדושה שלו. הם דורבנו לכך על ידי המתיוונים שלא יכלו לסבול את פשוטי העם הנבערים שמתעקשים על מנהגים מוזרים כגון קדושת השבת, טבילה במקוה טהרה, הימנעות מאכילת בשר טרף וכדומה. הם טענו שהיום השביעי הוא יום ככל הימים; המים הם אותם מים במקוה ובאמבטיה והבשר הוא אותו בשר בין אם נשחטה הבהמה כהלכה ובין אם נערפה. על כך יצאו החשמונאים למלחמה.

בין נרות המקדש לנרות חנוכה

החשמונאים, למרות היותם מעטים ובלתי מיומנים, קידשו מלחמה על היוונים ועל המתיוונים ומסרו נפשם להילחם על קדושת עם ישראל. הקב"ה עשה להם נסים ונפלאות והמעטים ניצחו את הרבים; אבל את המטרה שלהם, להשיב את הקדושה לעם ישראל, יכלו להשיג רק בחידוש העבודה במקדש, וזה מה שניסו לעשות מיד לאחר שכבשו את ירושלים. וכאן הם נתקלו בבעיות קשות, כי בית המקדש היה מוזנח ומחולל. לאחר שיפוץ ראשוני, ביקשו להדליק את הנרות במנורה, שזו אחת הפעולות הראשונות שעושים במקדש בכל בוקר, אבל השמנים במקדש טומאו על ידי היוונים. למרות שבמצבי חירום מותר להדליק את הנרות בשמן שאינו טהור, החשמונאים התעקשו שלא להשתמש בהיתר זה. הם נלחמו במסירות נפש על קדושת עם ישראל – מושג שהיוונים כפרו בו, כנ"ל – ולא היו מוכנים לוותר על הקדושה ועל הטהרה, אפילו לא במצב חירום. נעשה להם נס ומצאו פך אחד של שמן מונח בחותמו של כהן גדול. למה היה צריך להיות בחותמו של כהן גדול? הרי החותם מעיד שאיש זר לא נגע בשמן ועל כן הוא טהור, אז למה הנס היה בחותמו של הכהן הגדול דוקא, סתם חותם לא מספיק? ובכן מה שמאפיין את הכהן הגדול היא מסירותו המוחלטת לקדושה. עליו להיות פרוש מכל ענייני החולין; לביתו הוא יוצא רק בערב, ואת מרבית זמנו הוא מבלה במקדש. פך אחד של שמן טהור, אם הוא חתום בחותמו של הכהן הגדול, חותם של מסירות נפש, די בו כדי לחולל את המהפך ולהשיב את היהודי מן היוונות אל הקדושה. חג החנוכה מספר לנו שבכל יהודי מסתתר אותו פך שמן החתום בחותמו של הכהן הגדול; מה שצריך זה לחפש היטב עד שמוצאים אותו, ואז מתברר שהוא היה שם כל הזמן, ממתין שיגלו אותו.כאמור, בבית המקדש הדליקו את הנרות במנורה מדי בוקר, אז למה קבעו שאת נרות החנוכה עלינו להדליק דוקא לאחר רדת החשכה? ובכן, ההבדל בין נרות המקדש לנרות חנוכה שהם לזכר נרות המקדש, הוא בעוצמת האור (או החושך) השורר בעולם. נרות המקדש הודלקו רק בשמן זית, בתוך המקדש וביום, כי העולם היה אז מואר באור הקדושה שקרנה מן המקדש. התפקיד היה של הכהנים שכל ימיהם היו באור הקדושה, ועניינם היה להעלות לקדושה את העולם, להאיר את חושך העולם הזה. בשורה התחתונה – היה מקדש והיה עולם אבל השפעת המקדש לא כל כך הורגשה בו. זה דומה לנרות השבת של ימינו; מדליקים אותם בתוך הבית כי תפקידם להאיר את הבית באור קדושת השבת, והדלקתם מוטלת על עקרת הבית או על בעל הבית, וגם אותם מדליקים מבעוד יום כמו את נרות המקדש. ובסוף יש בית (מואר) ויש חוץ, והחוץ לא בהכרח מושפע מהבית. לפעמים אפילו צריכים להסתגר בבית כדי להתגונן מפני החוץ.לעומת שני אלה, את נרות החנוכה מדליקים דוקא עם רדת החשכה ומציבים אותם כלפי חוץ. וגם, כל אחד מחוייב בהדלקתם, לא רק כוהנים או בעלי הבית, והם כשרים בכל השמנים. שמן זית זה רק להידור מצווה. עולה מכאן שכוחם של נרות החנוכה להאיר את החוץ, את חושך העולם, גדול יותר מזה של נרות השבת ואפילו מזה של נרות המקדש. ואדרבה, עיקר עניינם של נרות החנוכה הוא להאיר את החוץ, את חושך העולם, עד לגירושו המוחלט.

אמנם נרות חנוכה שואבים את כוחם מנרות המקדש שבהם היה הנס בימים ההם, אבל בזמן הזה – בזמן של חושך כפול ומכופל, של גלות קשה – כוחם להאיר גדול בהרבה מהכוח שהיה לנרות שבמנורת המקדש. בשורות המעטות שנותרו לנו, נבחן את הקשר לפרשת השבוע, מִקֵּץ, ואולי גם את המסקנות לימינו. התופעה שמתוך החושך הנורא מפציע לפתע אור גדול, ברורה לחלוטין בפרשת השבוע שלנו ובשנים קודמות דיברנו על כך לא אחת. מבור הכלא יוצא יוסף ובאותו יום הוא מתמנה משנה למלך מצרים. אין יותר מהפכה מזה. ובמרבית השנים קוראים את הסיפור הזה בימי החנוכה, כי הקשר הפנימי בין שני האירועים ברור לחלוטין; מסירות הנפש של החשמונאים על קדושת עם ישראל מתלבשת בשלמות במסירות נפשו של יוסף על הדבקות בה' אלוקיו. ושני אלה משדרים אלינו מסר ברור וחד משמעי: לא משנה כמה הכל נראה חשוך וקר – ישועת ה', כהרף עין. וגם אם היא מאחרת – בוא תבוא. ונסיים בפסוקים מנבואת זכריה (ב') שקוראים בהפטרה לשבת חנוכה: [יד] רָנִּי וְשִׂמְחִי, בַּת-צִיּוֹן--כִּי הִנְנִי-בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ, נְאֻם-ה'. [טו] וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל-ה' בַּיּוֹם הַהוּא, וְהָיוּ לִי לְעָם; וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ--וְיָדַעַתְּ, כִּי-ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ. [טז] וְנָחַל ה' אֶת-יְהוּדָה חֶלְקוֹ, עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ; וּבָחַר עוֹד, בִּירוּשָׁלִָם. [יז] הַס כָּל-בָּשָׂר, מִפְּנֵי ה'--כִּי נֵעוֹר, מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ.וברור שאז יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים. nissimye @ netvision.net.il

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו