אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בעצם, על מה רבים פה? (תולדות סט)


התמונה של נסים ישעיהו

ברור לחלוטין שמדובר במלחמה על הארץ, וזהו התהליך שחוזר על עצמו לכל אורך ההיסטוריה. בין אם מדובר בטווחי זמן קצרים, של חודשים או שנים כמו בימינו, ובין אם מדובר בטווחי זמן ארוכים, של מאות ואלפי שניםבשבוע שעבר נפרדנו מאברהם אבינו תוך שאנו מעלים על נס את תמימותו ואת ההכנות שהוא עושה לעתיד. כעת אנחנו עם יצחק אבינו, בנו וממשיך דרכו של אברהם, ומעניין לערוך ביניהם השוואה בנקודות מסוימות לפחות. סוף סוף אנחנו הרי בניהם, והסיפורים שהתורה טורחת לספר לנו אודות אירועים שונים בחייהם, נועדו לשמש לנו מורי דרך נצחיים. שעל כן קוראים אותם ומתבוננים בהם מדי שנה, ותמיד מוצאים פנים חדשות, אקטואליות. פרשת השבוע אמנם פותחת בפסוק (בראשית כ"ה י"ט): [יט] וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק, בֶּן-אַבְרָהָם: אַבְרָהָם, הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק. אבל מיד בהתחלה נדרשת מיצחק התנהגות שונה מזו של אביו: (פרק כ') [א] וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ, מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן, אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם; וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל-אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ-פְּלִשְׁתִּים, גְּרָרָה. זו תחנה בדרך היורדת למצרים, ומהלך זה הוא טבעי לבנו של אברהם אשר בנסיבות דומות ירד לשם. אבל כאמור, מיצחק נדרשת התנהגות שונה: [ב] וַיֵּרָא אֵלָיו ה', וַיֹּאמֶר אַל-תֵּרֵד מִצְרָיְמָה: שְׁכֹן בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. והוא לא שולח אותו רחוק: [ג] גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת, וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ: כִּי-לְךָ וּלְזַרְעֲךָ, אֶתֵּן אֶת-כָּל-הָאֲרָצֹת הָאֵל, וַהֲקִמֹתִי אֶת-הַשְּׁבֻעָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ. הרי גרר זה חלק מהארץ שהובטחה לאברהם, אז יצחק בהחלט יכול לגור שם. השאלה היא רק, לאן נגררים במקום ששמו גרר. בנושא זה מתגלעת מחלוקת בין אבימלך מלך גרר לבין יצחק, והנסיבות די מזכירות את המחלוקת שהיתה לו עם אברהם, אם כי שם (בראשית כ"א, כ"ב ואילך) הדברים מובאים רק ברמז, במשתמע. ה' גם מבטיח ליצחק שיהיה עמו בעתיד ויברך אותו בכל הברכות, לא בזכות עצמו, אלא בזכות היותו ממשיך דרכו של אברהם: [ה] עֵקֶב, אֲשֶׁר-שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי; וַיִּשְׁמֹר, מִשְׁמַרְתִּי, מִצְו‍ֹתַי, חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי. והברכה מתממשת מיד. למרות הרעב בארץ, [יב] וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא, וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים; וַיְבָרְכֵהוּ, ה'. בָּאָרֶץ הַהִוא החצי מדברית, ובַּשָּׁנָה הַהִוא שהיתה שנת רעב, יצחק זורע ומוצא מֵאָה שְׁעָרִים.

דבר כזה ניתן להסביר רק כאשר לוקחים בחשבון שוַיְבָרְכֵהוּ, ה'. וזה לא נגמר כאן. [יג] וַיִּגְדַּל, הָאִישׁ; וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל, עַד כִּי-גָדַל מְאֹד. [יד] וַיְהִי-לוֹ מִקְנֵה-צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר, וַעֲבֻדָּה רַבָּה; וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ, פְּלִשְׁתִּים. לא פלא שכך הם מרגישים. הם כבר יודעים, לפחות המלך שלהם יודע שלא כדאי להתגרות ביצחק, אבל מתקשים לראות בהצלחתו. אבימלך לא מעז לנקוט צעדים נגד יצחק, הלאמת רכוש או משהו, אבל הוא גם מתקשה לראות אותו בקרבתו, לכן הוא מבקש ממנו להתרחק: [טז] וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ, אֶל-יִצְחָק: לֵךְ, מֵעִמָּנוּ, כִּי-עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ, מְאֹד. יצחק לא מתווכח: [יז] וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם, יִצְחָק; וַיִּחַן בְּנַחַל-גְּרָר, וַיֵּשֶׁב שָׁם. בכלל רואים שהשתיקה מאפיינת אותו מאד, וזה קצת שונה מאביו אברהם, אבל על כך בהמשך בע"ה. בינתיים הוא מנסה לשחזר את מפעלו של אביו, מפעל שהוחרב בידי הפלשתים תושבי גרר: [יח] וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת-בְּאֵרֹת הַמַּיִם, אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו, וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים, אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם; וַיִּקְרָא לָהֶן, שֵׁמוֹת, כַּשֵּׁמֹת, אֲשֶׁר-קָרָא לָהֶן אָבִיו. בנושא הבארות הארכנו לפני כשנתיים וגם לפני כחמש שנים, כעת אנחנו מתעניינים במריבות הנלוות לעבודה זו של חפירת בארות.יצחק שיקם את הבארות של אביו, ויש להניח שהן סיפקו לו מים די מחסורו; מדוע אם כן פנה לחפור בארות חדשות? כדי להשיב על כך, אולי נוכל להיעזר בשם החריג שהתורה נותנת לבאר החדשה כפי שנראה בהמשך, בְּאֵר מַיִם חַיִּים, מה שלא נאמר על הבארות של אברהם. בעבודה הרוחנית, שיקום הבארות מקביל להנצחת הדור הקודם, לשימור המסורת. את זה עשה יצחק בהצלחה, אבל הוא יודע שאין בכך די. אמנם שיקם את הבארות של אביו, אבל מה עם הבארות שלו עצמו? הרי המשכיות מחייבת התחדשות, שאחרת נופלים לתהליך של נסיגה והסתאבות. על כן הוא פונה לחפור באר חדשה, וזה מצליח לו בגדול, הוא מוצא בְּאֵר מַיִם חַיִּים. זהו ביטוי המלמד על צמיחה והתחדשות, תהליכים שאינם מתקיימים בעת שעוסקים רק בשימור המסורת כפי שנתקבלה מן הדור הקודם.

אחד צועק שני שותק

[יט] וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי-יִצְחָק, בַּנָּחַל; וַיִּמְצְאוּ-שָׁם--בְּאֵר, מַיִם חַיִּים. [כ] וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר, עִם-רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר--לָנוּ הַמָּיִם; וַיִּקְרָא שֵׁם-הַבְּאֵר עֵשֶׂק, כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ. זו פעם שניה שאנחנו מוצאים מריבה בתורה. הפעם הראשונה גם היא היתה בין רועים: [ז] וַיְהִי-רִיב, בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה-אַבְרָם, וּבֵין, רֹעֵי מִקְנֵה-לוֹט; וְהַכְּנַעֲנִי, וְהַפְּרִזִּי, אָז, יֹשֵׁב בָּאָרֶץ. בפרשת לֶךְ-לְךָ. בסך הכל, הרועה הוא שליח של בעל הבית. בזמנם זה היה עבד. אבל כנראה יש בתפקיד הזה משהו שמזמין מריבות, ואולי נצליח להבין טוב יותר בהמשך. כל עוד עסק יצחק בשימור המסורת – הפלשתים לא התערבו, כי זה היה בסדר מבחינתם. זה לא איים על הסדרים המקובלים ועל מכתיבי אותם סדרים. אך כאשר חפר באר חדשה, כאשר התעקש ללכת בדרכו שלו בחיפוש אחר האמת – כאן הם התקוממו וטענו לָנוּ הַמָּיִם. אנחנו אלה שמוסמכים לקבוע את הכללים; מי אתה שתתנהג אחרת מכפי שאנחנו קובעים?! יצחק לא מתווכח; שתקן, כבר אמרנו? בינתיים הוא מוותר על הבאר הזאת ופונה לחפור אחרת: [כא] וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת, וַיָּרִיבוּ גַּם-עָלֶיהָ; וַיִּקְרָא שְׁמָהּ, שִׂטְנָה. קודם זה היה עֵשֶׂק, עכשיו שִׂטְנָה, למה הוא היה צריך לתת שמות לבארות שנגזלו ממנו? ומה ההבדל בין עֵשֶׂק לשִׂטְנָה? ובכן אין עוד עֵשֶׂק במקרא. זו מלה יחידאית שלדעת חלק מן המפרשים מתייחסת למשהו הגובל באלימות פיזית. לעומת זאת יש לנו עוד פעם אחת שִׂטְנָה בתנ"ך, (עזרא ד') [ו] וּבְמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ כָּתְבוּ שִׂטְנָה עַל יֹשְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם: מכאן ברור שמדובר בקיטרוג מילולי בלבד. כלומר מדובר בשתי רמות של ריב ואולי אף בגופים שונים המעורבים במקרים השונים, כפי שננסה לברר בהמשך. גם בפעם השניה יצחק ממשיך לשתוק ומוותר, אבל כעת הוא גם מנתק מגע מרועי גרר: [כב] וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם, וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת, וְלֹא רָבוּ, עָלֶיהָ; וַיִּקְרָא שְׁמָהּ, רְחֹבוֹת, וַיֹּאמֶר כִּי-עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ, וּפָרִינוּ בָאָרֶץ. וכאן באה ההפתעה: [כו] וַאֲבִימֶלֶךְ, הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר; וַאֲחֻזַּת, מֵרֵעֵהוּ, וּפִיכֹל, שַׂר-צְבָאוֹ. וכך מקבל יצחק את פניהם: [כז] וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק, מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי; וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי, וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם. פתאום הוא מדבר, בקיצור ולעניין. בלי פוליטיקה ובלי דיפלומטיה. הם עונים מה שעונים וכדאי לקרוא במקור, אבל יצחק אינו מזכיר כלל את ההצקות שסבל בגרר ואת הבארות שנגזלו ממנו. הוא מתייחס אל אורחיו בענייניות בלי להביט לאחור אבל גם בלי להתלהב מעתיד משותף. מאד שונה מאברהם אביו אשר טרח להזכיר את הצקות העבר, כמו במטרה לנקות את השולחן ולפתוח דף חדש. יצחק פתח דף חדש – אתם שם ואני כאן.

ברור לחלוטין שמדובר במלחמה על הארץ, וזהו התהליך שחוזר על עצמו לכל אורך ההיסטוריה. בין אם מדובר בטווחי זמן קצרים, של חודשים או שנים כמו בימינו, ובין אם מדובר בטווחי זמן ארוכים, של מאות ואלפי שנים. כמו שמפרש הרמב"ן את שלושת הבארות כרומזים על שלושת בתי המקדש – הראשון כנגד עֵשֶׂק, והוא חרב כידוע. השני כנגד שִׂטְנָה וגם הוא חרב. רק השלישי שעדיין לא נבנה לצערנו, הוא נצחי כי הוא בא לאחר וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם, לאחר שמתפכחים מאשליות העולם הזה ומתנתקים מהם. או אז זוכים לגאולה האמיתית והשלמה ולבית המקדש השלישי והנצחי שהוא כנגד הבאר שנקראה רְחֹבוֹת, כִּי-עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ, וּפָרִינוּ בָאָרֶץ. ואנחנו כבר קרובים מאד, קרובים עד כדי תסכול תמידי מהמשך הגלות המרה. וכעת היא קשה מכל קודמותיה כי היא מתחזה להיות גאולה. לכאורה, קצת קשה לתרגם את האמור לעיל לשפת האקטואליה, שהרי כיום מדובר בשלטון יהודי בארץ ישראל. אבל זה רק לכאורה, מפני שהתורה מספרת על אנשים שחוו תהליכים, והרעיון הבסיסי לא השתנה. בין אם זה אבימלך מלך גרר ובין אם זה ראש ממשלה תורן במדינת ישראל – על שימור המסורת הם עשויים להבליג ואף לברך. ההתחדשות היא שמפחידה אותם, ההתעקשות על דבקות באמת המוחלטת. שכן בהכרח היא מדגישה את יחסיותם, ועל כן זמניותם בתפקיד ובכלל. והתגובות שלהם לא השתנו; עֵשֶׂק, מלחמה גלויה ב"פורעי חוק" שכל חטאם הוא דבקותם בארץ וחתירתם העקשנית להתחדשות בה. ומכיוון שמדובר בשקר, הם דואגים לפרסם מבול של דברי שִׂטְנָה עליהם. כך שוטפים את המוח לאזרחים הגונים שמתחילים להתייחס אל ההולכים לפני המחנה כאל פורצי גדר ר"ל. אלא שזמנם עבר. בקרוב ממש נזכה לרְחֹבוֹת, כנ"ל. ואז סוף סוף יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים. nissimye@netvision.net.il

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו