אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

חשיבה ילדותית (לך לך סט)


נסים ישעיהו's picture

אברהם אבינו חשב בסגנון ילדותי וגם אנחנו חושבים באותו סגנון. הוא חשב בסגנון ילדותי של שחור ולבן, בלי גווני ביניים; יש את דרך הדבקות בה' ויש את הדרך ההפוכה. אין אמצע. וגם אנחנו חושבים בסגנון ילדותי, של ילד מפונק; אנחנו חושבים שהכל מגיע לנו, ובלי מאמץ.שמעתי ממישהו ששמע הרצאה בה טען המרצה, בצורה משכנעת לדבריו, כי אי אפשר להגדיר את אברהם אבינו כמאמין, שהרי הוא ידע ולא היה זקוק לאמונה. כמסופר בפרשת השבוע, ה' נתגלה ודיבר אליו כמה פעמים, אז הוא ידע שיש אלוקים וידיעה היא לא אמונה. אין לי מושג מיהו אותו מרצה וגם אינני יודע אם בדיוק אלו היו מילותיו, אבל זה מה שציטט אותו בחור שישב עמנו בהתוועדות.

יש לציין כי, בניסוחים שונים, את הטענה הזאת שמעתי בעבר לא פעם מאנשים שונים. הטענה המרכזית שהעלו היתה שאי אפשר לדרוש מאתנו שנלמד מדבקותם בה' של האישים עליהם מספרת התורה, שכן אליהם התגלה ה' יתברך, ולכן רק טבעי היה שילכו אחריו בשלמות. לעומתם, אנחנו, שמצד אחד לא זכינו לכך שיתגלה אלינו, ומצד שני מתמודדים עם מציאות הרבה יותר מורכבת מזו שהכירו הם, מה הפלא שקשה לנו להאמין?! ביחס לדבריו של אותו מרצה, עניתי לבחור שזה סותר פסוק מפורש בפרשת השבוע (בראשית ט"ו) [ו] וְהֶאֱמִן, בַּה'; וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ, צְדָקָה. ולפיכך אנחנו פטורים מלהשיב לו. ולעצם העניין, מתי לראשונה התגלה ה' לאברהם אבינו? מפשט הפסוקים עולה שהוא היה אז בן שבעים וחמש שנים, אבל כמו שהראינו במאמר לפרשה זו לפני כשנתיים – הוא היה אז בן שבעים שנה, בברית בין הבתרים. ומה היה עד אז? עד אז הוא דבק בבורא העולם ומנהיגו שאליו הגיע כתוצאה של התבוננותו בפלאי הבריאה ומכח השגתו השכלית, ואף טרח לשכנע את כל מי שהיה בסביבה, להצטרף אליו לאמונה בא-ל אחד. ואת זה הוא עשה במשך עשרות שנים, עוד לפני שה' נתגלה אליו בפעם הראשונה. לפי זה יוצא, שלנו הרבה יותר קל משהיה לאברהם אבינו. הוא – לא היה לו מי שיודיע לו את דרך האמת, וכמה פעמים אף נקלע למצבים בהם נראה היה שדרכו אינה הדרך הנכונה. כמו למשל מה שמספרת לנו פרשת השבוע (פרק י"ב) אודות הרעב שהיה בארץ זמן קצר לאחר שהגיע אליה בהוראת הבורא יתברך: [י] וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ; וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם, כִּי-כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ. או הסיפור על נפילת בן אחיו בשבי והיחלצותו להצילו (פרק י"ד): [יג] וַיָּבֹא, הַפָּלִיט, וַיַּגֵּד, לְאַבְרָם הָעִבְרִי; וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי, אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר, וְהֵם, בַּעֲלֵי בְרִית-אַבְרָם. [יד] וַיִּשְׁמַע אַבְרָם, כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו; וַיָּרֶק אֶת-חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ, שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וַיִּרְדֹּף, עַד-דָּן. וכל זה אחרי שה' הבטיח לו הבטחות נפלאות.בהשוואה אליו – אנחנו כבר יודעים לא רק את המשך סיפור חיי אברהם, אלא גם את קורות העתים עד ימינו. אנחנו יודעים שכל ההבטחות שהוא קיבל, וקיבלו גם יצחק ויעקב אחריו, נתקיימו בנו שאנחנו בניו, וחלק מרכזי בהן הוא עצם קיומנו כעם למרות מצוקות היסטוריות, וגם עכשוויות, קשות ביותר. במלים אחרות – לנו יש את הניסיון ההיסטורי שלא היה לאברהם אבינו, וכל מה שאנחנו צריכים זה רק ללמוד מהניסיון שהצטבר לאורך הדורות. למרות זאת, לנו יש בעיות באמונה ולאברהם אבינו לא היו. האם יש לזה הסבר? ובכן, דומה כי הצד השווה בינו לבינינו הוא בסגנון החשיבה. אברהם אבינו חשב בסגנון ילדותי וגם אנחנו חושבים באותו סגנון. הוא חשב בסגנון ילדותי של שחור ולבן, בלי גווני ביניים; יש את דרך הדבקות בה' ויש את הדרך ההפוכה. אין אמצע. כל מה שנראה סותר לדבקות הזאת – פסול ולא שווה התייחסות. הוא מאמין למה שאומר ה' ולא משנה מה רואים במציאות היומיומית. ממש חשיבה של ילד. וגם אנחנו חושבים בסגנון ילדותי, של ילד מפונק; אנחנו חושבים שהכל מגיע לנו, ובלי מאמץ. אמנם מוכנים להתאמץ קצת לפעמים, אבל בתנאי שנראה בבירור שזה הולך לכיוון הנכון. אם יש איזה מכשול בדרך – מעקמים את האף ועושים ברוגז. עם הריבונו של עולם ר"ל. הסגנון אמנם אותו סגנון, אבל הרמה – פער תהומי בינינו. וכמובן, ההבדל מתבטא בעיקר במצבים של הסתר פנים, שזה עצמו מצב של ניסיון.כל עוד לא נתגלה ה' אל אברם, דבקותו בו היתה מכח השגתו השכלית כנ"ל. לאחר שנתגלה אליו, לכאורה כבר לא היתה לו ברירה אלא לדבוק בו. אבל מה עושים כאשר הוא נעלם לאחר שהתגלה? מה עושים במצב של הסתר פנים? לאברם התשובה פשוטה; הוא דבק בו בטרם התגלות וממשיך לדבוק בו בעת שמסתתר. חשיבה ילדותית, כבר אמרנו? לעומת זאת – אנחנו מוכנים לדבוק בו, אבל יש לנו תנאים שהוא צריך לעמוד בהם. ועל כך כבר עומד הנביא בהפטרת השבוע.

חשיבה בוגרת

הקשר שלנו עם הרבונו של עולם, הוא קשר עצמי ונצחי שאינו מותנה. זו הבטחת ה' לאברהם אבינו בפרשת השבוע שלנו בברית בין הבתרים (פרק ט"ו) וזה נצחי. איכותו של הקשר עשויה להשתנות בהשפעת מעשים והתנהגויות שלנו, אבל לא עצם קיומו של הקשר. אלא שזה נכון במבט מלמעלה, מזוית הראיה של הבורא יתברך. מזוית הראיה שלנו – הרבה פעמים נדמה שאין קשר, ועל כך מדבר הנביא (ישעיהו מ, כ"ז – מ"א, ט"ז): [כז] לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב, וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל: נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵה', וּמֵאֱלֹקַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר. במצב של הסתר פנים, האדם בטוח שכמו שהוא לא מזהה את נוכחות ה' בעולם, כך ה' לא מזהה אותו ואת מעשיו. בחלקו הראשון של הפסוק יש לנביא שני בני שיח, יעקב וישראל. בחלקו השני הוא מצטט שני טיעונים: נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵה', וּמֵאֱלֹקַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר. צריכים לומר שכל אחד מבני השיח מעלה טיעון אחד בהתאם להשגתו. דומני שכבר עמדנו על כך שהשמות יעקב וישראל מתייחסים לרמות מודעות שונות. יעקב הוא כינוי לעם ישראל במצב של גלות בעוד ישראל הוא השם שלנו במצב של גאולה. באופן פרטי, בשם יעקב מכונה המון העם בעוד בשם ישראל מכונים המורמים מעם. הראשונים גורסים שאמנם ה' ברא את העולם, אבל מאז הוא לא ממש מתעניין במה שנעשה בו, נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵה' כי הוא לא מתעניין בי ח"ו. האחרונים קצת יותר מתוחכמים. הם מודעים להשגחה הפרטית הקיימת תמיד, אבל מכיוון שה' יודע מה אני הולך לעשות – אין לי ברירה אלא לעשות מה שהוא יודע שאעשה. על כן וּמֵאֱלֹקַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר. הוא לא ישפוט אותי כי אני לא אשם בנטיות הטבעיות ובתכונות האופי שהוא נטע בי. לשתי האסכולות משיב הנביא בפסוק הבא: [כח] הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם-לֹא שָׁמַעְתָּ, אֱלֹקֵי עוֹלָם ה' בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ--לֹא יִיעַף, וְלֹא יִיגָע: אֵין חֵקֶר, לִתְבוּנָתוֹ. ה' הוא אֱלֹקֵי עוֹלָם אבל הוא גם בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ. זה נאמר לאסכולה המכונה יעקב, שטענה נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵה' מפני שיש לו את העולמות העליונים, מלאכים וכו', ואין לו עניין בנעשה בעולם השפל שלנו. לאסכולה השניה, זו המכונה ישראל מזכיר הנביא שאֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ של הבורא יתברך. אתם שופטים אותו בשכל שלכם, לפי רמת ההבנה שלכם, אבל העובדה היא שהשכל האנושי אינו עשוי להבין כלל את חכמתו של הבורא יתברך כי זה מעל ומעבר ליכולתו. אתם לא מבינים איך הבורא יתברך מנהל את הכל ובו בזמן יש לכם בחירה חופשית לשלוט בנטיות ובתכונות הטבעיות שלכם, אבל זה מה שהוא רוצה וזה מה שיש. הנביא ממשיך בתיאור יכולותיו של הבורא יתברך כביכול והשגחתו הפרטנית על ברואיו: [כט] נֹתֵן לַיָּעֵף, כֹּחַ; וּלְאֵין אוֹנִים, עָצְמָה יַרְבֶּה. עייפות היא תופעה שמצד החומר.

כי מצד הרוח, מצד הנשמה האלוקית, אין מושג של עיפות. ואפילו אם כבר התעייף כי החומר שבו התגבר על הרוח, לא נורא, שבים אל ה' והוא נותן כוחות מחודשים. וזה לא עניין של גיל כי גם צעירים מתעייפים: [ל] וְיִעֲפוּ נְעָרִים, וְיִגָעוּ; וּבַחוּרִים, כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ. אבל כנ"ל, כאשר האדם מתחבר לנשמה האלוקית שבקרבו והיא המנחה אותו, הוא לא מתעייף. הוא מקבל כוחות מחודשים כל הזמן. [לא] וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ, יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים; יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ, יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ. עד כאן זה תיאור פרטי שמתאים לכל אדם בכל עת, אבל מה עם מצבים היסטוריים של מצוקה קיצונית? הרי על זה מדבר הנביא והוא מזכיר:[ד] מִי-פָעַל וְעָשָׂה, קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ: אֲנִי ה' רִאשׁוֹן, וְאֶת-אַחֲרֹנִים אֲנִי-הוּא. אם היה מדובר בנבואה על איזה מהלך היסטורי שעל גבול הטבעי – ניחא, אפשר לטעון שמדובר במקרה. אבל כאשר ההבטחה היא למשהו על טבעי לחלוטין, נצחיות של עם למרות כל הגזירות והתהפוכות ההיסטוריות, את זה יכול להבטיח אך ורק קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ, משום שהוא הקובע את מהלך ההיסטוריה ויודע מראש בדייקנות מוחלטת, מה הוא הולך לעשות ואיך. וחז"ל קבעו לנו לקרוא את הנבואה הזאת כהפטרה לפרשת לֶךְ-לְךָ, הפרשה המספרת על כריתת הברית בין ה' ובין אברהם אבינו. כי לכאורה, לאחר שיודעים על הברית הזאת, כל יהודי אמור להיות בטוח לחלוטין בהשגחת ה' עליו ולעשות כל מאמץ שלא להתרחק ממנו חלילה. אבל המציאות העגומה היא ששוב ושוב מתרחקים, כי מתבלבלים מהסתר הפנים. הגיע הזמן שנשוב ונתחבר לברית שכרת ה' עם אברהם אבינו, ברית שמכוחה אנחנו שוב כאן לאחר אלפי שנות גלות, ואז תתקיים בנו הנבואה שבסיום ההפטרה: יד אַל-תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב, מְתֵי יִשְׂרָאֵל; אֲנִי עֲזַרְתִּיךְ נְאֻם-ה', וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל. (...) וְאַתָּה תָּגִיל בַּה', בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּתְהַלָּל. ואז באמת יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים. nissimye@netvision.net.il

תגיות: 

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו