אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ונתנה תוקף קדושת היום – מבט אישי


התמונה של רמי נוידרפר

מאז ילדותי המוקדמת מעסיק אותי הפיוט הנפלא הזה, משיאיה של תפילת הימים הנוראים, ובעיני, גם יצירת מופת של ארון הספרים היהודי.

תילי תילים של מילים נכתבו כבר על התפילה, עשרות ומאות נוסחים של ניגונים הושרו בקהילות ישראל, ויצירות רבות הושפעו ומושפעות ממנה.

בכתבה זו אינני מתיימר לחדש מאומה. אני רוצה לספר על הפיוט, על האגדה הנפלאה המלווה אותו, על מקורו העלום חלקית. מנקודת המבט האישית שלי, אקח אתכם למסע בו נאזין ביחד לניגונים השונים, נצפה בכמה מהאמנים המבצעים אותם, ונחפש השפעות של הפיוט על התרבות העברית.

הפיוט

וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם כִּי הוּא נוֹרָא וְאָיֹם וּבוֹ תִּנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ וְיִכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ וְתֵשֵׁב עָלָיו בְּאֱמֶת אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַּיָּן וּמוֹכִיחַ וְיוֹדֵעַ וָעֵד וְכוֹתֵב וְחוֹתֵם וְסוֹפֵר וּמוֹנֶה וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא וְחוֹתָם יַד כָּל אָדָם בּוֹ וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָׁמַע וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן וְיֹאמְרוּ הִנֵּה יוֹם הַדִּין לִפְקֹד עַל צְבָא מָרוֹם בַּדִּין כִּי לֹא יִזְכּוּ בְּעֵינֶיךָ בַּדִּין וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרוֹן כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִׁבְטוֹ כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפֹּר וְתִמְנֶה וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי וְתַחְתֹּךְ קִצְבָה לְכָל בְּרִיָּה וְתִכְתֹּב אֶת גְּזַר דִּינָם בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְּקִצּוֹ מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ מִי בַחֶרֶב וּמִי בַחַיָּה מִי בָרָעָב וּמִי בַצָּמָא מִי בָרַעַשׁ וּמִי בַמַּגֵּפָה מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יְטֹּרֵף מִי יִשָּׁלֵו וּמִי יִתְיַסָּר מִי יַעֲנִי וּמִי יַעֲשִׁיר מִי יֻשְׁפַּל וּמִי יָרוּם וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה כִּי כְּשִׁמְךָ כֵּן תְּהִלָּתֶךָ קָשֶׁה לִכְעוֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת כִּי לֹא תַחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת כִּי אִם בְּשׁוּבוֹ מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה וְעַד יוֹם מוֹתוֹ תְּחַכֶּה לוֹ אִם יָשׁוּב מִיַּד תְּקַבְּלוֹ אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא יוֹצְרָם וְיוֹדֵעַ יִצְרָם כִּי הֵם בָּשָׂר וָדָם אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר וְסוֹפוֹ לֶעָפָר בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ וְכַחֲלוֹם יָעוּף וְאַתָּה הוּא מֶלֶךְ אֵל חַי וְקַיָּם אֵין קִצְבָּה לִשְׁנוֹתֶיךָ וְאֵין קֵץ לְאוֹרֶךְ יָמֶיךָ וְאֵין לְשַׁעֵר מַרְכְּבוֹת כְּבוֹדֶךָ וְאֵין לְפָרֵשׁ עֵילוֹם שְׁמֶךָ שִׁמְךָ נָאֶה לְךָ וְאַתָּה נָאֶה לִשְׁמֶךָ וּשְׁמֵנוּ קָרָאתָ בִּשְׁמֶךָ עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָוְקַדֵּשׁ אֶת שִׁמְךָ עַל מַקְדִּישֵׁי שְמֶךָ בַּעֲבוּר כְּבוֹד שִׁמְךָ הַנַּעֲרָץ וְהַנִּקְדָּשׁ כְּסוֹד שִׂיחַ שַׂרְפֵי קֹדֶשׁ הַמַּקְדִּישִׁים שִׁמְךָ בַּקֹּדֶשׁ דָּרֵי מַעְלָה עִם דָּרֵי מַטָּה קוֹרְאִים וּמְשַׁלְּשִׁים בְּשִׁלּוּשׁ קְדֻשָּׁה בַּקֹּדֶשׁלפני שנמשיך, נצפה בביצוע המרגש של הגבעטרון לפיוט. על יצירתו של יאיר רוזנבלום עוד נרחיב בהמשך.

 

חווייה אישית, נאיבית משהו.

לפני שניגש להסברים המלומדים, לקישורים, למאמרים, אנסה אולי להסביר לעצמי ולקוראיי מה היה בו בפיוט הזה דווקא שהשפיע עלי כל כך כילד קטן, בן שש אולי, ממשפחה מסורתית אך בהחלט לא דתית, שנחשף לראשונה להבנת התוכן של התפילה (אז לא הכרתי את המילה פיוט).

ובכן, אני ילד קטן, נמצא בבית הכנסת – לא מקום שאני נמצא בו יום יום, רק לפעמים, בשבתות ובחגים. בית הכנסת הוא צריף ליד שכונת מגורי שנקראה בשם הלא מקורי במיוחד "מגורים", ונמצא ברחוב דפנה בתל אביב. המקום מלא מפה לפה, הנוכחים לבושי לבן, ארון הקודש שבו, כך אמרו לי, מתקבלות התפילות לאלוהים – פתוח. ספרי התורה מבריקים מתוכו בפרוכותיהם הלבנות. החזן עוטה את טליתו מעל לראשו, כולם קמים. מסביבי אני חש באווירה של התרגשות. אבא שלי (זכרונו לברכה) אוחז בידי ואומר לי: "תקשיב תקשיב, תנסה לקרוא את המילים" ואני קורא, ומבין וקצת מפחד....

זהו הרגע הכי חשוב, אני אומר לעצמי – עכשיו בדיוק עכשיו, נחתך הכל. הכל שקט, רק קול השופר נשמע בשמים, והמלאכים נחפזים , מביאים לפני האלוהים את ההחלטה – מי לחיים ומי למוות (רק שנים אחרי כן עלתה במוחי ההקבלה הלא נעימה עם דמותם של הד"ר מנגלה יימח שמו ושאר "רופאי" מחנות המוות שנטלו על עצמם תפקיד זהה – מי לחיים ומי למוות), מי בחניקה ומי בסקילה, מי יעני ומי יעשיר...

אני רועד מפחד. אני יודע הרי שאני לא "אדוק" (אז בסוף שנות החמישים, היה עוד מקובל להשתמש במלה הזו ולא לומר "דתי"), שאבא שלי לא "אדוק", ושמשקל החטאים שלי עצום. אני מנסה למצוא מוצא מהסבך – אני אמנם מתחייב להיות ילד טוב ומתפלל להמתקת רוע גזר דיני, אבל אני יודע, כבר מהשנה שעברה אני יודע, שגם מחר לא אלבש כיפה. לעצמי אני מתרץ שאני עוד לא בר מצווה, ושכל העונשים הנוראים האלה יחולו עלי רק לכשאגיע לגיל 13, אולם אני מפחד על אבא העומד לצדי, עטוף בטלית, מגבעתו לראשו (אז עוד היו אנשים חובשים מגבעת, גם החילונים שבהם, ובוודאי לבית הכנסת – קפלוש קראו לזה) , ואני אומר לעצמי – האם אבא באמת מתחרט? האם הוא באמת מתפלל? האם ייתן צדקה? מצד אחד אני רגוע, שהרי כתוב " אִם יָשׁוּב מִיַּד תְּקַבְּלוֹ" אך מצד שני אני חושש, מפחד שישלחו אותי לבית הספר הדתי, כמו שאמא וסבא רצו, ולא לבית הספר על שם בר כוכבא כמו שאבא ואני רצינו, ואז הילדים בשכונה, החברים שלי, ילעגו לי...

למרות הפחד – אהבתי את המילים, אהבתי את הדרמה, אהבתי את המקצב את הניגודים, את הפרדוקס של "קול דממה דקה" יכולתי ממש להרגיש, את משק כנפי המלאכים יכולתי לחוש, את ספר הזיכרונות המתהפך מאליו וקורא את עצמו אני יכול לראות מולי עד היום (נדמה לי שיש כזה גם בהארי פוטר...)

לימים הפסקתי לפחוד. ראיתי מסביבי שאין שכר ואין עונש, שאין רעב ואין מגיפה, ושאנשים מתים שלא בעיתם, בין אם צדיקים בסתר ובין אם הם רשעים בגלוי.

רק מקטע אחד לא יכולתי להשתחרר ימים רבים, קטע הסיום - עם מסקנת הקטע הזה לא יכולתי להשלים, כילד, בשום פנים ואופן:

אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר וְסוֹפוֹ לֶעָפָר ?בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה כְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ וְכַחֲלוֹם יָעוּף ?

מה עם גן העדן? ואיפה השכר לצדיקים? ואיפה היא הנשמה שכולם מדברים עליה?

רק אחרי ימים רבים למדתי, כי השורות הנפלאות האלה, הן האמת כולה, הן מהותו של קיום האדם עלי אדמות, ועוד למדתי כי אכן, במובן החילוני העמוק ביותר של המשפט, זה אכן נכון כי:

וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה

אנו יכולים להמתיק את רוע גזירת המוות, אם נחיה חיים של חסד ונתינה.

ללא ספק, חלק מהחוויה האישית היה קשור לסיפור על יצירת הפיוט, כיצד אמר אותו לראשונה רבי אמנון ממגנצא ככפרה על החטא שחטא כאשר דרש ממנו ההגמון להמיר את דתו.

האגדה על רבי אמנון ממגנצא

האגדה הזו מסופרת בנוסחים רבים – הנה אחד מהם:מעשה בר' אמנון ממגנצא שהיה גדול הדור ועשיר ומיוחס ויפה תואר ויפה מראה והחלו השרים וההגמון לבקש ממנו שיהפך לדתם וימאן לשמוע להם ויהי כדברם אליו יום יום ולא שמע להם ויפצר בו ההגמון ויהי כהיום בהחזיקם עליו ויאמר: "חפץ אני להיוועץ ולחשוב על הדבר עד שלשה ימים", וכדי לדחותם מעליו אמר כן. ויהי אך יצוא יצא מאת פני ההגמון שם הדבר ללבו על אשר ככה יצא מפיו לשון ספק, שהיה צריך שום עצה ומחשבה לכפור באלקים חיים, ויבוא אל ביתו ולא אבה לאכול ולשתות ונחלה ויבואו כל קרוביו ואוהביו לנחמו וימאן להתנחם כי אמר: "ארד אל ניבי אבל שאולה" ויבךְ ויתעצב אל לבו. ויהי ביום השלישי בהיותו כואב ודואג וישלח ההגמון אחריו.

ויאמר: "לא אלך"

ויוסף עוד הצר שלוח שרים רבים ונכבדים מאלה וימאן ללכת אליו.

ויאמר ההגמון: "מהרו את אמנון להביאו בעל כורחו"

וימהרו ויביאו אותו ויאמר לו: "מה זאת אמנון? למה לא באת אלי למועד אשר יעדת לי להיוועץ ולהשיב לי דבר ולעשות את בקשתי?"

ויען ויאמר אמנון: "אני את משפטי אחרוץ כי הלשון אשר דבר ותכזב לך דינה לחתכה." כי חפץ היה ר' אמנון לקדש את ה' על אשר דיבֵּר ככה.

ויען ההגמון ויאמר: "לא כי הלשון לא אחתוך כי היטב דברה, אלא הרגלים אשר לא באו למועד אשר דברת אלי אקצץ ואת יתר הגוף אייסר"

ויצו הצורר ויקצצו את פרקי אצבעות ידיו ורגליו ועל כל פרק ופרק היו שואלין לו: "התחפוץ עוד אמנון להפוך לאמונתנו?"

ויאמר: "לא!"

ויהי ככלותם לקצץ ציווה הרשע להשכיב את ר' אמנון במגן אחד וכל פרקי אצבעותיו בצידו וישלחהו לביתו, הכי נקרא שמו ר' אמנון כי האמין באל חי וסבל על אמונתו יסורין קשין מאהבה רק על הדבר שיצא מפיו. אחר הדברים האלו קרב מועד והגיע ר"ה[1]. ביקש מקרוביו לשאת אותו לבית הכנסת עם כל פרקי אצבעותיו המלוחים ולהשכיבו אצל ש"צ[2]. ויעשו כן .ויהי כאשר הגיע ש"צ לומר הקדושה[3] וחיות אשר הנה, א"ל[4] ר' אמנון: "אמתן מעט ואקדש את השם הגדול" ויען בקול רם: "ובכן לך תעלה קדושה כלומר שקידשתי את שמך על מלכותך ויחודך" ואח"כ אמר: "ונתנה תוקף קדושת היום" ואמר: "אמת כי אתה דיין ומוכיח" כדי להצדיק עליו את הדין שיעלו לפניו אותן פרקי ידיו ורגליו וכן כל העניין.והזכיר "וחותם יד כל אדם בו ותפקוד נפש כל חי" שכך נגזר עליו בר"ה.וכשגמר כל הסילוק נסתלק ונעלם מן העולם לעין כל ואיננו כי לקח אותו אלקים ועליו נאמר "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'[5]". אחר הדברים והאמת אשר הועלה ר' אמנון ונתבקש בישיבה של מעלה ביום השלישי לטהרתו נראה במראות הלילה לרבנא קלונימוס בן רבנא משולם בן רבנא קלונימוס בן רבנא משה בן רבנא קלונימוס, ולימד לו את הפיוט ההוא ונתנה תוקף קדושת היום ויצו עליו לשלוח אותו בכל התפוצות הגולה להיות לו עד וזכרון ויעש הגאון כן". (מתוך ספר אור זרוע ח"ב – סוף הלכות ראש השנה סימן רעו, הכותב: מצאתי בכתב ידו של ה"ר אפרים מבונא בר יעקב. שר' אמנון ממגנצא יסד ונתנה תוקף על מקרה הרע שאירע לו).

הסיפור על אמנון ממגנצא – אמת או אגדה?

הסיפור על רבי אמנון מופיע לראשונה בספר ההלכה "אור זרוע", יצירה יהודית דתית המכילה פסקי הלכה, פירושים ותשובות לפי נושאים, באופן דומה לסידור המסכתות.

הספר נכתב במאה ה-13 על ידי ר' יצחק בן משה מהעיר וינה שבאוסטריה, והודפס לראשונה במאה ה-18.

שמו של הספר נלקח מהפסוק בספר תהלים (צז, יא) "אור זרע לצדיק ולישרי לב שמחה",

ובכן, "אור זרוע" נכתב בווינה, ואילו סיפורו של אמנון ממגנצא אירע לכאורה כ 300 שנה מוקדם יותר, בעיר מיינץ שבגרמניה. את הסיפור מצא מחבר "אר זרוע" בכתב יד של ר' אפרים מבונא .

רבי אפרים ברבי יעקב מבונא (מבון שבגרמניה ) (ד'תתצ"ב - ד'תתקנ"ז, 1132 - 1197) היה מבעלי התוספות באשכנז. פרשן, פייטן, ופוסק. יחד עם אחיו רבי הילל, כונו "שני בני היצהר". ר ' אפרים תאר את גזרות מסעי הצלב שהיו בימיו. ר' אמנון, חי, אם היה קיים, בתחילת המאה ה11. מאיפה אנו יודעים זאת? בסיפור נכתב שמילות התפילה נגלו בעצם בחלום ל" קלונימוס בן רבנא משולם בן רבנא קלונימוס בן רבנא משה בן רבנא קלונימוס", ועל ר' קלונימוס ממגנצא ידוע כי היה בנו של הפייטן הידוע משולם הגדול, וכי ערך את פיוטיו של אביו.

ובכן – הסיפור על אמנון ממגנצא מופיע לראשונה כ 250 שנה לאחר המעשה. כלום היה אדם כזה וכלום היה הוא שחיבר את הפיוט?

כאן חלוקים החוקרים. מצד אחד ברור לחלוטין שאמנון לא חיבר את הפיוט "ונתנה תוקף". מייד נראה כי מקור הפיוט הוא קדום הרבה יותר, קרוב לוודאי בארץ-ישראל. לכן יש הסבורים כי אמנון לא היה ולא נברא אלא משל היה – משל לנכונות למות על קידוש השם, משל לצדיק שאין למעלה ממנו. אלה שטוענים כי אמנון לא היה ולא נברא נתלים גם בעובדה שהשם אמנון (המתורץ באגדה על שום אמונתו) לא היה קיים כלל בקהילות אשכנז. אמנון בן דוד המקראי היה רשע גדול, אנס אחותו, והיהודים לא הגו לקרוא לבניהם על שם דמויות מפוקפקות כל כך.

לעומתם יש הסבורים כי ייתכן בהחלט שאמנון היה קיים, וכי אמנם לא חיבר את הפיוט, אלא אכן אמר אותו בקהילת מגנצא. חוקרים אלה סבורים כי אמנון היה יהודי מאיטליה, וכי נתגלגל והגיע לקהילת מגנצא שם השמיע לבני הקהילה לראשונה את הפיוט. ההוכחות הנסיבתיות של החוקרים לעניין זה הן שלוש – בתקופה הנדונה היה השם אמנון אכן מצוי בקרב יהודי איטליה, הפיוט ונתנה תוקף היה ידוע באותה תקופה באיטליה, אך לא בקהילות אשכנז. על הסברה הזו ניתן לקרוא במאמרו של אברהם פרנקל "דמותו ההיסטורית של ר' אמנון ממגנצא וגלגוליו של הפיוט 'ונתנה תוקף' באיטליה, אשכנז וצרפת"

מקור הפיוט[6]

לעיתים קרובות ביהדות מיוחס מקור קדום לטקסטים מקודשים, בעוד שלמעשה נכתבו הרבה יותר מאוחר. במקרה שלנו המצב הפוך – הפיוט חובר מאות שנים לפני הזמן המיוחס לו.

הפיוט ונתנה תוקף נמצא בגניזת קהיר[7], ותוארך למאה ה-10 לכל היותר, וקרוב לוודאי מוקדם הרבה יותר. על סמך הממצאים מהגניזה, ועל סמך אופי השפה העברית שבה הוא עושה שימוש, מיחסים חוקרים את הפיוט לפייטן ארץ ישראלי קדום מהתקופה הביזנטית. ייתכן שמדובר ביניי או אלעזר הקליר, שחיו בארץ ישראל במאות השישית או השביעית לספירה, או בפייטן ארץ-ישראלי אחר מתקופתם.

כך למשל כותב יוסף יהלום:

"בניגוד לפופולריות הגדולה של "ונתנה תוקף" במנהגי התפילה של העדות השונות, בשרידי כתבי היד הקדומים שהגיעו אלינו מן המזרח (ואשר נשתמרו בגניזה של קהיר) לא ניכרת נוכחותו של הטקסט. הוא מופיע בכתבי יד מעטים, ובקדומים ובאותנטיים שבהם משמש "ונתנה תוקף" קטע סיום של קומפוזיציה מקיפה (קרובה) לראש השנה אשר נכתבה בידי פייטן ארץ-ישראלי מן התקופה הביזנטית בשם יניי (ינאי בכתיב הבבלי המשמש בימינו). איש זה פעל בקהילה מקהילות ארץ-ישראל החשובות לפני הכיבוש הערבי, אולי בעזה, והיה נערץ על בני קהילתו. הוא כתב להם מדי שבת בשבתו יצירה מקיפה, שהיה כנראה מבצע בעצמו בתפילת השחר. אבל מכל היצירה הגדולה של יניי לא שרד עד ימינו דבר מלבד "ונתנה תוקף" (ומלבד "אז רוב נסים הפלאת בלילה" בהגדה של פסח). יתר על כן, קטע זה, המנותק מבית גידולו, נעשה קטע הסיום של יצירה מקפת אחרת המשמשת אותנו כיום. זו יצירתו של תלמידו הגדול של יניי, אלעזר בירבי קליר (קיריל? קרל?). ואם לא די בכל הבלבול הזה, עוד מוצג "ונתנה תוקף" במחזור התפילה כיצירה אירופית של מקדש השם, ר' אמנון ממגנצה." יש הטוענים גם, על סמך העובדה שאין בפיוט משקל מדויק, על פי תכנו האוניברסאלי ומפני שהוא כמעט לא מחורז, שהוא אף מוקדם לתקופה זו."

בגניזת קהיר מופיע ונתנה תוקף כחלק החותם (סילוק) של קובץ פיוטים שנועד להאמר בעת חזרת הש"ץ (קרובה) בתפילת המוסף ביום הראשון של ראש השנה. אשר ממנו שרד בנוסחים המקובלים כיום רק הפיוט הזה.

יהודי איטליה היו הראשונים שאימצו או הפיוט, ופייטניהם הקדומים מושפעים ממנו. מאיטליה הוא עבר לקהילות אשכנז (גרמניה) ואחר מכן לצרפת. בשל הפופולריות שלו החלו לומר אותו גם ביום ב' של ראש השנה, ומאוחר יותר בקהילות פולין החלו לומר אותו גם בתפילת המוסף של יום הכיפורים.

לא כל החוקרים סבורים כי הפיוט ארץ ישראלי קדום הוא, ועיון במקורות בסוף מאמרנו יפנה אתכם לסברות שונות בנושא.

הסברים?

כשוחחתי בשבועות האחרונים עם מכרים וחברים, הופתעתי להיווכח כי רבים לא מכירים את הפיוט כלל ואחרים לא מבינים את תוכנו. ולכן.....

בחלק הראשון של הפיוט מתוארות ההכנות למשפט. האל יושב למשפט על כסא, כשהמקור הוא בספר ישעיהו[8]:

"והוכן בחסד כסא וישב עליו באמת, באהל דוד שפט ודרש משפט ומהר וצדק ולפניו שלושה ספרים, כמתואר בתלמוד[9]

"אמר רבי קרוספא בשם ר' יוחנן: שלש פינקסיות הם (שלושה ספרים הם) אחת של צדיקים גמורים ואחת של רשעים גמורים ואחת של בינוניים. זה של צדיקים גמורים כבר נטלו איפופסי (חותם, חתימה) של חיים מראש השנה. זה של רשעים גמורין כבר נטלו איפופיס שלהם מראש השנה. של בינוניים כבר ניתן להם עשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ליום הכיפורים. אם עשו תשובה, נכתבים עם הצדיקים ואם לאו - נכתבים עם הרעים."

ועוד נאמר[10]

"בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה - כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר: "היצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם" (תהלים ל"ג), ובחג נידונין על המים."

ובכן – ההכנות בעיצומן, והנה מגיע רגע המשפט. כל בני העולם עוברים לפני האל. האל הוא רועה עדרו – וכלום יש רועה שאינו אוהב את צאנו?

מעניין לראות את הניגוד בין משפט האמת והצדק מחד - ויאמרו הנה יום-הדין / לפקוד על צבא מרום בדין כי לא יזכו בעיניך בדין / לבין הרחמים והחסד : כי כשמך כן תהלתך / קשה לכעוס ונוח לרצות כי לא תחפץ במות המת / כי אם בשובו מדרכו וחיה /ועד יום מותו תחכה לו / אם ישוב מיד תקבלו. ..בחלק השני– מהפך!

וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה, מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה

האדם, ולא האל, הוא האחראי לגורלו. אמנם האדם חוטא הוא, אבל – אם ישוב בו מדרכו הרעה, יבוטל גזר דינו.

והנה, ולפתע תם המחזה: אין מלאכים ואין אנשים העוברים כבני מרון. האדם חוזר להיות בשר ודם, יסודו מעפר וסופו לעפר, וחייו שבין עפר לעפר משולים לחרס הנשבר ולציץ נובל. התיאור הלירי והנוגה, והנכון כל כך על אפסותו של האדם, אם תרצו – מול הבורא, ואם לא תרצו, מול היקום.

סוד הקסם האפל

פרשנות אמנותית היא ממש לא השטח שלי, אולם הנה ניסיוני לסביר את סוד קסמו הדרמטי של הפיוט:

דבר ראשון ששמים אליו לב הוא הקצב, הריתמוס, אלה מייצרים דרמה. יש כאן מתח ההולך ועולה. דממה, לפתע נשמע קול השופר, המלאכים הנחפזים אחוזי חיל ורעדה, והנפשות מועברות לפני השופט , ככבשים לפני הרועה.

אלה רגעים של אימה, ממש ניתן לשמוע את השקט המתוח: מי לחיים ומי למוות, מי בקיצו ומי שלא בקיצו, מי ברעב ומי בצמא, מי יעני ומי יעשיר. לכאורה – נפל הפור, האדם כאין וכאפס הוא לפני כוחו האדיר של האל.

אולם האדם מחזיר לעצמו את השליטה על גורלו. גזר הדין שניתן – על תנאי הוא, שכן כ"ִּי לֹא תַחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת כִּי אִם בְּשׁוּבוֹ מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה"

בעצם, הפיוט נותן לאדם מעין אלוהות – אלוהות פנימית – האדם הוא אדון לגורלו ויכול, אם ישוב באמת , לשנות את גזר דינו.

והמשמעות לאדם המודרני?

הפיוט הזה מדגים, איפה, בצורה דרמטית ביותר את הפרדוקס המרכזי בבסיסה של היהדות "הכל צפוי והרשות נתונה"

מאד אהבתי גם מה שכותב הרב גלעד קריב , מן התנועה ליהדות מתקדמת ורב בקהילת "בית דניאל" בה אני חבר:

"מכל מלות הפיוט ידועות אותן שלוש מלות קוד, שהפכו סמל לעשרת ימי התשובה - תשובה, תפילה וצדקה - ושאמורות להציל את האדם מהגורל שנגזר עליו על ידי האל: "ותשובה ותפילה וצדקה - מעבירין את רוע הגזרה". אם אכן תפילת "ונתנה תוקף" משמיעה באוזנינו מעין קריאת תיגר על תפיסת העולם הליברלית, כדאי לשים לב לאותן מלות קוד, ומה שיש בכוחן, אולי, כדי ללמד על עולמנו המתחלן - לטוב ולרע...האומנם האדם יכול להכריע את דרכו? מושג התשובה, הראשון מבין מלות הקוד של הפיוט העתיק, מסמל את הדבקות ברעיון הקדום, שבריאתו של האדם בצלם אלוהים מבטאת בראש וראשונה את עמידתו המוסרית בעולם, את יכולתו לבחור בין חטא וחסד, ואת האחריות הנגררת לבחירה זו.

הפיוט קורא לנו לאחוז באופן הבסיסי ביותר ברעיון חופש הבחירה ולנסות ליישבו עם כל אשר רכשנו בכוח שכלנו. בעולם שבו כל פעולה אנושית מוסברת באין ספור גורמים וסיבות, משקף מושג התשובה את האמונה היסודית, שברגע המכריע נדרש האדם לבצע בחירה שיכולה להתעלות מעל מכלול הסיבות והגורמים..."

הניגונים – הניגון של יאיר רוזנבלום

במדינת ישראל, קשור הפיוט "ונתנה תוקף" במנגינה הנפלאה שכתב יאיר רוזנבלום ז"ל , לאחר מלחמת יום הכיפורים. יאיר רוזנבלום היה מגדולי המלחינים הישראליים של מוזיקה פופולארית, עוד מתקופת הזוהר של הלהקות הצבאיות. יאיר רוזנבלום גר בקיבוץ בית השיטה, קיבוץ שאחד עשר מבניו נפלו במלחמת יום הכיפורים. בעקבות התמודדות עם השכול והאבל שינו חברי הקיבוץ את התייחסותם ליום כיפור מאנטגוניזם מוחלט, שהתבטא באכילה ובהאזנה לקונצרטים, מצאו את דרכם לחוות את היום באמצעות שילוב של יום הדין הפרטי שלהם ויום הדין של כלל העם היהודי

יאיר רוזנבלום הלחין את הפיוט "ונתנה תוקף" בעקבות תהליך האבל האישי והקיבוצי שאותו חווה.בשנת 1990 הלחין יאיר רוזנבלום את הלחן המפורסם לחלקו הראשון של הפיוט "ונתנה תוקף".

הלחן הנפלא הזה זכה מאז לפופולאריות רבה – הן של זמרים ישראליים והן של חזנים רבים , לרבות חזנים חרדיים.

הנה כמה מן הביצועים:

חנוך אלבלק ולהקת הגבעטרון קישור יוטיוב בביצוע על רקע תמונות ממלחמת יום הכיפורים.

החזן ארי ליטבק (אינני יודע מאין המידע על "בית נוסף"...)

ביצוע רוקיסטי משהו מתוך המחזמר "מיקה שלי"

החזן אבי ברנשטיין – קול נפלא, ביצוע מרגש, יש להמתין להורדת הקטע במלואו.

אברהם פריד – הזמר החרדי הנודע – הקלטה גרועה להפליא במבטא יידישאי

מנגינות אחרות

במשך אלף השנים בהם קיים הפיוט במחזור התפילה, הוא הושר במאות ניגונים. קיבצתי לכם כמה מן המעניינים שבהם:

גרסה אשכנזית מסורתית

כבקרת רועה עדרו – ביצוע קסום מתוך אתר "הזמנה לפיוט"

החזן סיימון כהן – בראש השה יכתבון

החזן אודי שפילמן – בראש השנה יכתבון

ביצוע בנוסח יהודי גרמניה – פרופסור מרדכי ברויאר

באתר "הזמנה לפיוט" ניתן לכאורה למצוא ביצועים רבים נוספים בנוסחים שונים ושל עדות שונות. נסו את מזלכם, כי בדרך כלל הקישורים למנגינות השונות בעמוד הזה תקולים.

השפעות תרבותיות

הפיוט "ונתנה תוקף" השפיע במשך דורות רבים על התרבות היהודית, בארץ ישראל ובתפוצות, בעברית ובשפות אחרות.

אטעים לכם על קצה המזלג מכמה יצירות:

נתחיל ממנדלי מוכר ספרים, ביצירתו "בעמק הבכא". מנדלי שהיטיב כל כך לתאר את המציאות העגומה בעיירה היהודית הדלה והמנוונת של מזרח אירופה, מביא תיאור נלעג זה של צמד חזנים המתאמנים בניגון של ונתנה תוקף:

" ולפיכך מתכנשים מחנות-מחנות יהודים, כדבורים בהריחן דבש, ועומדים אחורי הכותל והחלונות של בית לייזיר-יענקיל בשעה שהוא מתלמד בניגון "ונתנה תוקף" ושאר הפזמונים לייזיר-יענקיל מטעים את התיבות ומסלסל בגרונו. העמק קולו והגבה למעלה. עובר מקול עב לקול דממה דקה והירשילי עונה בקול דק להפליא. שניהם עושים מלאכתם בכל כחם ומזיעים. וקולות משונים יוצאים מפיהם ברעש גדול. פעמים הם משמיעים קולם חליפת זה אחר זה: ופעמים מנגנים בבת אחת. ושניהם כאחד בסלסול מסלסלים. לייזיר יענקיל יריד בשיחו ויתחנן כבן צעיר, ופתאם ינהום בנהימה משונה, מעמיד פניו כמבקש מענה, והירשילי פוצה פה ומשיבו בצלצול תרועה, הגרונות טרודים מהגים ומצפצפים ומזמרים ובם-בם-בם מבמבמים – והיהודים העומדים בחוץ שומעים נהנים..."

ליאונרד כהן who by fire

ליאונרד כהן כתב שיר, הקיים במספר נוסחים, והמון ביצועים – שיר המבטא את אימת המוות ותחושת הדין הקרב ובא בהקשרים מודרניים.

 

הנה הטקסט, ולאחריו תרגום שלי:

and who by fire, who by water,who in the sunshine, who in the night time,who by high ordeal, who by common trial,who in your merry merry month of may,who by very slow decay,and who shall i say is calling? and who in her lonely slip, who by barbiturate,who in these realms of love, who by something blunt,and who by avalanche, who by powder,who for his greed, who for his hunger,and who shall i say is calling? and who by brave assent, who by accident,who in solitude, who in this mirror,who by his ladys command, who by his own hand,who in mortal chains, who in power,and who shall i say is calling?

מי באש, ומי במיםמי לאור חמה, ומי בליל אפלה,מי בהתנסות קשה, ומי במשפט העדה,מי בחודש אביב פורח,ומי בדעיכה איטית כל כךומה אומר, מי מבקש לדבר?מי בהחלקתה הבודדה, ומי בסמי הרגעהמי במחוזות האהבה , ומי בחבטה קהָהמי במפולת שלגים, ומי באבקהמי בגלל תאוותו , ומי בשל רעבונוומה אומר, מי מבקש לדבר?מי בהשלמה אמיצה, ומי בתאונהמי בבדידותו , ומי למראה דמותומי לפקודת גבירתו, ומי בעצם ידומי בכבלי אנוש , ומי בכוח-עלומה אומר, מי מבקש לדבר?

הרצל חקק

הרצל חקק מספר על הסבא שלו, על הפרעות בבגדד בהן איבד הסב את שני בניו באתר "הזמנה לפיוט":

תֹּקֶף כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת

וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹתוּפָנָיו אֶל הַהֵיכָל, וְלִבּוֹ קָרוּעַלָרוּחוֹת.יֵשׁ לוֹ דִּין עִם הָעִיר הָאֲרוּרָה, מְבַקֵּשׁמְחִיקָה לָעוֹלָמוֹת, וּמוֹנֶה וְסוֹפֵרוּמְשׁוֹרֵר שִבְרוֹנוֹ צַעַר לוֹנְשָׁמוֹת תַּמּוֹת, לְתַנּוֹתלוֹחֵשׁלַמַּלְאָכִים הַנֶּחְפָּזִים, מַדּוּעַלִפְנֵיהֶם אוֹרוֹת.

אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹתהוּא מַחְזִיק עַל מְגִלַּת קְלָףמִתְפַּלֵּל חִיל וּבִרְעָדָהכִּמְחַפֵּשׂ אוֹתוֹתכִּמְפָרֵשׁ אֶת סוֹד הָרַגְלַיִםהַכְּרוּתוֹת.שְׁנֵי בָּנִים הָיוּ לוֹ וְהוּאגָּדוּם, וְהוּאפָּצוּעַ, וְהָעִיר הָיְתָה עֵדָהוְהָעִיר הוּעֲמָה, נֶחְלְדָה.לֹאנוֹתְרָה הָעִיר מָגֶנְצָא,נִמְחֲקָה לָעַד.

בָּעֲרָפֶלהוּא רוֹאֶה חֳרָבוֹת, בַּגְדָּד.בְּיָדָיו הַקְּלָףהֶאֱדִים, הַשָּׁמַיִם בָּכוּ. לְרֶגַע הָעוֹלָם הֶחְרִישׁ.הוּא מְתַנֶּה בֶּכִי, מְתַנֶּה תֹּקֶף.עַל בָּנָיו וְעַל אַמְנוֹן הַזָּבדִּמְעוֹת קַדִּישׁ

עמיחי

אינני יודע מיהו עמיחי, אבל נתקלתי בשיר המזעזע הזה, כתוב במקצב הייקו, במדור "ביכורים" של האתר הדתי "כיפה"

יְסוֹדו שֶׁל אָדַםמֵעָפָר, וְסוֹפוֹ לְאֵפֶראוֹשְוִויץ בִּירְקְנַאוּ

עד כאן, וסליחה מקוראי על כך שהמאמר הזה, שהיה צריך להתפרסם בימים הנוראים, התעכב עד כה עקב בעיות טכניות .

קישורים נוספיםונתנה תוקף – הזמנה לפיוטיניי – אנציקלופדיה יהודית "דעת"ונתנה תוקף – ניתוח השיר יהושע רוזנברגיאיר שלג - ונתנה תוקף - שילוב מדהים בין מלים ומנגינהקצת צניעות מאת גלעד קריבדמותו ההיסטורית של ר' אמנון ממגנצא וגלגוליו של הפיוט 'ונתנה תוקף' באיטליה, אשכנז וצרפת אברהם פרנקלאורי פז – התרגשות עד דמעותונתנה תוקף – סופי בן ארצי באתר נענעויהי ביום הדין בראש השנה, ויבואו כיתות מלאכים לפני ה' מאת חננאל מאק – על מקור הפיוט.ונתנה תוקף קידוש השם, מאת יוסף יהלום - על פיוטו הנודע של אלעזר הקליר, וכיצד יוחס בטעות לר' אמנון ממגנצה.אודות מחזור וורמסאנא בקראנו - שירי תפילה לימים נוראיםטיפיוט 5 - האם 'ונתנה תוקף' פיוט קדמון הוא?"בעמק הבכא" – מנדלי מוכר ספרים

[1] ראש השנה[2] שליח-ציבור[3] שמו של קטע תפילה הנאמר בחזרת הש"ץ, עיקרה של הקדושה הוא פסוקים מתוך נבואת המרכבה של הנביאים ישעיהו (פרק ו') ויחזקאל (פרק א) המתארים את שירת המלאכים המקדישים את שמו של ה'[4] אמר לו[5] תהילים ל"א פסוק כ'[6] ראה הוויקיפדיה[7] גניזת קהיר היא אוסף גדול של כתבי יד וספרים יהודיים, שנכתבו בין המאה ה-9 והמאה ה-19, ונשמרו בגניזה בעליית הגג של בית הכנסת "בן עזרא" בקהיר.[8] ישעיהו טז ה[9] תלמוד ירושלמי מסכת ראש השנה פרק א' הלכה ג'[10] במשנה מסכת ראש השנה פרק א' משנה ב

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רמי נוידרפר