אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בין שמיעה להאזנה (האזינו - סט)


התמונה של נסים ישעיהו

מכיוון שכל ההיסטוריה רמוזה בפרשה – ננסה להתבונן בשורש ההיסטורי שלנו, בהתחלה של עם ישראל, שהרי אנחנו מצויים על סף סיום ההיסטוריה. ומכיוון ש"נעוץ סופן בתחילתן" כלשון ספר יצירה, אולי נוכל להבין למה מצפים מאתנו כעת, בימי הדמדומים של חושך הגלות ועל סף הגאולה האמיתית והשלמה. דומה כי בעברית של ימינו, המאזין מרוכז בדברים, הוא מקשיב. לעומתו, השומע יכול לשמוע בלי לשים לב לדברים, בלי שיתפעל מהם, בלי שיפעלו בנפשו הזזה כלשהי. ככה זה בעברית, ואיך זה בלשון התורה? אנחנו שואלים כי פרשת השבוע שלנו פותחת במלה הַאֲזִינוּ וזהו גם שמה. (דברים לב) [א] הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה; וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי. בשנים קודמות עמדנו על כך שהַשָּׁמַיִם רומזים לרוחניות האדם בעוד הָאָרֶץ רומזת לגשמיותו, והבאנו על כך ציטוטים ממפרשי התורה. לא כל כך התייחסנו להבדל שבין האזנה לשמיעה וננסה לעשות זאת כעת בעזרת פסוקים מקבילים וכן מפרשים שונים. נתחיל בציטוט מרש"י: הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם - שאני מתרה בהם בישראל ותהיו אתם עדים בדבר שכך אמרתי להם, שאתם תהיו עדים. וכן וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ.

ולמה העיד בהם שמים וארץ? אמר משה: אני בשר ודם, למחר אני מת, אם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו הברית – מי בא ומכחישם? לפיכך העיד בהם שמים וארץ, עדים שהם קיימים לעולם. ועוד, שאם יזכו – יבואו העדים ויתנו שכרם; הגפן תתן פריה, והארץ תתן יבולה, והשמים יתנו טלם. ואם יתחייבו – תהיה בהם יד העדים תחלה; ועצר את השמים ולא יהיה מטר, והאדמה לא תתן את יבולה, ואח"כ ואבדתם מהרה על ידי העובדי כוכבים. אין שום התייחסות לעובדה שהשמים נדרשים להאזין (לדיבור קשה) בעוד הארץ מתבקשת לשמוע (אמירה רכה, כפירוש 'אור החיים' הקדוש).ברשימתנו לפרשת וילך עמדנו על כך שמשה נמצא כבר במדרגה רוחנית כל כך נעלית, ששוב אינו יכול לרדת אל העם שעליו להנהיגו, ועל כן הוא מסיים את תפקידו ומעביר את שרביט ההנהגה לתלמידו הנאמן, יהושע. כאן אנחנו רואים שמשה פונה קודם אל השמים ורק אחר כך אל הארץ. מעובדה זו מסיק רבנו בחיי את מה שאמרנו שם, שמשה היה קרוב אל השמים, חווה את הרוחניות יותר מאשר את הארץ, את הגשמיות, ועל כן הוא פותח ב-הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם ורק אחר כך וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ. עם זאת ברור מכאן, וממקומות נוספים כפי שנראה בע"ה, שיהודים נדרשים להתייחס אל הרוחניות יותר משהם מתייחסים אל הגשמיות. מה גם שהגשמיות מאלצת אותנו להתייחס אליה, כי זה מה שאנחנו חווים כל הזמן.

לעומת זאת הרוחניות, אפילו של עצמנו – זה משהו שצריכים ללמוד אודותיו, ואין זה מובן מאליו שנתייחס. בהחלט עלולים להתעלם ולהסתפק במה שרואים ומרגישים, כלומר, בגשמיות.ספרו של ישעיהו הנביא נפתח בפסוק דומה מאד. לאחר פסוק הכותרת, שבו לכאורה לא הנביא מדבר אלא העורך מספר על תוכנו של הספר ועל זמנו ההיסטורי, פותח הנביא כך: [ב] שִׁמְעוּ שָׁמַיִם, וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ, כִּי ה' דִּבֵּר; בָּנִים, גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי, וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי. כאן השמיעה מתייחסת אל השמים בעוד ההאזנה, לארץ. רש"י מביא מחז"ל ('ספרי' על הפרשה) השלמה לפירושו אצלנו; השמים והארץ – שניהם אמורים להעיד. אם השמים האזינו לדברים והארץ שמעה אותם, עלול להיות מצב שעדותם לא תהא זהה. בא ישעיהו והפך את הסדר – השמים שומעים והארץ מאזינה, כעת אפשר כבר להיות בטוחים ששני העדים יעידו אותה עדות, כי שניהם גם שמעו וגם האזינו.ואין לתמוה על העדים שבחרו להם משה וישעיהו לדעת חז"ל ורש"י, שהרי זהו פסוק מפורש בפרשת ואתחנן (פרק ד', כ"ו) הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ. אנחנו רק מנסים לברר מה ההבדל בין שמיעה להאזנה. (תנחומא) אמר רבי עקיבא, מלמד כיון שאמר משה את התורה –בשמים היה, והיה מדבר עם השמים כאדם שמדבר עם חבירו, שאמר הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וראה את הארץ רחוקה ממנו, ואמר וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ. אבל ישעיה שהיה בארץ וראה שמים רחוקים ממנו – התחיל לומר שִׁמְעוּ שָׁמַיִם ואח"כ וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ, שהיתה קרובה אליו. לפי זה יוצא שההבדל בין האזנה לשמיעה לא כל כך השתנה בין לשון התורה לבין העברית של ימינו. בראשית דברנו אמרנו שהמאזין קולט את הדברים בעוד השומע יכול להתעלם, זה מפני שהמאזין קרוב יותר אל המדבר מן השומע. וכמובן, זו לא חייבת להיות קירבה פיזית, שהרי גם משה וגם ישעיהו נשאו דבריהם באזני העם כאשר העם שומע. כלומר שניהם היו קרובים לארץ באותה מדה. אלא מדובר בקירבה נפשית, חווייתית.כאשר מתחברים אל הַמְדַבֵּר ואל דבריו – מאזינים. ואם לא מתחברים – שומעים, ולפעמים גם זה רק בקושי. בפרשתנו דורש מאתנו משה רבנו להאזין או לפחות לשמוע. ומהו המסר שהוא מעביר לנו?

ללכת בדד

בשנים קודמות עמדנו על העובדה שבפרשה זו מוצפנת כל ההיסטוריה של עם ישראל בכלל, וגם של כל פרט מאתנו, שעל כן חשוב מאד ללמוד את הפרשה היטב ואף לדעת אותה על פה. ומכיוון שכל ההיסטוריה רמוזה בפרשה – ננסה להתבונן בשורש ההיסטורי שלנו, בהתחלה של עם ישראל. שהרי, כפי שכבר כתבנו בעבר, אנחנו מצויים על סף סיום ההיסטוריה. ומכיוון ש"נעוץ סופן בתחילתן" כלשון ספר יצירה, אולי נוכל להבין למה מצפים מאתנו כעת, בימי הדימדומים של חושך הגלות ועל סף הגאולה האמיתית והשלמה. כמו כל פרשה בתורה – גם פרשתנו נחלקת לשבעה עולים, כנגד שבע המדות בנפש. אנחנו נתבונן בפסוקים של העולה השני, מדת הגבורה: [ז] זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר-וָדֹר; שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ. [ח] בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם, בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם; יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים, לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. [ט] כִּי חֵלֶק ה', עַמּוֹ: יַעֲקֹב, חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. עד כאן זהו תיאור היסטורי שכבר דיברנו עליו. מה שלא שאלנו בעבר, זה מה הניע את מהלך הבחירה בעם ישראל? בע"ה ננסה להשיב על כך היום. הנה הפסוק הבא: [י] יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר, וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן; יְסֹבְבֶנְהוּ, יְבוֹנְנֵהוּ-- יִצְּרֶנְהוּ, כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ. המלים הראשונות בפסוק מזכירות לנו את מה שאומר הנביא ירמיהו (פרק ב') [א] וַיְהִי דְבַר-ה', אֵלַי לֵאמֹר. [ב] הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה', זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ--לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה. ההליכה אחרי ה' במדבר, זה משהו שה' זוכר לנו תמיד לטובה, והוא מתייחס להליכה ההיא כאל חסד שאנחנו עשינו עמו. בלשון פרשת השבוע שלנו, יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר. מה שמאפיין את המדבר בגשמיות, העדר חיים פעילים וגלויים, זה השתקפות של היותו מדבר ברוחניות. אנחנו היינו במצב של שממה רוחנית, מִדְבָּר, שממה רוחנית מוחלטת, וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן ר"ל. לכאורה, מצב אבוד, אבל למעשה התעוררנו ללכת אחרי ה' בלי שום חשבונות. זה אכן צעד מפתיע לטובה עד כדי כך שתמיד הוא עומד לזכותנו. אפשר לפרש את זה על מצבנו במצרים ובמדבר סיני, ואפשר לפרש את זה על דבקותם של אבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, בה' יתברך, למרות השממה הרוחנית שהקיפה אותם. שני הפירושים נכונים אבל לנו זה לא משנה. חשוב שנדע שזהו יחסו הבסיסי של הקב"ה אלינו – מציאה.

טבעה של מציאה שהיא משמחת את המוצא הרבה יותר משכר שקיבל עבור עמלו, והיא גם לא יחסית לעמל כלשהו. פשוט מוצאים וזה שלנו. בדרך כלל גם לא השקענו שום מאמץ כדי למצוא, שעל כן מציאה באה בהיסח הדעת, כידוע. ומכיוון שעשינו כזה נחת לרבונו של עולם, בכך שמצא אותנו במדבר, התמורה היא נעלית ביותר: [ג] קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה', רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה; כָּל-אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ, רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם-ה'. או בלשון פרשת השבוע: [יא] כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל-גּוֹזָלָיו יְרַחֵף; יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל-אֶבְרָתוֹ. אכן, זהו יחסו הבסיסי של הקב"ה אלינו, והתבוננות קלה במהלכי ההיסטוריה שלנו תגלה זאת בנקל. עם זאת, נראה שלעתים קרובות חווינו מצבים של הסתר פנים, נושא שדיברנו עליו ברשימה לפרשה הקודמת, ועל כן לא ממש מזהים את אהבתו של ה' אלינו. וזוהי העבודה המוטלת עלינו, לחשוף את ההסתר, להפוך את החושך לאור גדול. וגם הדרך לעשות זאת נתונה בפרשת השבוע: על עיקרי הדברים עמדנו בשנים קודמות ואפילו באריכות. כעת נתבונן רק בפסוק הסיום של הקטע של העולה השני לתורה. [יב] ה', בָּדָד יַנְחֶנּוּ; וְאֵין עִמּוֹ, אֵל נֵכָר. זה כל מה שאנחנו צריכים כדי שנזכה לחוות את אהבת ה' אלינו, לשוב אל מודעות הבָּדָד. הסברנו בעבר כי בָּדָד זה ראשי תיבות בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ. פסוק שכיכב אצלנו ברשימה הקצרה ליום הכפורים, שכן הוא אחד מחמשת הפסוקים המרכיבים את המלה תשובה. זה מה שה' מנחה אותנו, שנזכור תמיד את העובדה שה' הוא אלוקינו, כמו שהכרזנו רק הערב בסיום היום הקדוש, "ה' הוא האלוקים". שלא ניסחף לחשוב שאנחנו מקבלים השפעה, לחיוב או לשלילה, מאיזשהו אֵל נֵכָר. אין כזאת השפעה עלינו, לא לטובה ולא לרעה. הכל הוא מאתו יתברך, וכמובן, הכל תלוי בנו, במדת התעקשותנו לחשוף את ההסתר ולגלות את ההשגחה הפרטית המלווה אותנו. ללכת בָּדָד, בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ. יתן ה' ואכן נצליח ללכת בָּדָד ואז נזכה לסיום הפסוק: וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ.ואז באמת יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים. nissimye@netvision.net.il

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו