אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

החושך מתחפש לאור? (וילך - שובה סט)


התמונה של נסים ישעיהו

לכאורה, הנימוק הראשון והנימוק האחרון יכולים להיות מובנים בפשטות כציון עובדה עניינית במסגרת דברי הפרידה של משה. מה שלא מובן זה הנימוק השני: לֹא-אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא.פרשת השבוע שלנו, וַיֵּלֶךְ נקראת תמיד בסמוך לראש השנה - לפעמים לפני והשנה אחרי - והיא קצרה מאד, שלושים פסוקים בסך הכל. במרבית השנים היא נקראת ביחד עם פרשת נִצָּבִים, שקראנו בשבת שעברה, ואז שתיהן ביחד זה שבעים פסוקים. סמיכותן הקבועה של שתי הפרשות לראש השנה, נובעת מכך שתוכנן מהווה השלמה לתכנים של ראש השנה, כלומר עניין התשובה הבסיסית המהותית, עליה עמדנו ברשימה הקודמת. פרשת נִצָּבִים נקראת תמיד לפני ראש השנה כי תוכנה מהווה הכנה נדרשת ליום הגדול. פרשת וילך נקראת לפעמים בין ראש השנה ליום הכפורים, כמו השנה, ואז היא מהווה הכנה ליום הכפורים. כלומר יש בה איזה תוכן שעבורנו הוא נעלה יותר מזה שבפרשת נצבים, שעל כן היא מכינה אותנו ליום הכי קדוש בשנה.שתי הפרשות הן קצרות יחסית, כנראה כי בהיות המסר שלהן בסיסי ומהותי כל כך, אין צורך בהרבה מלים כדי להעבירו. עם זאת, לפעמים נזקקים להרבה מלים בניסיון להסביר את אותו מסר פשוט ובסיסי. הרי הלשון של התורה שונה קצת מהעברית שלנו, והרי אפילו בעברית של ימינו – לפעמים יש מחלוקת בהבנת טקסט או ביטוי, כזה או אחר. פרשת השבוע (דברים ל"א) פותחת בהודעה מעניינת של משה רבינו. לאחר פסוק הכותרת: [א] וַיֵּלֶךְ, מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל. ההמשך הוא: [ב] וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם--לֹא-אוּכַל עוֹד, לָצֵאת וְלָבוֹא; וַה' אָמַר אֵלַי, לֹא תַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. [ג] ה' אֱלֹקֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ, הוּא-יַשְׁמִיד אֶת-הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ--וִירִשְׁתָּם; יְהוֹשֻׁעַ, הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ, כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר ה'. ברור שיש כאן דברי פרידה, אבל הניסוח של הפסוק השני קצת מוזר לכאורה; משה רבינו אומר כך: (1) בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם. (2) לֹא-אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא. (3) וַה' אָמַר אֵלַי, לֹא תַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. בשביל מה צריך שלושה נימוקים, לא די בנימוק אחד? וכאשר יש שלושה נימוקים האם הם משלימים זה את זה, מוסיפים זה על זה, או שמא עומדים כל אחד בפני עצמו? רש"י מתייחס רק לשני הנימוקים האחרונים ואומר כי השלישי הוא הסבר לשני; מדוע לֹא-אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא – לא מפני שתשש כוחי בגילי המופלג, אלא כי ה' אָמַר אֵלַי, לֹא תַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. עוד פירוש ברש"י: "שנסתתמו ממנו מעיינות החכמה" ושוב אינו יכול להנהיג את העם. האבן עזרא מפרש בפשטות שאמר להם שאין לו עוד כח להוביל אותם למלחמה, וממילא אינם זקוקים לו עוד, כי ה' ינהיג אותם באמצעות יהושע.הרמב"ן גם הוא מפרש את הנימוקים כמצטברים; פותח באזכור גילו המופלג כנחמה לעם ישראל על הסתלקותו הקרובה, ומוסיף שגם בלאו הכי יש לו ציווי מה' יתברך שלא יעבור את הירדן. לכאורה, הנימוק הראשון והנימוק האחרון יכולים להיות מובנים בפשטות כציון עובדה עניינית במסגרת דברי הפרידה של משה. מה שלא מובן זה הנימוק השני: לֹא-אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא. זה נשמע כאמירה אישית של משה, והשאלה היא, מהיכן לצאת ולאן לבוא. יכול היה להוסיף את המלה 'לפניכם' ואז הפירוש היה 'לא אוכל להנהיג אתכם כראוי לכם'. משלא הוסיף – נראה שיש כאן מסר הרבה יותר בסיסי ונצחי. השאלה היא מהו המסר? ועוד, בהתייחס לתחילת דברינו – האם ניתן ללמוד מכאן משהו אודות העבודה הנדרשת מאתנו בימי תשובה אלו?באחת מרשימותינו (לפרשת חוקת שנת תשס"ג דומני) עמדנו על כך שמשה הגיע למדרגה אישית כל כך גבוהה, עד שהתקשה לרדת אל העם, להזדהות עם סבלו בצמאונו למים, ובעקבות כך קיבל את ההודעה כי סיים את תפקידו כמנהיג ולא הוא יביא את העם אל הארץ המובטחת. כי מנהיג, עם היותו מורם מעם בעצם מהותו, אמור לָצֵאת מעצמו ולרדת אל העם, להזדהות עמו בקשיי היומיום, ואז לָבוֹא שוב אל עצמו, אל מדרגתו העצמית, בה הוא אמור למצוא את הדרך הנכונה בה יוביל את עמו לטובתם ולרווחתם. אולי יש לומר שהודעתו לֹא-אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא, מעידה כי משה רבינו מודע לכך שאיבד את היכולת הבסיסית הזאת, את היכולת לרדת ממדרגתו בעת הצורך, כי הוא נמצא למעלה כמצב של קבע. ובלי היכולת הזאת – שום אדם אינו יכול להיות מנהיג. השאלה היא איך כל זה שייך אלינו. הרי אנחנו, לפחות הרוב, לא מנהיגים, ומי שכן מנהיגים – למרבה הצער, לא כל כך מקשיבים למשה רבינו. אלא צריכים לומר שהמחזוריות של לָצֵאת וְלָבוֹא קיימת אצל כל אחד מאתנו כדלקמן.

יורדים כדי לעלות

כידוע, החיים מורכבים ממעלות ומורדות. לא רק מנהיג צריך לצאת מעצמו ולרדת אל העם, גם כל אדם נדרש לכך ביחס לזולתו. לעתים קרובות אנחנו נמנעים מכך, ואז התוצאה עלולה להיות ירידה (נפילה) בלתי מתוכננת ועל כן כואבת. כאשר הירידה מתוכננת או לפחות נלקחה בחשבון מראש, זה פחות כואב. הבעיה היא שאנחנו נוטים להתעלם מירידה ומתייחסים אל מקומנו העכשווי, בהנחה שאנחנו מרוצים ממנו, כאל מקום קבוע. אבל כבר אמר החכם מכל אדם (קהלת גג): [א] לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם. אחר כך הוא מונה כ"ח עתים שמתחילות ב- עֵת לָלֶדֶת, וְעֵת לָמוּת, ומסתיימות ב- עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם. אם נבין את הפרק הזה כמתייחס למהלך חייו של האדם הפרטי, לא של עמים ומדינות בעולם הזה, הרי שלדעת החכם, עֵת מִלְחָמָה היא מצב תודעתי תדיר יותר מאשר עֵת שָׁלוֹם. בהתאם להתבוננות שלנו עד כאן, ההסבר לכך הוא פשוט; המלחמה היא פנימית, של האדם עם עצמו על הצעד הבא בהתקדמותו הרוחנית. על הצורך לצאת מעצמו כדי לבצע מהלך דרוש אבל לא כל כך מהנה. על ההכרח לָצֵאת וְלָבוֹא. אדם שהגיע לשלמות של משה רבינו, שוב אין לו צורך ואף לא יכולת לָצֵאת, לרדת ממדרגתו הגבוהה כדי שהעליה הבאה תהיה למדרגה גבוהה יותר, ולפיכך גם אין לו לאן לָבוֹא. אין עוד בעולם הזה מדרגה שהוא יכול להגיע אליה. הוא סיים את תפקידו. אבל כנ"ל, כל עוד האדם חי בעולם הזה, חייו מורכבים ממעלות ומורדות בכל תחומי החיים, שהם כ"ח העתים שמנה קהלת, וימים אלו הם ההזדמנות שלנו לעלות אחרי הירידות הגדולות שחווינו בשנה שחלפה.המהלך הזה אינו פשוט כלל וכלל, ופרשת השבוע אומרת זאת בבירור, כי הקב"ה מבטיח: [יח] וְאָנֹכִי, הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא. הבעש"ט מפרש כי כפל הלשון הַסְתֵּר אַסְתִּיר מלמד על מצב שההסתר עצמו מוסתר, שלא מבחינים שיש כאן הסתר פנים, ולכן בטוחים כי זהו המצב הנכון והרצוי. אדם יכול להיות בטוח שחייו מתנהלים כראוי והוא הולך בנתיב שהתורה מתווה לו, בעוד לאמתו של דבר הוא הולך בכיוון הפוך לחלוטין מזה הרצוי. זהו בערך המצב שמתאר הנביא ישעיהו (פרק ה'): [כ] הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב, וְלַטּוֹב רָע: שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר. וההסתר הזה נובע מן המדרגה הנעלית ביותר באלוקות, אָנֹכִי, האין סוף בכבודו ובעצמו דואג שיהיה הסתר כפול. כיצד נבין זאת? הרי ברור לנו שאין הקב"ה רוצה להכשיל אותנו חלילה, אז למה הסתר פנים, ועוד כפול? נקודת העניין היא שיהודי נדרש להשקיע מאמץ כדי לגלות את ההשגחה הפרטית המלווה אותו. השקעה כזאת יכולה להיות דרושה רק במצב של הסתר פנים ולנבוע מתוך הידיעה שאכן יש השגחה כזאת; ומה שאין מבחינים בה – זה רק מפני שלא מתבוננים מספיק, מפני שמייחסים תופעות שונות לידו של המקרה העיוור. אם ההשגחה האלוקית על כל הנבראים היתה גלויה, ללא כל הסתר פנים, לאדם לא היתה עבודה ולא היה נדרש ממנו שום מאמץ כדי להגיע אל ה'. במצב כזה, הפסוק הפותח את ההפטרה של השבת (הושע י"ד) [ב] שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹקֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ, היה נותר לכאורה חסר משמעות. דוקא מכיוון שהמציאות הקבועה היא של הסתר פנים ואפילו של הסתר כפול – חושך שֶׁמִדַּמֶה לאור, דוקא במצב הזה יש משמעות לעבודה בכלל ולעבודת התשובה בפרט. כדי לחדד את הרעיון נאמר שבמצב כזה לא היתה לנו בחירה חופשית אמיתית, וגם לא היינו חותרים להתקדם יותר ויותר. שהרי בבסיסה של חתירה כזאת מונחת ההנחה שיש באפשרותי להתקדם ואני גם נדרש לעשות זאת. ההתקדמות היא אל עבר האין סוף, כפי שהסברנו לא אחת. אם הוא היה מתגלה אלינו – לאן היה לנו להתקדם?! עולה מכאן שלאמתו של דבר, ההודעה וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי משמעותה עבורנו היא חיובית מאד. בחיצוניות זה נראה רע, גם דברי הנביא ישעיהו אודות אלה שמתבלבלים בין אור לחושך ואף שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, נפתחים בקריאת הצער, הוֹי. כי אכן בגלוי, קשה לראות מה טוב בהסתר הפנים. סביר להניח שכולנו היינו רוצים חיים קלים קצת יותר, ולפחות שנבין את מהלכי ההשגחה העליונה. שההסתר לא יהיה כל כך מוחלט. במקום זה לא רק שיש הסתר, אלא שההסתר עצמו מוסתר, כאילו כדי לבלבל אותנו. וההסבר הוא כנ"ל, הכל לטובתנו. ומה שנותר הוא להתפלל שתהיה לכולנו חתימה טובה וגמר חתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בכל העניינים, בגשמיות וברוחניות גם יחד.כי באמת הגיע הזמן שיהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים. nissimye@netvision.net.il

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו