אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

המתכון לאריכות ימים (כי תצא סח)


התמונה של נסים ישעיהו

הוּא הָיָה אוֹמֵר, הַיִּלּוֹדִים – לָמוּת, וְהַמֵּתִים – לְהֵחָיוֹת, וְהַחַיִּים – לִדּוֹן. כלומר קביעות היא אשליה, וכל ההישגים שאדם עשוי להשיג בעולם הזה – אין בכוחם להשפיע, ולו במשהו, על המסלול הצפוי והידוע מראש.בשבוע שעבר כתבנו על מקרים ותגובות, כאשר הרעיון הוא כי אימוץ שלנו את התגובה הנכונה שמציעה לנו התורה למקרים המפורטים, מבטיח לנו אריכות ימים בארץ ובכלל. כמעט כל אחד רוצה אריכות ימים. יש אפילו כאלה שמשקיעים הון בניסיונות סרק לזכות בחיי נצח, כפי שהם מדמיינים לעצמם את המושג הזה. מעדיפים לא לזכור את קביעת רבותינו ז"ל במשנה (אבות ד'): שֶׁעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי, וְעַל כָרְחֲךָ אַתָּה מֵת, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מוסכם על כולם כי החיים הם ערך חשוב, על כן לאחרונה רוגשת התקשורת סביב פרשיות שונות שעיקרן אבדן חיי אדם בנסיבות שמוסכם על כולם כי הן חמורות במיוחד, כגון רצח של עוברי אורח שנקלעו למקום כלשהו בזמן הלא נכון מבחינתם – כאשר נעשה ניסיון לחיסול חשבונות בין אנשי העולם המכונה תחתון. וחמור יותר, רצח של ילדים בידי הוריהם, וכן ריבוי תאונות דרכים קשות ועוד כהנה וכהנה. שעות ספורות לפני כתיבת שורות אלו, התפרסם דבר מציאת גופתה של הילדה אשר סָבָהּ ביחד עם אִמָּהּ חשודים ברציחתה ובהעלמת גופתה במימי הירקון. לא נעים, אבל נראה שהאירועים האחרונים – ככל שהם מסעירים, אינם מהווים חידוש כזה גדול, כלומר לא מדובר בתופעה חדשה אצלנו.גם בשנים קודמות, ברשימות לפרשת השבוע כִּי-תֵצֵא, התייחסנו לא אחת לערכם הפוחת והולך של חיי אדם במחוזותינו, ולצערנו זה אומר שגם אז כיכבו בחדשות פרשיות שעניינן זילות חיי אדם. אמנם לא טרחנו לבדוק בארכיונים החדשותיים, אבל נראה שגם בשנים קודמות – בתקופה זו של השנה, קרו דברים קשים שהניעו אותנו להתייחס לנושא ולהציע פתרונות מפרשת השבוע. (דברים כ"א) [י] כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּיָדֶךָ--וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. בעבר הסברנו לא אחת שמדובר במלחמה הפנימית שאדם נדרש לנהל עם עצמו. האויבים של האדם הם נטיותיו הטבעיות, ותאוותיו לענייני העולם הזה, אשר כניעה להן – פירושה מוות רוחני, כלומר ניתוק ממקור החיים הקב"ה, וכפי שאנחנו רואים לאחרונה, גם מוות גשמי לעתים.הנה מה שאומר לנו בפרקי אבות, אותו חכם שמדבריו ציטטנו לעיל: [כא] רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר, הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם: לעתים קרובות, לפני שהם מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם, הם מוציאים אותו קודם מדעתו, מה שגורם לו לפגוע בכל זולת שנדמה לו כי הוא מאיים על האפשרות שלו למלא את תאוותו. הַקִּנְאָה – זה פשוט, אדם מקנא בזולתו או לזולתו, ומאותו רגע הוא אינו אדון לעצמו ולרגשותיו. הקנאה בוערת בעצמותיו וכל התנהלותו מכוונת לשיכוך אש הקנאה או הקנאות. התוצאה היא מתח וחרדה מתמידים ואף מתגברים, עד לרמה שהנפש אינה יכולה לסבול. זה עלול להתבטא בתופעות שונות שהמכנה המשותף לכולן הוא הנזק הסביבתי שגורם הקנאי. וגם הגוף נוטה לקרוס כתוצאה מקנאה ו/או קנאות, כפי שכתב החכם מכל אדם: וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה. מחלות גופניות קשות כתוצאה ממצבים נפשיים קשים, זה משהו שחכמינו הקדמונים התייחסו אליו כאל נתון.וְהַתַּאֲוָה יכולה להיות למשהו בסיסי ביותר ואפילו חיובי ביסודו, להצליח בחברה או בלימודים למשל. שאיפה לגטימית לכל הדעות וגם חיובית כאמור. הסכנה עלולה להתרגש כאשר היעד של אותה שאיפה חיובית נתפס אצל האדם כחזות הכל, מה שקוראים היום אובססיה. ואם הוא גם נתפס לחרדה מפני כישלון בהשגת היעד – או אז הוא נמצא בסכנה חמורה של יציאה מן העולם. בין אם מעולמם של בני אדם שקולים ושפויים ובין אם מן העולם כפשוטו. לכאורה, על תאוות לעניינים פחות חיוביים אנחנו לא צריכים לדבר, כי בהן הנזק ברור וידוע מראש. אלא שבמציאות של ימינו, מציאות בה שולטת התפיסה הליברלית שלפיה כל מה ששייך לרוחניות האדם פרוץ לכל עבר וכל אחד רשאי להציע את מרכולתו בלי שום הגבלה של תכנים וכו', לגמרי לא מיותר להזכיר ולהזהיר מפני הפריצות בתחומים אלו. תרבות גירוי היצרים בכל התחומים היא השלטת אצלנו, וזהו שורש המצמיח כל מיני רעות, עד כדי יציאה מן העולם כדברי התנא הנ"ל.וְהַכָּבוֹד, עליו דיברנו בעבר לא אחת. אבל כאן דומה שהתנא מדבר על מי שכבר מקבל כבוד; הוא מתמכר אליו, וזה מנפח לו את האגו עד כדי יציאה מן העולם. השאלה היא מהו המרשם להתגבר על סכנות אלו?

שהימים עצמם יהיו ארוכים

פרשת השבוע שלנו מלאה במצוות, ואין התורה מגלה מהו השכר הצפוי לעושי מצווה. ברשימה לפרשת 'עקב' התייחסנו לגישה שהונהגה אצלנו, לכפות על התלמידים כחומר לימוד חובה, "פרקים נבחרים" מתורה שבכתב או "סוגיות נבחרות" בתורה שבעל פה. עמדנו על הנזק העצום והמתמשך של שיטה זו, באשר בדרך אגב מבין התלמיד כי כמו שיש פרקים נבחרים, כך יש פרקים שאינם נבחרים, וכל אחד רשאי לבחור לעצמו את מה שנראה לו מתאים. הנה מקור לדברינו (פסיקתא רבתי): אמר רבי אבא בר כהנא, לא גילה הקדוש ברוך הוא לישראל שכר מצותיה של תורה; שאלו גילה להם – היו ישראל רואין איזו מצוה שכרה מרובה, ועושים אותה. ונמצא, תורה – מקצתה בטילה ומקצתה קיימת. כמובן, מי שהנהיגו שיטה הרסנית זו, לא כל כך התייחסו לשכרן של מצוות שכן לא האמינו בשכר כזה. הם רק בחרו פרקים שהתאימו להשקפת עולמם שאותה ביקשו להנחיל לדורות הבאים. ואכן בשלב מסוים נוצר מצב של תורה – מקצתה בטילה ומקצתה קיימת כדברי ר' אבא בר כהנא הנ"ל, ובשלב הבא גם את המקצת כבר לא רואים, ולכן מתהלכים בחשכה מוחלטת. בחשכה כזאת, גם מי שמצליח לפקוח את העיניים זה לא עוזר, כי לא רואים כלום. הבעיה אצלנו שלא יודעים שמתהלכים בחשכה ולכן גם לא נזהרים וממילא ניגפים בכל מכשול בדרך.בפרשת השבוע שלנו יש מצווה אחת שלגביה מציינת התורה את השכר הצפוי (דברים כ"ב): [ו] כִּי יִקָּרֵא קַן-צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל-עֵץ אוֹ עַל-הָאָרֶץ, אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים, וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל-הָאֶפְרֹחִים, אוֹ עַל-הַבֵּיצִים--לֹא-תִקַּח הָאֵם, עַל-הַבָּנִים. [ז] שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת-הָאֵם, וְאֶת-הַבָּנִים תִּקַּח-לָךְ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ, וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים. המצווה הזאת היא מזדמנת, כִּי יִקָּרֵא, לא צריכים לחפש צפור מקננת כדי לקיים אותה. רק אם מצאתי ואני צריך את האפרוחים – חלה עלי המצווה לשלח את האם. יש עוד מצווה בתורה שלגביה מצויין השכר, אותו שכר (שמות כ'): [יא] כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ--לְמַעַן, יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ. בדרך הטבע – במצווה הזאת מתחייב כל אחד כי לכל אחד יש הורים שהוא חייב בכבודם, וזה מסובך מאד לקיים אותה בשלמות. מזל שההורים יכולים למחול על כבודם ובכך לשחרר את בניהם מעונש אי כיבודם. (פסיקתא שם) תני רבי שמעון בן יוחי, שתי מצות שבתורה גילה הקדוש ברוך הוא מתן שכרן, קלה שבקלות וחמורה שבחמורות. קלה שבקלות – שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים. וחמורה שבחמורות – כבד את אביך וגו' למען יאריכון ימיך. מה הרעיון, איזה דמיון יש בין שתי מצוות אלו שנקבע להן שכר זהה? אולי אם נשוב להתבונן בהמשך דברי ר' אלעזר הקפר שציטטנו לעיל, נצליח להבין את הרעיון וגם למצוא מזור לתחלואים החברתיים והמוסריים שפשו אצלנו: הוּא הָיָה אוֹמֵר, הַיִּלּוֹדִים – לָמוּת, וְהַמֵּתִים – לְהֵחָיוֹת, וְהַחַיִּים – לִדּוֹן. כלומר קביעות היא אשליה, וכל ההישגים שאדם עשוי להשיג בעולם הזה – אין בכוחם להשפיע, ולו במשהו, על המסלול הצפוי והידוע מראש. מכיוון שכך, מוטב להמנע מאשליות של קביעות והשגיות, ובמקום זה לטפח את המודעות שצפוי השלב הבא, ולהתכונן לקראתו. זה כמובן לא אומר שצריכים לאמץ את האפטיות הנובעת מהקביעה השקרית 'כולו מן אללה'. שהרי כפי שהסברנו בעבר, עצם העובדה שיש מצוות ובצידן שכר ועונש, אומרת שיש לנו בחירה חופשית, וכל מה שקורה או לא קורה לנו – הוא תוצאה של מעשינו או מחדלינו.זה כן אומר שצריכים להתייחס אל ענייני העולם הזה בפרופורציות הנכונות, ואת זה ניתן להשיג על ידי התבוננות המביאה למודעות, לֵידַע לְהוֹדִיעַ וּלְהִוָּדַע. ובמה מתבוננים? לאיזו מודעות צריכים להגיע? שֶׁהוּא אֵל, הוּא הַיּוֹצֵר, הוּא הַבּוֹרֵא, הוּא הַמֵּבִין, הוּא הַדַּיָּן, הוּא עֵד, הוּא בַּעַל דִּין, וְהוּא עָתִיד לָדוּן. והוא גם זה שציווה על כיבוד הורים ועל שילוח הקן. כלומר, בקיום המצווה החמורה, כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ, וגם בקיום המצווה הקלה שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת-הָאֵם וְאֶת-הַבָּנִים תִּקַּח-לָךְ, בשתיהן ממלא היהודי את רצונו של הקב"ה שציווה על כך. וכדי למנוע אשליות הנובעות מן הנטיה להשליך על הבורא יתברך את תכונות הנפש שלנו, מוסיף התנא ואומר: בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵין לְפָנָיו לֹא עַוְלָה וְלֹא שִׁכְחָה וְלֹא מַשּׂוֹא פָנִים וְלֹא מִקַּח שׁוֹחַד, שֶׁהַכֹּל שֶׁלּוֹ. וְדַע שֶׁהַכֹּל לְפִי הַחֶשְׁבּוֹן. וְאַל יַבְטִיחֲךָ יִצְרֶךָ שֶׁהַשְּׁאוֹל בֵּית מָנוֹס לָךְ. התבוננות כזאת תמנע את כל התחלואים החברתיים/מוסריים המכים בנו, והבסיס להתבוננות הזאת הוא הנחת היסוד שהתורה היא תורת אמת, תורת חיים שניתנה מאת ה' שהוא אלוקים חיים ומלך עולם.וכשנגיע למודעות הזאת יהיה רק טוב ליהודים. nissimye@netvision.net.il

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו