אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בין המצרים (מסעי סה)


נסים ישעיהו's picture

אקטואליה בפרשת השבוע.

ימי בין המצרים הם ימים של צער על החורבן שהתחולל בימים אלו לפני כך וכך שנים. היו שחשבו כי עצם קיומה של מדינת ישראל, ועוד בארץ ישראל, מבטיח שלא יהיו עוד חורבנות; אפילו דנו ברצינות בשאלה אם עדיין יש טעם להתאבל על החורבן ההוא, אם לא הגיע הזמן להתנחם בבנין הבית השלישי בדמותה של מדינת ישראל. יש אף שעשו מעשה, והפסיקו להתאבל.

בימים אלו, ימי בין המצרים, מסתבר כי השינוי היחידי שהתחולל כתוצאה מקיומה של מדינת ישראל הוא שהחורבן נדחה לימים שאחרי בין המצרים. שימי בין המצרים מזמנים לנו חוויה מושלמת של בין המצרים, חוויה של אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי. כל אחד יכול לפרש לעצמו מה אומר היצר ומה אומר היוצר; בכל מקרה מדובר במאבק פנימי לגמרי לא פשוט.

יש האומרים כי הציות לפקודת העקירה הוא מאמר היוצר, כי המדינה היא הריבון, ויש שאומרים כי הריבון הוא ריבונו של עולם, ועל כן אסור לציית לפקודת העקירה. בין המצרים.

ההכרעה למעשה, תפול לאחר תום ימי בין המצרים; האם נצא אז ממיצר לגאולה? זה תלוי אך ורק בנו.

בשבת הקרובה, עשרה ימים לפני מתן פקודת העקירה בפועל, נקרא את פרשת מסעי, סוף ספר במדבר. די נדיר שקוראים פרשה זו שלא במחובר לפרשה הקודמת, מטות, ובטח יש כאן איזה מסר מיוחד לימים מאד מיוחדים. מעניין למצוא מהו המסר.

החוקרים בודאי יאמרו שיש פה תיקבולת כיאסטית, משהו לתפארת המליצה, אבל אנחנו לא נוטים להסתפק בתשובות טכניות ספרותיות. אנחנו יודעים שבתורה הכל מדוייק; לא תמיד אנחנו מבינים הכל, אבל ברור לנו כי בתורה כל הפרטים מדוייקים לחלוטין. אז מה יכול להיות רעיון ההיפוך בפסוק?

המפרשים מביאים טעמים שונים; בעל הטורים אומר שזה בא לומר כי הכל היה על פי ה'. הספורנו מסביר שלפעמים נסעו ממקום נוח למקום פחות נוח ולפעמים להיפך, וזה מה שנרמז בהיפוך הסדר.

בכלל, כאשר התורה מונה מ"ב מסעות ועוד ברצף, לא בתיאור ההתרחשות בזמן ההתרחשות, בשביל מה היא עושה את זה?

(רבנו בחיי) ועוד יכלול ספור המסעות תועלת אחרת, כי ירמוז לעתיד; שהרי דברי הנביאים כולם מוכיחים שהגאולה האחרונה כדמיון הראשונה, וכשם שיצאו ישראל בגאולה ראשונה ממצרים אל המדבר, כן בגאולה האחרונה עתידים שיצאו (...) והוא שאמר הנביא (יחזקאל כ) ו?ה?ב?את?י א?ת?כ?ם א?ל-מ?ד?ב??ר ה?ע?מ??ים, והכתוב הזה מדבר לעתיד בגאולה אחרונה. והכתוב ירמוז זה ממה שהזכיר כאן שתי פעמים (...) כי האחד הוא יציאת ישראל ממצרים והשני יציאתנו מן הגלות החל הזה. ולפי שכבר התחיל להזכיר א?ל??ה מ?ס?ע?י, על המסעות לשעבר, על כן אמר ו?א?ל??ה מ?ס?ע?יה?ם לעתיד ביציאה שניה; כענין שכתוב (ישעיה יא) יו?ס?יף ה' ש??נ?ית י?דו? ל?ק?נו?ת א?ת-ש??א?ר ע?מ?ו?. והקב"ה ברחמיו ימהר יחישה מעשהו, מעשה הגאולה בקרוב, ונגילה ונשמחה בו:

האמת היא שכל אחד מן הפירושים שהבאנו, יכול להתפרש היטב לענייננו; מכולם עולה ברור כי הריבון הוא ריבונו של עולם ועלינו לכוף את רצוננו לרצונו, כי הוא היוצר והוא בעל הבית על העולם.

אולי זה נשמע מוזר, אבל גם אלו (הרבנים) הקוראים לציית לפקודת העקירה, אינם חולקים על המפרשים שהבאנו; אין להם ספק שהריבון הוא הריבונו של עולם; הם רק סבורים שהוא העניק את סמכויותיו כריבון לממשלת העקירה, בעוד לנו אין ספק כי הוא שומר את סמכויותיו לעצמו.

מן המיצר קראתי י-ה

איך מגיעים למצב בו מעבירים סמכויות מן הריבון האמיתי לידי מי שאינו מכיר בו? כלומר, מהו התהליך הנפשי שמוביל לכך, או כיצד ניתן להמנע משגיאה גסה כזאת?

תשובה לשאלה זו מצאנו בתורת החסידות:

(ליקוטי תורה) ולכן היה כל מ"ב מסעות, שהוא בכדי לצאת מבחינת מצרים, בחינת מיצר וגבול, ולהפכא מחשוכא לנהורא כל השבע מדות ופרטותיהן; להיות (דברי הימים א', כ"ט) יא ל?:

 שבחינת המלכות שהוא דבר ה' יהיה בהתגלות האור דעשרה מאמרות (שבהן נברא העולם) ולא בבחינת נאלמה.

מ"ב, ארבעים ושנים, זה שש כפול שבע; זה שש ספירות-מדות המנויות בפסוק שאמר דוד המלך ומצוטט לעיל;  חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד כפי שכל אחת מן המדות כלולה משבע, כולל ספירת המלכות.

המלכות מתבטאת בדיבור, במתן פקודות; 'בדבר מלך – שלטון'. כיוון שעדיין מצויים בגלות, מלכות ה' בעולם אינה ניכרת; היא, אנחנו, בבחינת נאלמה, אדם אילם שאינו מצליח לבטא את עצמו למרות שיש לו הרבה מה לומר. המסעות נועדו להביא לידי ביטוי את מלכות ה' בעולם ע"י שיתבטאו אצלנו, אצל כל אחד ואחת מאתנו, בנפשו פנימה.

כדי להגיע לכך, עלינו לנסוע; מ"ב מסעות שמתחילות ומסתיימות ב- מו?צ?א?יה?ם. משה כותב את מו?צ?א?יה?ם ל?מ?ס?ע?יה?ם, הדגש שלו הוא על נקודת המוצא של כל אחד ואחת מאתנו, בבחינת 'דע מ?א?י?ן באת'; זה לבד עוד לא מספיק כדי לשמור על דבקות בה', כי צריכים גם לזכור תמיד 'לאן אתה הולך'; את זה התורה מציעה לנו בפירוט מ?ס?ע?יה?ם ל?מו?צ?א?יה?ם.

יש כמה רמות של מסעות ונסקור שנים מהם בקיצור נמרץ. ימי השבוע הם שבעה. אנחנו רגילים שהשבוע מתחיל ביום א' ומסתיים בשבת, אבל בעבודת המסעות, השבוע מתחיל ביום ד', מגיע לשיאו הרוחני ביום השבת ומסתיים ביום ג'.

ביום ד' נמצאים בעולם העשיה, העולם הגשמי שלנו, ומתחילים בהכנות לקראת שבת המלכה. ביום ה', עוברים לעולם היצירה, עולם הרגש והיצרים, וכבר חשים את השבת המתקרבת; ההכנות לקראת השבת – בהילוך גבוה. ביום ו', עוברים לעולם הבריאה, עולם השכל והבריאות וכבר אפשר וצריך לטעום ממאכלי השבת.

בשבת לא נוסעים לשום מקום. בכניסת השבת נכנסים לעולם האצילות שזה לשהות אצל הבורא יתברך, ומתענגים על השבת.

במוצאי שבת מתחילים מסע בכיוון ההפוך; ביום ראשון יורדים לעולם הבריאה, ביום שני לעולם היצירה וביום ג' נמצאים שוב בעולם העשיה. ביום ד' מתחילים שוב במסע מעולם העשיה כלפי מעלה.

מסע שבועי זה נותן כח למסע היומי שכולל את אותם שלבים בדיוק; ששה ימים בשבוע כפול שבעה שלבים בכל יום, בדיוק מ"ב מסעות שאותם נוסעים בכל שבוע.

החלק הראשון בתפילת שחרית, עד 'ברוך שאמר' זה כנגד יום רביעי, עולם העשיה; החלק השני, עד 'יוצר אור' זה בעולם היצירה, כנגד יום חמישי; אח"כ ברכות קריאת שמע וקריאת שמע, עולם הבריאה, השכל והאהבה (מה שאומר שאהבה אמיתית היא אהבה הנשלטת ע"י השכל).

בתפילת שמונה עשרה נמצאים בשלב הרביעי כנגד יום השבת, עולם האצילות. אח"כ יורדים שוב בשלבים כנ"ל.

ומהי התכלית של כל המסעות הנ"ל? ובכן, בתפילה של כל יום התכלית היא "עלינו לשבח לאדון הכל", פרק החתימה של התפילה, עם כל ההמשך שמבטא את ההתעלות שהצלחנו להשיג בסידרת המסעות של היום.

בשבת התכלית היא ההבדלה, "המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך ובין ישראל לעמים".

ורק מתוך מודעות של הבדלה ניתן להשיב את הריבונות לבעליה, רבונו של עולם.

וכאשר נגיע למודעות של הבדלה, אז יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.

נסים ישעיהו, תנועת אור ישראל

תגיות: 

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו