אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מקרים ותגובות (שופטים סח)


התמונה של נסים ישעיהו

כמצוטט לעיל, כבר בכותרת של הפרשה מנחה אותנו התורה כיצד נזכה לחיות ולרשת את הארץ – צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף--לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר- ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ.יהודים ידעו תמיד כי המרשם הנכון לחיים, גם חיים כפשוטם וגם חיים רוחניים, נתון בתורה ובחוקיה. ידעו כי בעוד החוקים שממציאים בני אדם הם תוצר של החיים, ובהחלט יתכן שהתוצאה שלהם תהיה הפוכה מזו שאליה התכוון המחוקק, הרי חוקי התורה הם המרשם הבטוח לחיים. וזה לא רק בגלל שהחוקים האנושיים הם יחסיים בעוד חוקי התורה הם מוחלטים. גם לא בהכרח בגלל ניסוח לקוי של החוקים האנושיים, ניסוח שהפך אותם לחוקים עקומים.

הניסוח יכול להיות מעולה והחוקים לכאורה ישרים, ועדיין הם יובילו לחורבן במוקדם או במאוחר. בעבר התייחסנו כמה פעמים לשאלה מדוע זה כך, ומי שירצה להעמיק בנושא יוכל לראות את מאמרינו לפרשת דברים השנה, פרשת משפטים דאשתקד ועוד ועוד. מעבר לעובדה ש'תורה' זה גם מלשון הוראה, שכל סיפור וכל נושא הנזכרים בתורה, טומן בחובו הוראה נצחית לכל יהודי – יש בתורה כמה "קבצי חוקים" בלשון החוקרים, ופרשת השבוע שלנו מצויה במרכזו של אחד מהם. אפשר אולי לאפיין את סדרת החוקים הזאת בכך שרבים מן החוקים מנוסחים בלשון של מקרים ותגובות. קודם יש שלושה פסוקי כותרת כללית (דברים ט"ז) [יח] שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק. [יט] לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים; וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד--כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. [כ] צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף--לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר- ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ. אחר כך בא רצף של מצוות בסגנון של מקרים ותגובות כנ"ל. לפסוקי הכותרת התייחסנו בעבר די בהרחבה, אז הפעם ניקח כמה מקרים ותגובות וננסה להבין איך זה יכול לעזור לנו היום.(שם י"ז) [ח] כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט, בֵּין-דָּם לְדָם בֵּין-דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע--דִּבְרֵי רִיבֹת, בִּשְׁעָרֶיךָ: וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ--אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ בּוֹ. מדובר במקרה תקדימי, שעל כן נבצר מבית הדין המקומי להגיע להכרעה. גם בית הדין האזורי מתקשה להכריע והנושא מגיע להכרעתו של בית הדין העליון. הדיינים עצמם, ביחד עם בעלי הדין, עולים לירושלים ומציגים את ספקותיהם בפני ההרכב המלא של בית הדין, בפני שבעים ואחד החכמים. ההרכב הזה חייב להכריע והכרעתו מחייבת את כל עם ישראל: [י] וְעָשִׂיתָ, עַל-פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ, מִן-הַמָּקוֹם הַהוּא, אֲשֶׁר יִבְחַר ה'; וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת, כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. לכאורה, ההכרעה בעניין תקדימי מהווה יצירת חוק ע"י בני אדם, אז מה ההבדל בין הסמכות שהתורה מעניקה להם לבין הסמכות שנטלנו לעצמנו לחוקק חוקים? התשובה מצויה בגוף הפרשה: [יא] עַל-פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ, וְעַל-הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר-יֹאמְרוּ לְךָ--תַּעֲשֶׂה: (...). עַל-פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ, לא מדעתם ולא על סמך תקדימים שנדונו בבתי המשפט של הודו או של כּוּשׁ. כולם מחוייבים לדבקות בהוראות התורה, ודבקות זו היא המאפשרת חיים יהודיים בארץ ישראל. עניין זה בולט יותר בפרשה הבאה, פרשת המלך.

בנושא זה טיפלנו בקצרה לפני כשנתיים ונזכיר רק כי על פי הוראות התורה בפרשתנו, המלך נבחר ע"י העם והוא כפוף באופן מוחלט להוראות התורה. עד כדי כך שחובה עליו לכתוב לעצמו ספר תורה ולשאתו עמו תמיד, כדי שיזכור בכל רגע למי הוא כפוף. (שם י"ח) [ט] כִּי אַתָּה בָּא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר- ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ--לֹא-תִלְמַד לַעֲשׂוֹת, כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם. בשונה מהמקרים הקודמים שהבאנו – תקדים משפטי ומינוי מלך המנוסחים בלשון חיובית, כאן התגובה הנדרשת מאתנו מנוסחת בלשון של שלילה, לֹא-תִלְמַד לַעֲשׂוֹת. כמצוטט לעיל, כבר בכותרת של הפרשה מנחה אותנו התורה כיצד נזכה לחיות ולרשת את הארץ – צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף--לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר- ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ. אלא שזו הנחיה כללית שאחריה באים ציוויים מפורטים כיצד לדבוק בצדק המעניק חיים. יש ציוויים בלשון חיובית, במצוות עשה, כגון אלה שהזכרנו לעיל, ויש במצוות לא תעשה כגון הציטוט בראש פיסקה זו. המכנה המשותף הוא שכולם מובילים אותנו אל הצדק המעניק חיים. ככל שהפרטים המוזכרים בהמשך האזהרה מפני חיקוי אורח החיים של השכנים, מעניינים מצד עצמם, חשוב לזכור כי נקודת העניין היא האזהרה מפני הנטיה הטבעית להתערות במרחב. התערות שהיא טבעית לגמרי אבל מסוכנת מאין כמוה כשמדובר בעם ישראל. ומעבר להוראות מה לא לעשות בהקשר הזה, יש גם הוראה מה כן לעשות כדי לא לפול בנטיה זו: [יג] תָּמִים תִּהְיֶה, עִם ה' אֱלֹקֶיךָ. הכרעה אישיתמעניין שמרבית ההוראות בפרשה מנוסחות בלשון יחיד נוכח. אמנם אפשר לפרש שזו דרך פניה מקובלת גם אל קבוצה מאוחדת כגון עם ישראל, וזה ודאי נכון, אבל אפילו בפרשה שלנו יש חריגות פה ושם, ועל כן ניסוח זה אומר 'דָּרְשֵׁנִי'. אמנם בפסוק האחרון שציטטנו, תָּמִים תִּהְיֶה, עִם ה' אֱלֹקֶיךָ, הפניה ליחיד מתבקשת. אם כל אחד יתאמץ לנהוג בתמימות, לא רק כלפי חוץ אלא גם בהיותו לבדו, עִם ה' אֱלֹקֶיךָ בלבד, השיפור החברתי יהיה ניכר ביותר כי הכלל מורכב מפרטים. במקומות אחרים, קצת קשה להבין מה התועלת בפניה ליחיד כאשר העניין הוא כללי במובהק לכאורה. הנה למשל: [טו] נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי, יָקִים לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ: אֵלָיו, תִּשְׁמָעוּן.

יש בפסוק הזה ארבעה ביטויים בלשון יחיד, מִקִּרְבְּךָ, מֵאַחֶיךָ, לְךָ, אֱלֹקֶיךָ, וביטוי חמישי בלשון רבים תִּשְׁמָעוּן. מה הרעיון? ובכן, דומה כי אין כמו הפסוק הזה להמחיש את הצורך בפניה ליחיד דווקא, שכן פעמים רבות ניצב אדם בפני דעות שונות עד סותרות ועליו להכריע עם מי הצדק. ואין אנו מתייחסים כאן למערכת הבחירות הקרובה או בכלל. אנחנו מדברים על מה שכולנו חווינו וחווים לעתים קרובות מדי; מצד אחד יש המבטיחים לנו עתיד מזהיר אם רק נעשה כך וכך, ומצד שני יש את אלה שמזהירים אותנו וטוענים שבעלי ההבטחות משקרים לנו. ולציבור שומרי המצוות, הדילמה חמורה אף יותר. רבנים פסקו כך בעניינים ציבוריים-פוליטיים-מדיניים-בטחוניים, ורבנים אחרים פסקו ההיפך. למי לשמוע, אחרי מי ללכת? ובעשרות השנים האחרונות התופעה הזאת החמירה עד כדי כך שרבים מבין שומרי המצוות וגם מאלה שעדיין לא, מחליטים שלא להחליט. מזה בדיוק מזהירה אותנו התורה בפנותה אל כל אחד ואחת מאתנו בלשון יחיד.זה מתחיל בפסוק הראשון: שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, ונמשך לכל אורך הפרשה. גדולי ישראל לאורך הדורות פירשו את הפסוקים האלו כמתייחסים לעבודה הנדרשת מכל אחד כפרט בעידון ובשיפור מדותיו. למשל: שבעה שערים יש בפנים של כל אחד; שתי עיניים, שתי אזניים, שני נחיריים ופה אחד. יש להפקיד שופטים ושוטרים על כל שער כזה שלא לראות מה שלא צריכים, וכן לא לשמוע, לא להריח ולא לדבר דיבורים מיותרים שלא לומר אסורים. ברשימה לפרשה זו לפני כארבע שנים, פירשנו פסוקים אלו בהקשר של הבחירות שעמדו אז על הפרק (היה לפחות איום כזה). כעת אנחנו אומרים שהפרשה כולה מחייבת אותנו לבחור ולא להתפס למה שהיום מכנים אסקפיזם.

הפרשה שלנו גם מעניקה לנו את כל הכלים הדרושים לצורך בחירה נכונה, ולאיש מאתנו אין זכות להתחמק מבחירה זו. משה רבנו מבטיח שיהיו נביאים וגם מציע דרך זיהוי: נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי, כלומר אנחנו צריכים לערוך השוואה בין תכונותיו של המתנבא העכשווי לאלה של משה רבינו; האם הוא עניו כמוהו? האם הוא דבק בה' וחף מכל אינטרס אישי כמוהו? האם הבטחותיו מתקיימות כמו אלה של משה רבינו? אם כן – אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן. ומה קורה אם חסר אחד מכל אלה? אם הבטיח עתיד טוב, שלום למשל, ובמקום זה קיבלנו מלחמה? או אז צריכים להתרחק ממנו ולהרחיק אותו, כי הנזק האפשרי גדול מאד. דיברנו בעבר (לפני כשלוש שנים לפרשה זו) על האפשרות של מציאות נביא בימינו והראינו כי לא רק שאין זה מופרך, אלא שוודאי הדבר שיש נבואה ויש נביאים. די להזכיר את נבואותיו הברורות של כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' בעניינים כלליים ופרטיים שנתקיימו כולן עד אחת, כדי להסיק שהמניע האמיתי לטענה ש"אין נביאים" הוא ניסיון להתחמק מן הציווי אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן. השם נביא נגזר מ'ניב שפתים', כלומר דיבור. נביא אמת מדבר בשם ה' ונביא שקר מדבר בשם מי שבא לו, בדרך כלל בשם עצמו. הבעיה הקשה שלנו היא שיש המון נביאי שקר – פרשנים המפיצים את דבריהם באמצעים שונים – שלא משנה כמה פעמים התבדו בעבר – הם ממשיכים לפרשן ואנחנו ממשיכים לשמוע אותם. ורק את נביאי האמת אנחנו לא שומעים. כלומר, לא מקשיבים להם. לא לנביאי האמת של דורנו שהזהירו וממשיכים להזהיר מפני הדרך המסוכנת בה בחרנו ללכת, ולא לנביאי התנ"ך שהזהירו וממשיכים להזהיר, כמו בפרשת השבוע שלנו, מפני אותה דרך עצמה. וכאמור, הפתרון מצוי בידי כל אחד ואחת מאתנו כפרט. בעניין זה, לעולם אין לסמוך על הרבים שיבחרו נכון. כל אחד צריך לעשות את הבחירה של עצמו בינו לבין ה', ובתמימות: תָּמִים תִּהְיֶה, עִם ה' אֱלֹקֶיךָ, וכאשר רבים מאתנו יבחרו נכון – בע"ה נזכה להתגלות הגדולה מיד ממש. כי באמת הגיע הזמן שיהיה רק טוב ליהודים. nissimye@netvision.net.il

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו