אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

השכחה, הכחשה, החשכה (עקב סח)


נסים ישעיהו's picture

אז מה היה לנו עד כאן – היתה השכחה מכוונת שכדי להצליח בה עסקו בהכחשה של אמיתות התורה. וכעת התוצאה משתי אלה, היא החשכה בה אנחנו מתהלכים כבר שנות דור לפחות.אפשר גם להפוך את הסדר של מילות הכותרת מבלי שהרעיון ישתנה, אבל בחרנו בסדר הזה כי לענ"ד הסדר הזה עולה מפרשת השבוע שלנו כדלהלן, אבל נתחיל במשהו מהחדשות; השבוע נתפרסמה אזהרת מסע לישראלים בכל העולם. המידע המודיעיני אומר שמפלגת השטן (חיזב-א'שייטאן) הלבנונית נערכת לחטיפת ישראלים (או שמא יהודים) בכל העולם, על כן ממליצים לישראלים שלא להבליט את יהדותם. אזהרה זו נשמעת לנו כמו איזה משהו ששייך לתרבות הכסת"ח שפשתה במחוזותינו. שהרי מה כבר יכולים לעשות יהודים המתכוונים לשהות בחו"ל מאיזושהי סיבה? לשים מסכות על הפנים? לדבר בערבית שלא למדו בבית הספר? לפני כמה שנים היתה אזהרה דומה ולמיטב זכרוני יצא אז "פסק הלכה" המורה ליהודים, או לפחות מתיר להם, להסתובב ללא כיסוי ראש. שהכיפה לא תסגיר אותם. ואני חשבתי שזה דוקא לא רעיון רע שיהודים יסתובבו בחו"ל עם כַּאפִיַה. שיתחפשו למוסלמים, למה לא? הרי רק הם בטוחים בכל מקום בעולם. לכאורה, גם המזהירים וגם המוזהרים, הם יהודים רק בשם. הם לא ממש יודעים מה ההבדל בין יהודי לגוי ומדוע, ובכל זאת האזהרה מתריעה על כך שיהודי צריך לדעת שהוא נרדף בכל מקום בו הוא נמצא, גם אם לא ברור לו במה בדיוק הוא יהודי. אבל מסתבר שזה רק לכאורה. כי בדרך כלל, הנטיה הטבעית של יהודי היא להציג את עצמו כיהודי וגם להזדהות עם יהודים בכל מקום ומצב בו הם נמצאים. יש גם חריגים, אבל לא בהם אנחנו דנים.בשעות האחרונות קיבלנו המחשה לאמור בפיסקה האחרונה, בעת שחגגנו הכנסת ספר תורה חדש לאחד מבתי הכנסת בשכונה. כנהוג באירועים מסוג זה, ספר התורה הובל מביתו של התורם לבית הכנסת, בתהלוכה ססגונית מלווה שירים וריקודים. בתחילת הדרך, מספר המלווים היה מועט יחסית, אבל התהלוכה עברה ליד בתים רבים וכמעט מכולם יצאו יהודים להשתתף בשמחה הגדולה. היו ביניהם כאלה, כנראה לא מעטים, שלא ידעו מה בדיוק כתוב בספר הזה, אבל זה לא שינה להם דבר, הם שמחו ורקדו בהתלהבות. הרגישו שותפים מלאים, ואמנם אכן היו שותפים מלאים, שהרי לכל יהודי יש קשר עצמי לתורה הקדושה. באירוע הנ"ל באה לידי ביטוי גלוי העובדה שיהודי חווה את יהדותו, גם אם אינו מודע ואף פעם לא נתן לעצמו דין וחשבון על משמעותה של עובדת היותו יהודי. ובכל זאת מציאות החיים היא שיהודים שוכחים את עובדת יהדותם. אמנם נזכרים בה בעתים מזומנות, אבל לא תמיד היא מלווה אותם ביומיום. איך נסביר את זה? ובכן, אנחנו לא צריכים לחפש הסברים, כי משה רבנו כבר הסביר את זה בפרשת השבוע שלנו, פרשת עֵקֶב, כמו גם במקומות רבים נוספים בתורה. (דברים ח'): [יא] הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ, לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. לכאורה, שכחה זו תופעה טבעית. כולנו שוכחים לפעמים כל מיני דברים, אז מה יש להזהיר הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תִּשְׁכַּח? מה תעזור האזהרה? אפשר להשיב שתלוי מה שוכחים; כל אדם עלול לשכוח פרטים שהם חסרי חשיבות בעיניו. ואם אנחנו שוכחים את הקשר שלנו עם הקב"ה, זה אומר כנראה שהעניין הזה הוא שולי בעינינו, וזו הבעיה. על תהליך הַשִכְחָה עמדנו לפני כשלוש שנים במאמר לפרשת ואתחנן, ושם הארכנו בהסברים. כאן רק נזכיר כי בכמה וכמה מצוות, התורה מצווה אותנו לזכור בלשון חיובית, כגון "זכור את יום השבת לקדשו..." למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים..." "זכור את אשר עשה לך עמלק..." ועוד זכירות. כאשר אנחנו מוזהרים שלא לשכוח, כמו בפסוק המצוטט לעיל, האזהרה היא מפני הַשְכָּחָה מכוונת. האנשים והנשים שהצטרפו אלינו בתהלוכה לכבוד ספר התורה, עשו זאת כי האירוע הזכיר להם את יהדותם ונתעוררו בהם געגועים לקשר עם הרבונו של עולם. קשר שבמקרה זה בא לידי ביטוי בעצם הליווי של ספר התורה עד למקומו הקבוע בבית הכנסת. יתכן אמנם שביומיום שלהם, אותם יהודים אינם זוכרים את הקשר הזה, אבל זה לא מפני שהם עצמם השכיחו אותו במכוון ח"ו. הם קורבנות של תהליך הַשְכָּחָה שהובילו במכוון מי שנטלו לעצמם את המנהיגות של עם ישראל לפני כמה דורות. התהלוכה הנ"ל עוררה אצלם זכרונות מהעל מודע, מיהדותם השכוחה, והם שמחו לחוותה שוב. העם ההולכים בחושך על פניו, לא נראה שהאזהרה של משה רבנו בפרשתנו, הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ, מתייחסת להשכחה מכוונת מן הסוג שאותו הובילו המנהיגים מטעם עצמם הנ"ל. על השכחה כזאת הוא מדבר במקומות אחרים, וכבר כתבנו על כך לפני כשלוש שנים, כנ"ל. בפרשתנו הוא מדבר על תהליך טבעי בו יהודי מצליח בחיים וכתוצאה טבעית מכך, מתפתחת אצלו גאווה על הצלחתו והוא מטפח אותה: [יד] וְרָם, לְבָבֶךָ; וְשָׁכַחְתָּ אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. לכן הוא מציע דרכים להתגבר על נטיה טבעית זו, והדרך העיקרית היא להקדיש בכל יום כמה דקות להתבוננות שתוביל להידוק הקשר שלו עם הקב"ה: [יח] וְזָכַרְתָּ, אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ--כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל: לְמַעַן הָקִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, כַּיּוֹם הַזֶּה. הנחיה כזאת מתאימה למי שנוטה לשכוח רק כתוצאה מהיסחפות בזרם התודעתי. היא אינה מתאימה למי שמתכוון לשכוח. ויש בפרשה עוד כמה וכמה פסוקים המזהירים מפני השכחה, וכמובן גם פסוקים הכוללים הנחיות להתבוננות שתמנע את השכחה. כמו למשל: [י] וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ--וּבֵרַכְתָּ אֶת- ה' אֱלֹקֶיךָ, עַל-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ. על כל יהודי מוטלת המצווה לברך מאה ברכות בכל יום, אבל רק ברכת המזון היא מצווה מן התורה, וזהו הפסוק שמצווה על כך. ר' מנחם מנדל מקוצק אמר שניתן להגיע להשגות נעלות באלקות על ידי ברכת המזון, והוא לא מצליח להבין כיצד זה יהודים אינם מגיעים לכך. הרי על ידי ברכה זו קירב אברהם אבינו אנשים רבים לקב"ה. לאחר שאכלו ושתו בביתו על חשבונו, נדרשו רק לברך את ה' על המזון שסיפק להם, ובכך הגיעו למודעות שיש בורא לעולם והוא מחיה את כולם. ואילו אנחנו, מברכים במהירות בלי לשים לב מה שאומרים, לכן הברכה אינה משפיעה עלינו.כאמור, בדורות האחרונים היתה מגמה של השכחה מכוונת, וזו עדיין נמשכת בדורנו. יקצר המצע מלתאר את תהליך הָהַשְכָּחָה המכוונת לפרטיו, אבל נציע משהו על קצה המזלג וכל אחד יוכל להמשיך את ההתבוננות בכוחות עצמו. נתחיל במה שמכנים כיום "מקצועות הליבה"; מה שבמגזר הדתי מכונה 'לימוד חול' שהוכנסו לתכנית הלימודים. עד אז – ילדים יהודים למדו עד גיל הבגרות רק תורה, ואחר כך רכשו מקצוע. בכך נקבעה בתודעתם ההכרה כי התורה והוראותיה הם העיקר בחיים. כמובן, צריכים גם להתפרנס, אבל לעולם לא על חשבון הדבקות בתורה. כאשר הכניסו את לימודי החול לחדרים ולתלמודי התורה, החלה להשתרש בתודעתם של הילדים תפיסה של שיוויון ערכי בין "מקצועות הלימוד השונים" ר"ל, ומכאן כבר היתה קצרה הדרך להסטת מרכז הכובד לכיוון לימודי החול.אבל בכך לא די. הרי לימודי החול מבוססים על המדע, וזה – במקרה הטוב – נוטה להטיל ספק בכל דבר. במקרה הפחות טוב, שזה מה שהיה ונמשך בפועל אצלנו, בשם המדע כביכול פשוט מכחישים את סיפורי האותות והמופתים שבתורה. לכל מופת ונס המוזכרים בתורה, הציעו הסבר "מדעי" או פולקלוריסטי, ותראו לי את הילד, או אפילו את ההורים שמסוגלים להתמודד עם זה. ואם בכך לא די, עוד הגדילו לעשות כאשר בררו לילדים "פרקים נבחרים" שאותם יש ללמוד בתורה. הרי לא ביטלו לגמרי את לימוד התורה, שכן זה חלק מן התרבות שלנו, רק החליטו מה חשוב שילמדו ומה לא. נו, בכך קיבעו בתודעת הילדים את הרעיון שכל אחד יכול להחליט מה מתאים לו בתורה ומה לא. ולמעשה – במקום תורת ה' תמימה, שלמה, עכשיו נהיתה תורה נכה ר"ל. אז מה היה לנו עד כאן – היתה השכחה מכוונת שכדי להצליח בה עסקו בהכחשה של אמיתות התורה. וכעת התוצאה משתי אלה, היא החשכה בה אנחנו מתהלכים כבר שנות דור לפחות. ההבדל בין ההולך בחושך ובין ההולך באור – הוא בטווח הראיה, ולפיכך גם במיידיות הסכנות האורבות לכל אחד משניהם. אנחנו הולכים בחושך כי התנתקנו מהמאור שבתורה, לכן מזהירים את עצמנו מפני כוונותיהם של הטרוריסטים, אבל מבלי יכולת למצוא פתרון. אילו התחברנו למאור שבתורה, היינו מקשיבים למשה רבנו המרגיע אותנו ואומר (דברים ז'): [יח] לֹא תִירָא, מֵהֶם: זָכֹר תִּזְכֹּר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה ה' אֱלֹקֶיךָ, לְפַרְעֹה, וּלְכָל-מִצְרָיִם. [יט] הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר-רָאוּ עֵינֶיךָ, וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה, אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ, ה' אֱלֹקֶיךָ; כֵּן-יַעֲשֶׂה ה' אֱלֹקֶיךָ, לְכָל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר-אַתָּה יָרֵא, מִפְּנֵיהֶם. כל מה שעובר עלינו, הוא רק כדי להביא אותנו להכרה שה' הוא האלוקים ואין עוד מלבדו. ברגע שנודה בכך, יהיה רק טוב ובגלוי.ובאמת הגיע כבר הזמן שיהיה רק טוב ליהודים. nissimye@netvision.net.il

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו