אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

טו באב, חג האהבה (ואתחנן סח)


התמונה של נסים ישעיהו

החשיבה וההתנהגות שלנו עדיין גלותיים, עדיין משועבדים לרבדים הגופניים, הבהמיים. המסר של ט"ו באב אם כן, הוא בדיוק הפוך מזה המשתקף מתוכנו המתוקשר ומיוחצן אצלנו. "חג האהבה" חל השנה בשבת פרשת ואתחנן, 'שבת נחמו', וזו הזדמנות עבורנו לברר מהי המשמעות המקורית של היום הזה, וגם לחפש ואולי למצוא את הקשר בין המסר הפנימי של שבת מיוחדת זו לבין המסר הפנימי של היום הזה, ט"ו באב. ותסלחו לנו אם נתעלם מהתוכן שהעניקו אצלנו ליום הזה בשנים האחרונות. אנחנו פשוט לא אוהבים להתעסק בדברים מבחילים, אז נתעלם. ככה זה מתחיל (מסכת תענית, פרק ד' משנה ח'): אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. (...) וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת, בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. (משלי ל"א) שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת יְיָ הִיא תִתְהַלָּל. וְאוֹמֵר, תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, וִיהַלְלוּהָ בַּשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, (שיר השירים ג) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ. בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן: אז מה יש לנו במשנה הזאת – חמשה עשר באב נזכר בהשוואה עם יום הכפורים; בנות ירושלים יוצאות בבגדים לבנים ששאלו אחת מחברתה, בבגדים אלו הן יוצאות לחולל בכרמים; לבחורים הצופים במחולות הן מייעצות שיבחרו בת זוג לא לפי היופי אלא לפי היחוס, המשפחה. אם זה היה נגמר כאן – היינו יכולים להבין, גם אם לא לקבל כמובן, את הגוון שקיבל יום זה בזמננו. אבל יש המשך; שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת יְיָ הִיא תִתְהַלָּל. כלומר, גם היחוס לא מספיק וצריכים לודא שמדובר באשה יראת ה'. והמשנה עוד ממשיכה ומזכירה את יום מתן תורה ואת בנין בית המקדש, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ אָמֵן. מה הקשר?נתחיל בניסיון לברר מה המיוחד ביום הזה, ט"ו באב, שנחשב יום טוב גדול יותר מפסח, שבועות וכו'. מה המיוחד בו? הרי הוא לא נזכר בתורה שבכתב וגם אין דינים מיוחדים הקשורים אליו, כגון איסור מלאכה וכו'. לכאורה, יום ככל הימים, במה זכה להיות יום טוב? בגמרא ובמדרש מובאים כמה אירועים היסטוריים הקשורים ליום הזה, שבזכותם נהפך ליום טוב. ומהם: יום שכלו בו מתי מדבר. שארבעים שנה במדבר היו מתים כל מי שהגיע לגיל ששים, ורובם מתו בתשעה באב. באותה שנה לא מתו.

חשבו שיש דחיה של יום או יומים. בט"ו באב הבינו שבטלה הגזרה, ונהיה יום טוב. אירוע נוסף, שהותר שבט בנימין לבוא בקהל. לאחר מלחמת האחים בין שבטי ישראל לבנימין בעקבות מעשה פילגש בגבעה (שופטים י"ט) נשבעו השבטים שלא יתנו נשים לשרידי שבט בנימין. אחר כך התחרטו ויעצו לבני בנימין ששרדו (פרק כ"א) כי יצאו לכרמים בעת מחולות הבנות ויחטפו להם איש (את) אשתו. כך בני ישראל לא יתנו להם נשים ולא יעברו על שבועתם, אבל להם יהיו נשים כי יקחו לבד. בכך ניצל שבט בנימין מכליון וזו עוד סבה ליום טוב. יש עוד כמה אירועים הנזכרים במקורות, אבל לענייננו זה מספיק. כי א' כבר רואים שהאהבה בה מדובר היא אהבת ישראל טהורה. ב' עיקר העניין הוא האהבה בין הבורא יתברך לבין עם ישראל ובעיקר אהבת עם ישראל לה', אהבה אהבה ששלמותה מתבטאת באהבת ישראל, "כי (היהודי) אוהב מה שהאהוב (הקב"ה) אוהב" כלשון כ"ק אדמור הזקן מייסד חסידות חב"ד.מכאן אפשר כבר להתחיל להבין את סיומה של המשנה שציטטנו לעיל, בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן: שאלנו מה הקשר בין המחולות של הבנות בכרמים לבין מתן תורה ובנין בית המקדש. ובכן, עם ישראל נמשל לכרם, כרמו של ה' יתברך (ישעיהו ה' ועוד). בנות ירושלים מייצגות את עם ישראל המכונה 'כנסת ישראל', 'שכינה' ועוד שמות נקביים, כי היחס בינינו לבין הקב"ה מקביל ליחס שבין אשה לבעלה. מילות הפיתוי כביכול שהבנות אומרות לבחורים, הן מילות הפיתוי שלנו, של עם ישראל אל הקב"ה: אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. גם אם אין מעשינו נאים, גם אם לפעמים אנחנו עושים הפוך מהוראותיך – התעלם נא ממצבנו, התייחס בבקשה למשפחה, לייחוס שלנו, לאברהם יצחק ויעקב אבותינו, ובזכותם קבל אותנו כמו שאנחנו. בזכותם גאלת אותנו ממצרים ונתת לנו את התורה בהר סיני, ובזכותם גאל נא אותנו גם עתה ובנה לנו את בית המקדש.

אהבת ישראל ואהבת ה'אולי כעת נוכל גם (לפחות לנסות) להבין במה נחשב ט"ו באב יותר מט"ו בניסן (פסח) או מט"ו בתשרי (סוכות). גם נבין במה הוא דומה ליום הכפורים, היום הכי קדוש בשנה שגם כתוב בתורה. המשותף לשני ימים אלו הוא עבודת בני ישראל מלמטה למעלה, מיוזמתנו. היוזמה שלנו להתקרב לרבונו של עולם מתבטאת בגלוי ביום הכפורים, שהוא היום בו כולנו שבים אל ה' וזוכים לכפרה מלאה. המאמץ הזה להתקרב, מתבטא בט"ו באב עוד יותר מאשר ביום הכפורים, שעליו נצטווינו בתורה ובו הקב"ה בכבודו ובעצמו מעודד אותנו להתקרב אליו. לכן המשנה מקדימה את ט"ו באב ליום הכפורים, כי עיקר העניין הוא העבודה מלמטה למעלה, וזה מתבטא הכי טוב בחג האהבה בין ה' לעם ישראל.היום הזה גם חל ימים ספורים לאחר היום הכי קשה בשנה, תשעה באב, בו חרבו שני בתי המקדש ועליהם אנחנו בוכים מאז ועד שיבנה בית המקדש השלישי והנצחי. אחרי ההלם והצער הנורא שחווינו בתשעה באב – לוקח כמה ימים להתאושש; וכשמגיע היום החמשה עשר בחודש והלבנה במילואה – אנחנו מתמלאים אופטימיות כשמתבוננים במסר של היום הזה. החושך הנורא של תשעה באב, כאשר חרב בית המקדש ונדמה כאילו חלילה נותק הקשר בינינו לבין בוראנו, נהפך לאור גדול בחמשה עשר בו. ברור לנו שהחורבן הנורא אינו אלא כדי לפנות מקום לבניין הרבה יותר גדול ומפואר מכל הבחינות, והשמחה שלנו היא על העתיד לבוא. כלומר, זה נמצא כבר עכשיו, אבל עדיין בהסתר. אנחנו שמחים על מה שיש בהעלם ומתפללים שיגיע הגילוי הגדול.וזהו ההבדל בין היום הזה ובין החגים הכתובים בתורה. גם פסח וסוכות חלים ביום בו הלבנה במילואה, בשיא האופטימיות, אבל אותם קיבלנו מלמעלה וחסרה בהם המעלה של הפיכת החושך לאור. כלומר, גם בפסח נהפך החושך של שיעבוד מצרים, לאור הגדול של הגאולה ושל מתן תורה, אבל הכל בא מלמעלה, בלי מאמץ אמיתי מצידנו. ומכיוון שכך, אין לזה קיום אמיתי בנפשנו פנימה וזו הסיבה שהגענו לחורבן ראשון, ושני, ועדיין מצפים ומייחלים לגאולה האמיתית והשלמה. כי כנראה לא עשינו מספיק עבודה להפנים את הקשר העצמי שבינינו ובין הרבונו של עולם. החשיבה וההתנהגות שלנו עדיין גלותיים, עדיין משועבדים לרבדים הגופניים, הבהמיים. המסר של ט"ו באב אם כן, הוא בדיוק הפוך מזה המשתקף מתוכנו המתוקשר ומיוחצן אצלנו.כאמור, השנה ט"ו באב חל בשבת פרשת ואתחנן, שבת נחמו. זו השבת שאחרי תשעה באב, בה מתחילים להתנחם על החורבן הנורא, מתוך התבוננות בעתיד המזהיר.

בשבת זו קוראים את עשרת הדברות בפעם השניה, וזה בדיוק אותו רעיון של העבודה מלמטה למעלה. הרי קראנו אותן כבר בפרשת יתרו, בסיפור התרחשות הדברים בזמן אמת, כאשר שמענו אותן מפי הקב"ה בכבודו ובעצמו – אז בשביל מה משה חוזר על זה כאן, כמעט מלה במלה? אלא שהעובדה שמקבלים משהו מלמעלה, עדיין אינה מחייבת שזה יהיה שלנו באמת, שֶׁנַפְנִים את הרעיון. זה כמו ששומעים הרצאה, אפילו בליווי מצגת משכנעת, מתפעלים ואחר כך חוזרים לשיגרה. מה ששמענו בהרצאה – לא באמת שינה אצלנו משהו. כדי שישנה – צריכים תרגול, צריכים הרבה עבודה עצמית, הרבה התבוננות.את ההתבוננות הזאת, את הדרך להפנמה, מציע לנו משה רבנו בחזרו באזנינו על עשרת הדברות ששמענו כולנו. והוא אף אומר לנו את הדברים בפירוש, מסביר לשם מה הוא משחזר את מעמד הר סיני, והפעם מפי עצמו (פרק ד): [לה] אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת, כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים: אֵין עוֹד, מִלְּבַדּוֹ. אבל כאמור, לא מספיק שהראו לך, אתה ואת, כל אחד ואחת מאתנו, צריכים לעמול על הפנמת הדברים. איך עושים את זה, איך מפנימים – [לט] וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ, כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים, בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת: אֵין, עוֹד. מסתבר שמשה רבנו מכיר אותנו היטב ולכן, כדי לחדד את המסר, הוא מדבר אלינו בסגנונות שונים; כמה פסוקים קודם, באותו פרק מזהיר אותנו משה רבנו: [ט] רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן-יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ, כֹּל, יְמֵי חַיֶּיךָ; וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ, וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. ורש"י מפרש: אז, כשלא תשכחו אותם ותעשום על אמתתם, תחשבו חכמים ונבונים. ואם תעוותו אותם מתוך שכחה – תֵּחָשְבו שוטים: ומה קורה כאשר משכיחים את הדברים במכוון? כדי לקבל תשובה לזה צריכים לראות מה שקורה אצלנו, והמראה לא נעים, מאד לא. ונותר רק להתנחם בדברי הנביא (ישעיהו מ) שנקרא השבת: (א) נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹקֵיכֶם: ובנחמת זו ננוחם כולנו כדי שסוף סוף יהיה רק טוב ליהודים. nissimye@netvision.net.il

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו