אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מה התכלית, המסע או החניה? (מסעי סח)


התמונה של נסים ישעיהו

שונאי ישראל לא כל כך שמחו לקבל את המתאזרחים החדשים וטרחו לבטא זאת במעשים. מכיוון שכך, נאלץ הדור הבא לחפש אפיק אחר להגשמת הרצון להשתחרר מן העול הכבד של המסע הממושך, זה המחייב תודעה כפולה של יציאה מן הגלות וחתירה לגאולה הגענו לפרשה האחרונה בספר במדבר, שהיא גם האחרונה כביכול שניתנה ישירות מאת ה' יתברך – כי מהפרשה הבאה עד סוף התורה, זה ספר דברים, ספרו של משה רבינו, ובו כביכול לא ה' מדבר עמנו, אלא משה משמיע לנו את צוואתו בטרם יפרד מאתנו. ומכיוון שפרשה זו היא האחרונה, ברור שהיא כוללת סיכום ממצה לכל מה שלמדנו בתורה עד עכשיו, הן מן הזוית של תורה מלשון הוראה והן מן הזוית של לימוד התורה כמצווה בפני עצמה. הפרשה אמנם כוללת כמה נושאים שמעניין לנו לדון בהם, אבל איך בדיוק היא מסכמת את התורה כולה? מסתבר לומר שכל אחד מן הנושאים בפרשה מייצג לא רק את עצמו, אלא מהווה בניין אב לכל התורה, אבל ספק אם נוכל להקיף הכל ברשימה אחת, אז נתבונן במה שנספיק ועוד חזון למועד אי"ה.

הפרשה פותחת בפירוט מסעי בני ישראל (במדבר ל"ג) בלשון זו: [א] אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--לְצִבְאֹתָם: בְּיַד-מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן. לכאורה מדובר על רשימת המקומות בהם חנו במשך ארבעים שנה במדבר, מקומות ששמותיהם מפורטים בהמשך, אבל מלשון הכתוב משמע שהעניין הוא במסעות ולאו דוקא במקומות החניה, אז צריכים להבין מהו העניין שיש בעצם המסע. וגם צריכים להבין, הרי היציאה מארץ מצרים היתה כבר במסע הראשון, אבל בפסוק – כל המסעות מיוחסים ליציאת מצרים. וגם לשם מה מזכירים שיצאו בְּיַד-מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן? והמלה לְצִבְאֹתָם, גם היא נכתבה כאן רק כדי לרמוז משהו נצחי, כי בתוכן הדברים אפשר היה להסתדר בלעדיה, מה היא רומזת לנו? את הפרשה הזאת קוראים תמיד בימי בין המצרים – שלושת השבועות שבין שבעה עשר בתמוז, יום בו הובקעו חומות ירושלים ע"י האויבים, לתשעה באב – היום בו שרפו את בית המקדש. אלה הימים בהם אנחנו חווים את עובדת היותנו בגלות – וכל הגלויות נקראו על שם מצרים כידוע, מפני שהן מצירות לישראל – ופרשת השבוע הנקראת תמיד בימים אלו כאמור, באה ללמדנו כי כל עוד אנחנו בגלות, התכלית היא בעצם המסע. אסור לנו להתפס לאשליה שאפשר להסתפק במה שהשגנו עד כה, כמו שעשו המרגלים, או לחוש קוצר רוח מפני אורך המסע, כפי שחשו העם לא אחת וקראנו על כך בפרשות קודמות. שתי תנועות אלו בנפש, רק מאריכות את המסע, את הגלות, ר"ל.

דומה כי זה בדיוק מה שקורה לנו בדור האחרון. מצד אחד חשים קוצר רוח מאורך הגלות ומצד שני – בסך הכל יש לנו הישגים יפים ואפשר לנוח מעט על זרי הדפנה. הרי עוד בטרם היותו ראש ממשלה, הכריז מר אולמרט כי נמאס לנו להיות חזקים ולנצח את אויבינו. אנחנו רוצים שלום. בדיוק שתי התנועות הנפשיות הנ"ל, ר"ל. לכן לא פלא שהגיע לאן שהגיע; ומתוך אהבת ישראל – נאחל לו שלא ירד עוד יותר נמוך ממה שכבר ירד. ולעצם העניין, איך אפשר להמנע מתנועות נפשיות אלו, שהן כל כך אנושיות? האם התורה מצפה מאתנו שנהיה על אנושיים? ובכן, התשובה היא חיובית. לכן התורה מציינת שמדובר בבְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם—לְצִבְאֹתָם. ככלל, איש צבא נדרש למסירות נפש כדרך חיים. כל עוד הוא איש צבא – חייו אינם שלו, אלא של הכלל שהוא פועל בשמו ובעבורו. בני ישראל נדרשו למסירות נפש כדי לצאת ממצרים אל המדבר הלא נודע, כדי לחצות את ים סוף, וכן הלאה לאורך כל המסעות. זוהי מהותו של צבא, מסירות נפש. אלא שבהחלט יתכן שגנרלים שונים ימשכו לכיוונים שונים ואז הצבא בסכנת התפרקות ח"ו. זה הרי מה שקרה בסיפור של קורח ועדתו וזה גם מה שקורה אצלנו, כמדובר כמה פעמים בעבר. על כן מדגישה התורה שהמסעות לצאת ממצרים נעשו, וצריכים להיעשות תמיד, בְּיַד-מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. שני אלה חפים מכל אינטרס אישי. אין להם שום תודעה של מציאות עצמית וכל עניינם הוא מילוי תפקידם בעולם הזה. וכאשר התפקיד הוא להוביל את צבא ה' בדרך שהתווה – הם עושים זאת במסירות ובשלמות. כי מי שהאינטרס האישי הוא המדריך אותו, גם אם הוא חכם ביותר – לא ימלט מאותן תנועות נפשיות שהוזכרו לעיל, קוצר רוח מאורך המסע או אשליה שכבר הגענו ואפשר להתארגן למנוחה ממושכת שלא תופרע עוד. והא בהא תליא; קוצר הרוח, שלא מודים בו כי זה עלול להעיד על חולשה, מוליד את האשליה שכבר הגענו וכו'. וכאמור, זה מה שמאריך את המסע, כלומר את הגלות, ומפרשתנו למדים כיצד להמנע מכך. יעדי ביניים ויעד סופימן האמור עד כאן אפשר להסיק כי המסע לבדו הוא התכלית, אבל מן ההמשך ברור שאין זה כך. בפסוק הבא כתוב: [ב] וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-מוֹצָאֵיהֶם, לְמַסְעֵיהֶם--עַל-פִּי ה'; וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם, לְמוֹצָאֵיהֶם. כפל הלשון והיפוכה, כאשר משה כותב את מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם והתורה מציגה את מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם, מציעים תשובה לשאלה הנצחית, שהיא: הנוסע, האם הוא מתרחק מנקודת המוצא או חותר אל נקודת היעד? לכאורה זה היינו הך, אבל רק מבחינה טכנית וגם זה לא תמיד. כי בהחלט יתכן מצב בו נוסעים כדי להתרחק ממשהו – בלי לדעת להיכן נוסעים, בלי שיהיה יעד מוגדר לחתור אליו. וגם, מה שמצוי יותר – יש מצב בו נוסעים ליעד מוגדר, בלי שום רצון להתרחק מנקודת המוצא. אבל בכל מה שקשור למסעי בני ישראל, שני הדברים נכונים וכרוכים זה בזה. מצד אחד מתרחקים ממצרים – מן הגלות הקשה, בכל צעד שעושים, ומצד שני גם מתקרבים אל היעד הנכסף, הגאולה האמיתית והשלמה. זו צריכה להיות התודעה שלנו בכל רגע נתון, ואת זה למדים מכפל הלשון והיפוך הסדר בפסוק השני של פרשתנו. אבל מסתבר שבכלל לא פשוט לחיות בתודעה כפולה כזו כל הזמן, כי בשני הכיוונים קל מאד להתפס לאשליה; קל לשגות באשליה שכבר יצאנו ממצרים, נפטרנו מן הגלות, ואפילו אם בפועל לא נמצאים בארץ. דומה כי זה מה שקרה לאותם יהודים שכינו עצמם גרמנים (או צרפתים וכו') בני דת משה. נמאס להם להרגיש בגלות, מה גם שלא הרגישו בין המצרים, אז החליטו שזה נגמר, שבטלה הגלות מבחינה רעיונית, והזמינו עצמם להתאזרח סופית במדינות בהן חיו.

כצפוי, זה לא כל כך הצליח להם כי זה הפוך ממה שהתורה מורה לנו בפרשת השבוע ובכלל. שונאי ישראל לא כל כך שמחו לקבל את המתאזרחים החדשים וטרחו לבטא זאת במעשים. מכיוון שכך, נאלץ הדור הבא לחפש אפיק אחר להגשמת הרצון להשתחרר מן העול הכבד של המסע הממושך, זה המחייב תודעה כפולה של יציאה מן הגלות וחתירה לגאולה. יש לציין שההיגיון שלו היה מאד חד; קודמיו לא הצליחו כי הסתפקו בויתור על חוויית הגלות אבל לא עשו שום דבר כדי להגיע לגאולה. הם נשארו במקומם הפיזי ורק ניסו לשנות את המנטליות. לדעתו, זו היתה סיבת כשלונם, ועל כן הוא בחר בדרך של שינוי המקום הפיזי, לבנות בית לאומי ליהודים תוך ריחוק פיזי מהגויים. אלא שגם זה לא יכול להצליח לאורך זמן, כי חסרה התודעה הכפולה כנ"ל. עד כאן זה הרעיון המרכזי בפרשת השבוע, רעיון שמסכם כאמור את כל מה שלמדנו בתורה עד כאן – שצריכים לחיות בעולם הזה בתודעה של מסע, של זמניות. או בלשון המשנה (אבות ג'): דַּע מֵאַיִן בָּאתָ וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, תמיד לזכור את נקודת המוצא שממנה מתרחקים, ולא לשכוח חלילה את היעד שאליו חותרים. כמובן, בפרשת השבוע – התורה אינה מסתפקת בהצגת המשימה – לצאת למסע מתוך תודעה כפולה, כפי שעשינו עד כאן, אלא פורשת בפנינו את הדרך בה עלינו ללכת כדי שנצליח במסע, שנגיע ליעד הנכסף. בכך עוסקים הנושאים הבאים בפרשה, כמו למשל: [נג] וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, וִישַׁבְתֶּם-בָּהּ: כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ, לָרֶשֶׁת אֹתָהּ. וְהוֹרַשְׁתֶּם זה הפוך מ-לָרֶשֶׁת. ללמד שהדברים תלויים זה בזה. שאם לא נוריש – לא נירש. וזה כתוב בפירוש בפסוק הבא: [נה] וְאִם-לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, מִפְּנֵיכֶם--וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם, לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם; וְצָרְרוּ אֶתְכֶם--עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ. [נו] וְהָיָה, כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם--אֶעֱשֶׂה לָכֶם. אחר כך (בפרק ל"ד) בא תיאור מפורט של גבולות הארץ שאותה צריכים לכבוש, וכ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' מאיר את עינינו בציינו את העובדה שרש"י בפירושו משתמש כאן במונח "מֵצֵר" לציין גבול, בעוד במקומות אחרים הוא אפילו מסביר את המונח גבול. כאן התורה משתמשת רק במלה גבול בעוד רש"י, כאמור, משתמש במלה מצר לציין גבול. זה ודאי רומז לעובדה שהזכרנו, כי פרשה זו נקראת תמיד בין המצרים, ורש"י רומז לנו כי אם מכניסים את קדושת הארץ אל בין המצרים, זה מה שמונע את קיום היעוד המשיחי: עתידה (קדושת) ארץ ישראל שתתפשט על כל העולם. שבכל העולם תשרה אותה קדושה ששורה בארץ ישראל. זה לא קורה כי בארץ ישראל עצמה הקדושה עדיין לא יצאה מן המיצר. אלא שגם למיצר, לימי בין המצרים יש תכלית (תהלים קי"ח): (ה) מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ: דוקא על ידי קריאה אל ה' מתוך המיצר, זוכים למרחב הגדול בגאולה האמיתית והשלמה שתבוא מיד ממש.שאז סוף סוף יהיה רק טוב ליהודים. nissimye@netvision.net.il

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו