אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

האם זה שווה מסירות נפש? (פינחס סח)


התמונה של נסים ישעיהו

החנות פתוחה גם בשבתות כי אין ברירה, צריכים לאגור קצת עודפים לעתיד וכן לחסוך לטובת בתם היחידה. הרבי הציע כי יסגרו את החנות בשבתות ומועדי ישראל, והבטיח כי אם יעשו כך – בתם תתחתן בקרובהרבה יש ללמוד מפרשת השבוע שלנו לימינו אלה, פה בארץ חמדת ובכלל. אנחנו נתרכז בפן שכבר התייחסנו אליו בעבר לא אחת, אבל מסתבר שלא מיצינו אותו עד תום, הפן של המסירות נפש. בעצם, נתייחס גם לפן של הקנאות, כי מסתבר שהא בהא תליא, שבלי קנאות אין מסירות נפש. הפרשה פותחת (במדבר כ"ה) בקנאותו של פינחס: [יא] פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי. זה מתייחס לסיפור הקשה של סוף הפרשה הקודמת: [א] וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. הסטיה הזאת מידרדרת לעבודה זרה ומגפה פורצת בעם, [ט] וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה--אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים, אָלֶף. בין לבין מתגלה הנטיה למסירות נפש, ובשני כיוונים מנוגדים: הכיוון הראשון, זה המוכר לנו מניסיון יומיומי, [ו] וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה, וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל; וְהֵמָּה בֹכִים, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. היה זה מופת של מסירות נפש הנובעת מקנאות; כולם ידעו שהמגפה נחתה עליהם בגלל התחברותם לבנות מואב ומדין, אבל התעקשו שלא להפרד מהן כי היו קנאים לזכותם לנהוג לפי נטיות לבם – גם אם ישלמו על כך, הם או אחרים, בחייהם. הם לא רצו למות.

על כן פנו אל מנהיגם שיעשה משהו לעצור את המגפה מבלי שיאלצו לשוב אל ערכי המוסר הישנים שהיו מיושנים מדי לטעמם. [יד] וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה, אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת-הַמִּדְיָנִית--זִמְרִי, בֶּן-סָלוּא: נְשִׂיא בֵית-אָב, לַשִּׁמְעֹנִי. חז"ל מספרים לנו ומובא ברש"י כי נתקבצו שבטו של שמעון אצל זמרי, שהיה נשיא שלהם, ואמרו לו: אנו נדונין במיתה ואתה יושב ושותק?! אז הוא דיבר. היינו מצפים שבדבריו הוא יקרא לאנשיו להפסיק את טיפוח הקשרים התרבותיים/חברתיים עם השכנים, שהרי רואים כבר את ההשפעות ואת התוצאות הקשות של קשרים אלו. שיפעיל את השפעתו המנהיגותית עליהם במגמה להשיבם אל ערכי המוסר הישנים והטובים שעליהם התחנכו. במקום זה הוא יוזם ויכוח עם משה; הביא לפניו את המדיינית בה חשק – והתריס. אמר לו: בן עמרם, זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה – בת יתרו מי התירה לך? כשמעבירים ויכוח אידיאולוגי לפסים אישיים, רק טבעי שנעתקות המלים: נתעלמה ממנו הלכה. וכאשר פיו של משה רבנו נאלם, גם כל האחרים באים במבוכה נוראה: געו כולם בבכיה. המהלך הזה של זמרי היה מהלך גאוני. משהו שיכול לנבוע אך ורק מדבקות מוחלטת, קנאית, בצדקת דרכו הנלוזה. ואת דרכו זו הוא מבקש לכפות על משה, לא פחות. הוא מתעלם לחלוטין מן המציאות ומסריה הקשים, מן התוצאות הקשות שהיו כבר להליכה בדרך זו שאותה הוא מתעקש להנחיל לכל בית ישראל. קנאות, כבר אמרנו? ובתפיסת העולם המקובלת במחוזותינו – בעיקר בתקשורת ובבתי המשפט, זמרי צודק. בסך הכל הוא מבקש שיאפשרו לו לחיות איך שהוא רוצה ועם מי שהוא רוצה, בלי שיתערבו בחיים האישיים שלו. צודק, לא?! הוא אפילו מוכן לסכן את חייו על דבקותו בדרכו, מסירות נפש כאמור. אלא שבמקרה המסוים הזה – הוא מסכן לא רק את עצמו אלא את כלל ישראל, והוא יודע זאת, ועל זה כבר בלתי אפשרי לסלוח לו.כשיהודי נסחף בזרם החיים וקצת מתרחק מהרבונו של עולם, זה עניין שניתן לתיקון בקלות יחסית. הוא הרי לא רוצה להתרחק, רק נסחף, אז ברגע ששומע קריאת כיוון – הוא חוזר בשמחה. כאשר אותו הדבר קורה על בסיס של הצדקות אידיאולוגיות – זה כבר מסובך הרבה יותר. מאד לא פשוט לחזור ממקום כזה.

זה מה שקורה לזמרי וזה גם מה שקרה לקורח ועדתו, אודותם למדנו לפני כמה שבועות; התבצרות מאחורי טיעונים אידיאולוגיים הנסמכים על השולחן ערוך, לא פחות. מעשה זמרי וטיעוניו ההלכתיים, משמשים מופת לצביעות (סוטה כ"ב/ב): אמר לה ינאי מלכא לדביתיה: אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין – אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס. ינאי היה מלך חשמונאי שרדף את הפרושים והרג בהם בלי רחמים. לקראת מותו, חששה אשתו שינקמו בה על מעשי בעלה, וגילתה לו את חששותיה. המובא לעיל הוא תשובתו להרגיע את חששותיה. הפרושים – תוכם כברם ואין לחשוש שמא ינקמו באשה בגלל מעשי בעלה. זה יכול לקרות רק אצל הצבועים, אלה שמפגינים קנאות עד כדי מסירות נפש, אבל המניע שלהם הוא אנוכיות צרופה.זה לעומת זהבין סיפורי המופת הרבים המתגלגלים בהקשר לכ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', יש כמה וכמה שמהם ניתן ללמוד עד כמה קשה להתנתק מאידיאולוגיה שקרית. אחד מהם הוא אודות זוג די מבוגר שחי בניו יורק עם בתם היחידה שמזמן כבר הגיעה לפרקה ולא מצאה חתן ראוי. הם ניצולי שואה מתבגרים, ומאד רצו לזכות לשמוח בחתונת בתם ואולי אף להספיק לחבוק נכד או שנים. פנו לבקש ברכה מהרבי. הרבי התעניין בפרטים שונים של חייהם; בנוגע לפרנסה, סיפרו לרבי כי יש להם חנות שממנה מתפרנסים לא רע. החנות פתוחה גם בשבתות כי אין ברירה, צריכים לאגור קצת עודפים לעתיד וכן לחסוך לטובת בתם היחידה. הרבי הציע כי יסגרו את החנות בשבתות ומועדי ישראל, והבטיח כי אם יעשו כך – בתם תתחתן בקרוב. הם טענו שאינם רואים קשר בין עבודת החנות בשבת לבין העיכוב בנישואי בתם, אבל אם היא אכן תתחתן בקרוב – יפסיקו לעבוד בשבתות, כי הם לא עד כדי כך קנאים לדעה שאין קשר בין עבודת השבת לבין לבדיותה של בתם. אם הרבי יצליח לפעול שתתחתן – יקבלו את הנחייתו לסגור בשבת. הקב"ה רוצה שזה ילך דוקא בסדר הזה, השיב הרבי, קודם תסגרו בשבתות ואז תזכו לחתונת בתכם. וגם נכד תזכו לחבוק. הם המשיכו לעבוד בשבתות ולייחל לנישואי בתם עוד כמה שנים, ואז פרצה שרפה שכילתה את חנותם וכבר לא היה להם היכן לעבוד בשבת.

זמן קצר אחר כך התחתנה בתם וגם נכד זכו לחבוק. את מעשהו של זמרי אין התורה מכתירה בתארים. היא מספרת את העובדות וזהו, כי אל השלילה מתייחסים רק במדה הנדרשת להבנת העניין, ובקיצור הכי נמרץ. עם זאת, בין המלים טמונים רמזים המאפשרים לנו להבין גם את ההנעה הרעיונית של המעשים הנלוזים, כדי שאם ניתקל ברעיונות דומים כעבור אלף ושלוש מאות שנה בערך (בימי ינאי) או שלושת אלפים שלוש מאות ועשרים שנה (בימינו) נדע לזהותם ולהיזהר מפניהם. התורה מדגישה רק את קנאותו של פנחס ותוצאותיה החיוביות, וחז"ל מאירים גם את הצד של מסירות הנפש שבמעשהו, אבל מן העובדה שהלעומת זה שלו היה זמרי עם מעשהו המכוער – ברור לגמרי שמדובר גם באנטי תזה רעיונית ולא רק מעשית.מעשהו של זמרי היה עטוף באיצטלא של מסירות נפש על אהבת ישראל. הוא יכונן שלום עם השכנים, בעיקר עם השכנות הידידותיות, לטובת כלל ישראל. לאמתו של דבר היתה זו אכזריות ברמה הכי שפלה שיש, כי במעשהו זה גרם לסילוק ענני הכבוד וחשף את בני ישראל לסכנת נפשות בפועל ר"ל. מצד שני, פנחס לא עשה שום חשבונות מהסוג הזה. הוא ראה את דודו הגדול, את אביו ואת זקני העם חסרי אונים למול מעשהו של זמרי, כמצוטט לעיל – וְהֵמָּה בֹכִים, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, ולא יכול היה לסבול. ראה שהבכי לא מוביל לשום דבר טוב, ראה שמלאך המוות מרחף מעל מחנה ישראל וצד נפשות באין מי ומה שיעכב בעדו, ראה שאף אחד לא קם לבלום את המוות המרחף מעל ראשי העם – קם ועשה מעשה תוך סיכון עצום, ובלי לחשוב כלל על עצמו ועל סיכוייו לצאת חי מהמהלך שנקט.במהלך ההיסטוריה של עם ישראל, היו עוד כמה וכמה שנקטו מהלכים של מסירות נפש מתוך קנאות לה' ולאהבת ישראל, וכמעט תמיד זה היה בתגובה לקנאות הפוכה, מן הסוג של זמרי. ורק כדוגמא, לפני כמה שנים הבאנו כאן את סיפור קנאותו המופתית של אליהו הנביא מהפטרת השבוע ( הסיפור במלכים א' סוף פרק ט"ז ואילך). גם שם זה התחיל בקנאותו של חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי שהתעקש לדבוק בדרכו השקרית גם במחיר חייהם של כל ילדיו. נדירים המקרים בהם הצעד הראשון היה בקנאות של פנחס. יש אומרים שבדורנו – זהו המצב. קודם היתה הקנאות של המתנחלים ורק אח"כ פרצה הקנאות של מתנגדיהם. הרשו לי לפקפק בכך שזה היה סדר הדברים, אבל לא נאריך בכך כי זה לא ממש חשוב. מה שכן חשוב – זה הצורך החיוני לזהות נכונה את דרכו של זמרי, כדי לדעת ממה להתרחק. והזיהוי הזה בכלל לא פשוט, שכן ממשיכי דרכו של זמרי מציגים את עצמם, בחתירתם לשלום כביכול, קדושים וטהורים לפחות כרבן יוחנן בן זכאי. וגם, לטענתם – הם חפים מכל אינטרס אישי, כמו פנחס לפחות. התורה מציעה לנו סימני זיהוי והמציאות חושפת בפנינו את אותם סימנים מדי יום ביומו. כמעט תמיד זמרי ודומיו היו רוב בעם ישראל, אבל מעולם זה לא עשה אותם צודקים. גם היום לא. צריכים לדבוק בפנחס ובממשיכי דרכו, ומיד נזכה לגילוי אליהו זה פנחס שיבוא ויבשר את הגאולה השלמה ע"י משיח צדקנו.ואז באמת יהיה רק טוב ליהודים. nissimye@netvision.net.il

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו