אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

סילוק ענני הכבוד – הזמנה לרצח (חוקת סח)


התמונה של נסים ישעיהו

לא היה שום ניסיון לפדיון שבויים תמורת תשלום כלשהו. חטפו לנו אנשים – צריכים להחזיר אותם הביתה במחיר גבוה ביותר, שאותו ישלמו החוטפים, עד כדי השמדה כללית,שבוע די עמוס היה לנו. לא כל כך בגלל רצף האירועים וקצבם – לזה אנחנו כבר רגילים לצערנו – אלא בגלל האירוע הקשה, שבוצע בשיטה חדשה, בירושלים.

לא מזמן קמה צעקה, ודומני שאף היו קריאות לחקירה פלילית בחשד להסתה גזענית, נגד אנשים – רבנים בעיקר, שקבעו כי עקב המצב הבטחוני – אסור להעסיק ערבים, כי כל אחד מהם חשוד כמחבל. ואכן בשטח, ממשיכים להעסיק אותם. חלק מעסיקים אותם משיקולים כלכליים של חיסכון בעלויות, חלק עושים זאת בגלל שקשה למצוא להם מחליפים, וחלק חושבים שאם רק יספקו להם פרנסה מכובדת – יגרמו להם להתרחק מהטרוריזם. כאילו המצוקה הכלכלית היא המניעה את הטרור ואת הטרוריסטים. את האחרונים – גם האירוע הקשה של השבוע, כאשר טרקטוריסט ערבי השתמש בטרקטור שהופקד בידיו לצורך ביצוע עבודה בשירות מעסיקו, ככלי לרצח עוברי אורח תמימים – גם האירוע הזה לא ישכנע, כמו שלא שיכנעו אותם אירועים קודמים בהם פועלים רצחו את מעסיקיהם או את אחרים, סתם כך כי בא להם לרצוח יהודים.

בעצם, נראה שהאירוע הנורא הזה לא ישכנע איש להפסיק להעסיק אותם. שהרי התרגלנו לראות בכל אירוע משהו נקודתי שאינו מחייב הסקת מסקנה כוללת, מערכתית. כאילו, זה רק הוא שרצח וזה עוד לא אומר ש(כמעט) כולם רוצחים, בין בכח ובין בפועל. ואלה שקוראים להמנע מהעסקת ערבים – אלה אנשים שסובלים מפחדים דמיוניים ומנסים להפחיד גם אותנו. זה במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב, מדובר בסתם גזענים ר"ל. ומהי האמת, מה מניע אותם לפגוע בנו? אולי אם את זה נבין – נצליח לפעול עליהם שיפסיקו את מסע הרצח? ובכן, בפרשת השבוע שלנו (במדבר י"ט – כ"ב) כתוב סיפור, בעצם שני סיפורים ברצף, שנותנים תשובה מלאה לשאלות הנ"ל. הסיפור הראשון (סוף פרק כ'): [כג] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּהֹר הָהָר, עַל-גְּבוּל אֶרֶץ-אֱדוֹם, לֵאמֹר. [כד] יֵאָסֵף אַהֲרֹן, אֶל-עַמָּיו, כִּי לֹא יָבֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל--עַל אֲשֶׁר-מְרִיתֶם אֶת-פִּי, לְמֵי מְרִיבָה. [כז] וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'; וַיַּעֲלוּ אֶל-הֹר הָהָר, לְעֵינֵי כָּל-הָעֵדָה. [כח] (...) וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם, בְּרֹאשׁ הָהָר (...). זהו הסיפור הראשון כאמור, והסיפור השני נראה כאילו לא קשור בכלל: (שם, כ"א) [א] וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ-עֲרָד, יֹשֵׁב הַנֶּגֶב, כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל, דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים; וַיִּלָּחֶם, בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ, שֶׁבִי.

אם הסיפור הזה בא מיד אחרי הסיפור על מיתת אהרון, בטח יש קשר בין שני האירועים המסופרים וצריכים למצוא את הקשר. חז"ל עשו את העבודה עבורנו (מסכת תענית ט/א) ואת דבריהם מביא רש"י בפירושו לפסוק: מה שמועה שמע? שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, וכסבור ניתנה לו רשות להלחם בישראל. אודות ענני הכבוד כתבנו לפני כשנתיים וכאן רק נזכיר כי הם היו מעין הילה רוחנית שהקיפה את עם ישראל כל ימי היותם במדבר, והגנה עליהם מפני כל פורענות העלולה לבוא מבחוץ. בזכותו של אהרון הם היו צמודים לעם ישראל, ונעלמו עם הסתלקותו.הכנעני היה הראשון להבחין שנסתלקו ענני הכבוד, נעלמה חומת ההגנה הרוחנית, והוא תקף. למה הוא תקף – כי חשב שהוא יכול לפגוע בישראל מבלי להיענש. זה כל הסיפור וזה מספיק. לא שהיו לו תביעות טריטוריאליות או משהו. פשוט, נקרתה לו הזדמנות לפגוע ביהודים, אז למה לא לנצל אותה?! הרי גויים לא צריכים סיבה מיוחדת כדי לפגוע ביהודים. עצם ההזדמנות זו סיבה מספיק טובה. ומה שלפעמים הם לא פוגעים ביהודים למרות שנראה כאילו יש להם הזדמנות – יש לכך כמה סיבות אפשריות, והראשונה בהן היא מציאותם של ענני הכבוד. כאמור, ענני הכבוד הם מערכת רוחנית החופפת על עם ישראל בכלל ועל כל יהודי בפרט. הנה ציטוט ממה שכתבנו לפני כשנתיים לפרשה זו: "אהבת הבריות של אהרון הכהן ורדיפת השלום שלו, יצרו בעם ישראל אחדות שאותה לא יכול היה לפרוץ שום גורם חיצוני. ענני כבוד שחפפו על מחנה ישראל ומנעו גישה ממזיקים למיניהם".

כמובן, כפי שהבאנו באותו מאמר – ענני הכבוד שבו להקיף את עם ישראל ולגונן עליו, ומציאותם היא נתון די קבוע לאורך ההיסטוריה שלנו. אלא שזה נכון באופן כללי, והראיה היא שאנחנו קיימים למרות הכל. באופן פרטי – כל אחד ואחת מאתנו נדרש לפעול לחיזוק המערכת הרוחנית שלו, לדאוג לשלמותם של ענני הכבוד המקיפים אותו, כדלהלן:ענני כבוד לכלל ולפרט התגובה להתקפה הכנענית היתה מאד אופיינית ליהודים מאז, ולצערנו – לא עד בכלל: [ב] וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה', וַיֹּאמַר: אִם-נָתֹן תִּתֵּן אֶת-הָעָם הַזֶּה, בְּיָדִי--וְהַחֲרַמְתִּי, אֶת-עָרֵיהֶם. לא היה שום ניסיון לפדיון שבויים תמורת תשלום כלשהו. חטפו לנו אנשים – צריכים להחזיר אותם הביתה במחיר גבוה ביותר, שאותו ישלמו החוטפים, עד כדי השמדה כללית, שהרי זו המשמעות של החרמת הערים. אמנם נעלמו ענני הכבוד והמצב מסוכן – אבל זה זמני, כי אפשר לפנות אל מי שיוצר אותם ולבקש שיחזרו, והם חוזרים: [ג] וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן אֶת-הַכְּנַעֲנִי, וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם, וְאֶת-עָרֵיהֶם; וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם, חָרְמָה. והנה לנו עוד דרך להרתיע תוקפנות עתידית – תגובה קשה וחד משמעית לתוקפנות עכשווית. שמה של פרשת השבוע הוא חֻקַּת, כי לאחר פסוק הפתיחה מופיע הביטוי חֻקַּת הַתּוֹרָה. בפרשה הזאת יש כמה וכמה נושאים, רובם סיפורים מאלפים, והמסר המרכזי הוא כמובן חֻקַּת הַתּוֹרָה. כאשר הולכים בחוקה זו, זוכים לענני כבוד המקיפים אותנו ומגוננים עלינו. זה היה מצבנו במדבר, אבל מאז השתנו כמה דברים. לאורך ההיסטוריה, שוב ושוב עזבנו את חֻקַּת הַתּוֹרָה ושוב ושוב הוכינו. גם כעת אנחנו לא ממש צמודים לחֻקַּת הַתּוֹרָה וכולנו חווים את התוצאות הקשות. אלא שבשונה מן העבר, אין אצלנו אפילו התחלה של הירהור בדבר תיקון הפרצות שיצרנו בענני הכבוד. ומה הפלא? הרי לא מודים בקיומם של ענני כבוד והמנהיגות שלנו היא שיוצרת את הפרצות באותם עננים שלא מודים בקיומם. כידוע, גם במדבר יצרנו פרצות בענני הכבוד לא פעם ולא פעמיים. אודות אחת הפעמים מסופר בפרשת השבוע שלנו, וזה קורה מיד לאחר המלחמה בכנעני: [ד] וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר, דֶּרֶךְ יַם-סוּף, לִסְבֹב, אֶת-אֶרֶץ אֱדוֹם; וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ-הָעָם, בַּדָּרֶךְ. וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ-הָעָם – זה אומר שאיבדו את הסבלנות, נמאס להם.

איבוד סבלנות זה דבר שעלול לגרור התנהגות שלילית ביותר, וזה מה שקורה; [ה] וַיְדַבֵּר הָעָם, בֵּאלֹקִים וּבְמֹשֶׁה, לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לָמוּת בַּמִּדְבָּר: כִּי אֵין לֶחֶם, וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה, בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל. בכך הם יצרו פירצה בענני הכבוד, והתגובה החריפה ממהרת לבוא: [ו] וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם, אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים, וַיְנַשְּׁכוּ, אֶת-הָעָם; וַיָּמָת עַם-רָב, מִיִּשְׂרָאֵל. מסתבר שהם היו מספיק רגישים ונבונים כדי להבחין בקשר שבין סיבה למסובב, בין התנהגותם לבין מכת הנחשים, ומיד הם פועלים לתיקון הפירצה שנוצרה בענני הכבוד עקב התנהגותם. [ז] וַיָּבֹא הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ, כִּי-דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ--הִתְפַּלֵּל אֶל-ה', וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת-הַנָּחָשׁ; הם מודים שחטאו, מפרטים במה חטאו, ואף מעזים לפנות אל האיש שנגדו דיברו, בבקשה שיעזור להם. הלואי עלינו רמת מודעות ואומץ לב כזה. משה אינו מוסיף מלה על דבריהם אלא מתפלל מיד. וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה, בְּעַד הָעָם. הם מתחרטים וזה מספיק כדי לפעול להסרת המכה. אבל זה לא כל כך פשוט, כי הם עצמם צריכים לפעול תיקון בעניין שבו נכשלו: [ח] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף, וְשִׂים אֹתוֹ, עַל-נֵס; וְהָיָה, כָּל-הַנָּשׁוּךְ, וְרָאָה אֹתוֹ, וָחָי. הפירצה בענני הכבוד נוצרה כתוצאה מכך שהביטו כלפי מטה, התרכזו בעצמם ובתחושותיהם, במקום להביט כלפי מעלה, כלפי הרצון העליון של האין סוף ברוך הוא. התיקון הנדרש הוא שיתרגלו הסתכלות כלפי מעלה וישעבדו את לבם לאביהם שבשמים, כלשון חז"ל המובא ברש"י. אם כך יעשו – יחיו למרות הכשת הנחש. [ט] וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת, וַיְשִׂמֵהוּ עַל-הַנֵּס; בפשט, נס זה מוט ארוך. הנשוך נדרש לשאת עיניו ולרכז מבט בנחש הנחושת כדי להירפא. וְהָיָה, אִם-נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת-אִישׁ--וְהִבִּיט אֶל-נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, וָחָי. יחסית, קל לאדם לרכז מבט במשהו הנמצא בקו הראיה שלו, בגובה העינים, או נמוך מקו הראיה. לרכז מבט במה שמעל לקו הראיה, ומה גם במה שמעל הראש – זה יותר קשה, וזה מה שנדרשו הנשוכים לעשות. לא להסתפק בזיכרון כללי שיש בורא לעולם, אלא להתבונן בכך עד להפנמת האמונה שהכל מאתו יתברך, לכדי ידיעה חווייתית. בעבר, פעמים רבות העם מתלונן, נפגע, ומשה פועל לתיקון מיידי בלא שכל פרט יידרש לעשות משהו באופן אישי. במקרה הזה משה פועל אחרת ואולי זהו המסר לדורות; שכל אחד יכול וצריך לפעול להבטחת שלמות ענני הכבוד של עצמו ושל סביבתו הקרובה, כי לא תמיד ניתן לסמוך על המנהיגות. ואצלנו, הדור שהמנהיגות שלו היא שיצרה וממשיכה ליצור פרצות בענני הכבוד, הרעיון הזה הוא יותר ממובן, הוא מסקנה הכרחית. כל אחד ואחת חייבים לדאוג להגנה הרוחנית של עצמו ע"י התנתקות תודעתית מן השחיתות המערכתית, והתחברות לחוקת התורה, על ידי תירגול יומיומי.וזו הדרך היחידה בה יהיה רק טוב ליהודים. nissimye@netvision.net.il

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו