אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

טלית שכולה תכלת (קרח סח)


התמונה של נסים ישעיהו

קרח אולי היה הראשון ליצור מחלוקת בעם ישראל, אבל בני קרח לא מתו, והפוליטיקה שלנו תוכיח. אצלנו, המחלוקת היא אבן היסוד של כל הבניין הזה ששמו מדינת ישראל, ואת התוצאות אנחנו חווים יומיום הגענו לפרשת קרח, שתוכנה אקטואלי תמיד כידוע, ולא רק בשבוע בו קוראים אותה. זהו שאומר לנו רש"י בפירושו הראשון למלים הראשונות בפרשה: ויקח קרח.

פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא: ובפירוש השני הוא אומר: לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה. וזהו שתרגם אונקלוס "וְאִתפְּלֶג" נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת. נו, אז אם מדובר במחלוקת ופילוגים, ברור מדוע הנושא אקטואלי תמיד. כל כך אקטואלי, עד שנכון לרגע זה – עדיין לא החלטתי במה בדיוק להתרכז. מצאתי שכל רעיון שעלה בדעתי כנושא לרשימה זו, כבר כתבתי עליו בשנים קודמות. בעיה. הטענה המרכזית של קרח (במדבר ט"ז) היתה: רַב-לָכֶם--כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה'; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל ה'. שואל המדרש (תנחומא) שרש"י מזכיר, מה הקפיץ את קרח לחלוק על משה? ומשיב, בסוף הפרשה הקודמת - פרשת 'שלח לך', כתובה פרשת ציצית, ושם כתוב: [לח] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל-כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם, לְדֹרֹתָם; וְנָתְנוּ עַל-צִיצִת הַכָּנָף, פְּתִיל תְּכֵלֶת. אנחנו יודעים כבר שתכלת זה צבע מלכותי; כי כשמרדכי קיבל את המינוי למשנה למלך במקום המן שנתלה על העץ, הוא (אסתר ח') [טו] יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ, בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר, וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה, וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן; (...). הרי לנו שתכלת זה לבוש מלכות. לגודל חשיבותו, הצבע הזה גם בלט, ביחד עם הארגמן, בבגדים שכיסו את כלי הקודש במשכן. ממשיך המדרש:קפץ קרח ואמר למשה, אתה אומר וְנָתְנוּ עַל-צִיצִת הַכָּנָף, פְּתִיל תְּכֵלֶת, טלית שכולה תכלת, מה היא שיהא פטורה מן ציצית? א"ל משה חייבת בציצית.

א"ל קרח, טלית שכולה תכלת – אינה פוטרת עצמה, וארבעה חוטין פוטרין אותה? אח"כ הוא שאל גם על בית מלא ספרי תורה, אם הוא חייב במזוזה. גם על כך השיב משה בחיוב וקרח הקשה: כל התורה כולה, רע"ח פרשיות שיש בה, כולן אין פוטרות את הבית, ושתי פרשיות שבמזוזה פוטרות את הבית?! והמסקנה של קרח: דברים אלו לא נצטוית עליהם ומלבך אתה בודאם. אם קרח היה מסתפק בכך, יתכן שלא היינו שומעים על כך דבר, אבל הוא נקט יוזמה: מיד צוה ועשה מאתים וחמשים טליתות תכלת, ונתעטפו בהן אותן חמשים ומאתים איש ראשי סנהדרות שקמו על משה. ובעודם לבושים בלבוש זה המבטא מלכותיות, הם פעלו לערער את מעמדו של משה בטענה שהוא ממציא מצוות שה' לא ציווה. כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה', ולא משה לבדו יקבע מה מותר ומה אסור, מה נכלל בגדר עבודת ה' ומהי מרידה בו. די דומה לטענות של אנשים - חכמים בעיניהם, בימינו, שטוענים כי לא יתכן שאלוקים כזה גדול יתעסק בדברים כל כך קטנים – כמו מה בדיוק לובשים אם בכלל, ומהו סדר היום המדוייק של כל יהודי. ולא מדברים על אלה שטוענים שאת האלוקים המציאו אנשים ר"ל. כי באותם ימים, עדיין לא חשבו את עצמם חכמים עד כדי כך. ידעו שיש אלוקים, ורק התווכחו על גבולות ההתעניינות שלו. וכאן מתעוררת תמיהה לא פשוטה; הרי קרח היה איש מעלה; אמרו חז"ל, חכם גדול היה קרח, ומטועני הארון היה. הוא היה נכד של קהת שבניו הופקדו על משא הכלים המקודשים ביותר – שאין מסיעים אותם בעגלות, אלא נושאים בכתף. אז איך הוא נפל בשטות כזאת? מילא המאתים וחמישים איש שנילוו אליו, אומר הרמב"ן שהם היו בכורים, שכידוע נושלו מן הכהונה בעקבות חטא העגל, ובחבירה לקרח ראו הזדמנות לקבל שוב את מה שנלקח מהם.

אבל לא הם יזמו את המהלך; קרח שיזם, מה היה המניע שלו? על כך רומזת התורה במלה הראשונה של הפרשה: וַיִּקַּח. אומר המדרש שזהו לשון פליגה, שלבו לקחו. פליגה זה לשון מפלגה וגם לשון הפלגה. ושניהם עניין אחד כדלהלן: מאיפה לוקח המדרש את הרעיון שלקיחה זה לשון מפלגה או הפלגה? כענין שנאמר (איוב טו) [יב] מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ וּמַה יִּרְמְזוּן עֵינֶיךָ: שם מדבר אחד הָרֵעִים (אליפז התימני) אל איוב, ובפסוק זה הוא מאשים אותו כי הוא נוטה לכפירה בהשגחת ה' יתברך על ברואיו, וזו בדיוק מחלוקת קרח על משה, כנ"ל. במלים אחרות, מאחורי הטענות הגלויות של קרח כלפי משה – בעניין טלית שכולה תכלת אם היא חייבת בציצית ובית מלא ספרים אם הוא חייב במזוזה, מסתתר מניע אישי בעייתי ביותר; במישור הרעיוני, קרח כבר התרחק ממשה ומתורתו, והטיעונים הרעיוניים היו רק כסות לעובדה שהוא כבר הפליג למרחקים שאין מהם חזרה. ועדיין נותר לברר, מדוע היה צריך שני טיעונים.למנוע קרחה בישראלהטענה הראשונה של קרח התייחסה ללבוש מושלם – טלית שכולה תכלת. הלבוש הגשמי רומז ללבושים הרוחניים שהם המעשים של האדם, ובעיקר שמירת המצוות שלו. במצב כזה, כאשר האדם מושלם בהתנהגותו, האם יש חשיבות לפרטים הקטנים כגון מה הוא מרגיש וחווה בקשר שלו עם הבורא יתברך, האם זה עקרוני שגם בפנימיות שלו תהיה חתירה לשלמות אישית - שזה הרעיון של חוטי הציצית, או שמא די בחיצוניות מושלמת? משה השיב כי אין די בחיצוניות מושלמת וצריכים גם עבודה על הפנימיות. גם על בגד מושלם צריכים את חוטי הציצית שתפקידם לייצג את זרימת האורות העליונים אל פנימיות הנפש. אם זו התשובה, המשיך קרח, מה קורה כאשר הבית מלא ספרים, האם יהא חייב במזוזה? אמרת שהפנימיות היא העיקר, ויש כאן פנימיות מושלמת. מזוזה זה חיצוני לבית, אז לשיטתך, שתהיה מיותרת? משה השיב שחייבים גם מזוזה ועל כך הגיב קרח כי לא יתכן שה' ציווה כזאת, וכי זו המצאה של משה; דברים אלו לא נצטוית עליהם, ומלבך אתה בודאם.

גם טלית וגם בית הם חיצוניים לאדם והם מייצגים 'אורות מקיפים' בלשון הקבלה. טענתו של קרח, כָּל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה', מיוצגת היטב בטענה הנסמכת על טלית שכולה תכלת. זהו צבע הרקיע המייצג את הרוחניות וגם את מלכות ה' בעולם, ולשיטתו – די בכך. לדעת קרח, אולי יש מקום להבדלי מעמדות הנובעים מהבדלים בהשגות הרוחניות ובהישגים האישיים, אבל לא לכאלה הנובעים מבחירה של ה' – כי אין כזאת ברמה האישית, שהרי כולם קדושים בשווה. גם הבית שמלא ספרים אמור לתמוך בטענתו של קרח; אדם שלומד תורה כל היום, די לו בכך. אין שום צורך שישקיע ויבזבז זמן בהתבוננות המביאה לאהבת ה' ויראתו, שהן שתי מצוות הנלמדות מן הפרשיות הכתובות במזוזה, ושקביעתה על פתח הבית נועדה להזכיר לנו אותן. לימוד תורה הוא מספיק חשוב כדי להתרכז בו. אם יש או אין אהבת ה' ויראתו – זה זניח לדעת קרח ועדתו, ודעה זו היא המורידה אותם חַיִּים שְׁאֹלָה. אפשר לומר שדעה זו היא שהובילה אותם לרעיון המסוכן שמשה בודה דברים מלבו. כי כאשר לא משקיעים באהבת ה' ויראתו, מה שנשאר זה אהבת האדם את עצמו, אהבה ההולכת ומתגברת. זה הכי טבעי בעולם, אבל זה גם בעייתי מאד. כי אהבה זו היא אהבת חנם בלי ספק, ומכיוון שכך – היא זו שמזינה את שנאת החנם אשר ביסוד כל מחלוקת. במחלוקת יש המון אנרגיות, המון חיות לכאורה. די להאזין לפוליטיקאים המשמיצים זה את זה, או לתקשורתנים המדווחים פוליטיקה, כדי לראות עד כמה זה נכון. גם קרח ועדתו היו מלאי חיות בעת שחלקו על משה. בפרשת השבוע רואים שהם ממש ששים אלי קרב. אלא שזו חיות מדומה, וסופם יוכיח: [לג] וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים—שְׁאֹלָה. הביטוי הזה, חַיִּים שְׁאֹלָה, נראה כמו סתירה מִנֵיה וּבֵיה, אוקסימורון בלע"ז. בשאול אין חיים והחיים הם לא בשאול.

אלא שיש מצבים בהם אדם כבר נמצא בשאול בעודו בטוח כי הוא חי. כמו קרח ועדתו ובעלי המחלוקת בכלל.ועוד דבר, התורה נקראת חיים, תורת חיים. כאשר לומדים תורה בשיטתו של קרח, בלא להשקיע בטיפוח אהבת ה' ויראתו, גם את התורה שלומדים - את החיים, מורידים לשאול. זהו שאמרו חז"ל (קיודשין ל/ב) על הפסוק (דברים י"א) [יח] וְשַׂמְתֶּם אֶת-דְּבָרַי אֵלֶּה עַל-לְבַבְכֶם וְעַל-נַפְשְׁכֶם הכתוב במזוזה: זכה – נעשית לו סם חיים, לא זכה – נעשית לו סם המות. זכה זה גם מלשון זיכוך. כאשר אדם עוסק בתורה וגם מתבונן בגדולת הבורא יתברך - הוא מטפח בנפשו את אהבת ה' ויראתו, בכך הוא מזכך את עצמו והופך להיות כלי לאור האלקי, ואז התורה נהיית בשבילו סם חיים. ואם ח"ו אינו משקיע בטיפוח אהבת ה' ויראתו, והוא לומד כי לדעתו בכך יקבל את הכבוד (או את הגן עדן) המיוחל, אינו מזדכך בלימוד זה, והתורה הופכת להיות סם המוות עבורו ר"ל. קרח אולי היה הראשון ליצור מחלוקת בעם ישראל, אבל בני קרח לא מתו כידוע, והפוליטיקה שלנו תוכיח. אצלנו, המחלוקת היא אבן היסוד של כל הבניין הזה ששמו מדינת ישראל, ואת התוצאות אנחנו חווים יומיום. כעת שוב מדברים על בחירות בקרוב ואף מייחלים להן, אבל האמת היא שאין למה לייחל. כי כל עוד לא נחליף את אבן היסוד, את הפלגנות המעוגנת בספר החוקים של המדינה – מה שהיה הוא שיהיה, בלי שום ספק, ורק יותר גרוע. אז כדאי שנתעשת, ובהקדם, כי אלה החיים שלנו. ורצוי שנתרחק מן השאול כמה שיותר וניאחז בחיים האמיתיים.ואז בלי ספק יהיה רק טוב ליהודים. nissimye@netvision.net.il

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו