אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

נטיות טבעיות, זה טוב או רע?


נסים ישעיהו's picture

אקטואליה בפרשת השבוע.

בית המקדש הראשון חרב בגלל עבירות חמורות שעשו, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. לפני חורבן בית ראשון הודיע הנביא ירמיהו כי הגלות תימשך שבעים שנה וכך גם היה. למרות שהיו עבירות חמורות ביותר, הגלות נמשכה זמן קצר יחסית.

כידוע, נטיותיו הטבעיות של האדם הן הכוח המניע שמסתתר מאחורי כל מעשה או מחדל שלו. אם נטיותיו חיוביות ומוסריות – אשריו וטוב לו; אבל כאשר הנטיות הטבעיות אינן חיוביות כל כך, זהו הגורם לכל הבעיות האישיות והבינאישיות.

והדברים אמורים לא באדם הפרטי בלבד; גם מנהיגים נוטים להתנהל על פי נטיותיהם הטבעיות, בין אם לטובת המונהגים ובין להפך. מנהיג שהוא רך לבב בטבעו, עלול להוביל למחוזות לא רצויים בדיוק כמו מנהיג קשה לב.

מנהיג שלקה בשיגעון גדלות עד שנדמה לו כי בכוחו לעצב מחדש את פני האזור, עלול להוביל את מונהגיו לאבדון בלי קשר אם לבו רך או קשה. אותו הדבר נכון גם לגבי מנהיג שבטוח כי בכוחו להטות את מהלך ההיסטוריה לכיוון הרצוי לו, כך שהוא יקבע מה יכתבו עליו ההיסטוריונים.

האם יש דרך לתקן את הנטיות הטבעיות? ואם כן, כיצד עושים זאת?

פרשת השבוע שלנו, מ?ט?ו?ת, משיבה על כך בחיוב מוחלט וגם מציעה את הדרך לעשות זאת.

(במדבר ל) ב ו?י?ד?ב??ר מש??ה א?ל-ר?אש??י ה?מ??ט?ו?ת ל?ב?נ?י י?ש??ר?א?ל ל?אמר; ז?ה ה?ד??ב?ר א?ש??ר צ?ו??ה ה':

בד"כ, משה מדבר אל נשיאי העדה; מדוע כאן בחרה התורה לכנותם ר?אש??י ה?מ??ט?ו?ת? ובכן, כאן הם נקראים ר?אש??י ה?מ??ט?ו?ת כי בפרשה זו התורה מלמדת אותנו כיצד להטות לכיוון החיובי את נטיותינו השליליות, ומהלך כזה יתכן רק בעזרת ובאמצעות הראש.

(ליקוטי תורה) פי' מ??ט?ו?ת, כענין מטה כלפי חסד שהוא ענין להטות ולהפוך המדות שבנפש שיהי' כלפי חסד ואהבת את ה' לדבקה בו; והמטים ומהפכים, הם בחינת הראשים שהם בחינת רעותא דליבא (הרצון האמיתי שמסתתר בפנימיות הלב) שנמשך מבחינת משה הוא בחינת דעת עליון (...) ובחי' משה הוא המנהיג, כי (הפועל) ו?י?ד?ב??ר (הוא) מלשון (תהלים מ"ז) י?ד?ב??ר ע?מ??ים ת??ח?ת??ינו?, לשון הנהגה.

כאשר אדם מרוכז בעצמו, נטיותיו הטבעיות ישלטו בו ולא הוא בהן; במצב כזה, אין סיכוי שיוכל לשנות את טבעו הראשון גם אם אינו חיובי, ובטח לא יוכל לשנות את טבע מדותיו.

לשנות את טבע מדותיו פירושו שגם כאשר חיוביות הן הנטיות הטבעיות, עליו להשליט עליהן את השכל כך שישתמש באותן נטיות טבעיות מתוך הכרה שכלית ומתוך מודעות שכך נכון לנהוג, ולא רק משום שזהו טבעו.

שינוי כזה יכול אדם לחולל בנפשו רק לאחר שהפעיל את ראשו, התבונן היטב במצבו והודה שיש מה לתקן בנטיותיו הטבעיות. לאחר שהודה בצורך לתקן, עליו להפסיק להתייחס אל עצמו כאל מי שעומד במרכז היקום, לשים את הרבונו של עולם במרכז, ולחתור להתקרב אליו.

ואיך משתחררים מן התחושה ש-'אני מרכז העולם' ומציבים את הרבונו של עולם במרכז? איך מתקרבים אל הרבונו של עולם?

ג א?יש? כ??י-י?ד?ר נ?ד?ר ל?ה' או?- ה?ש???ב?ע ש??ב?ע?ה ל?א?ס?ר א?ס??ר ע?ל-נ?פ?ש?ו? ל?א י?ח?ל ד??ב?רו? כ??כ?ל-ה?י?צ?א מ?פ??יו י?ע?ש??ה:

(ליקוטי תורה) ואמרו בגמ', עד שידור בדבר הנדור כגון שיאמר 'הרי עלי בשר זה כעולה ושלמים', או שיאמר 'קונם בשר זה עלי', שהקונם הוא לשון קרבן.

הוא נהנה מנטיה טבעית להתענג על אוכל טוב; חשב קצת (הרבה), והבין שהתרכזות בתענוגות הגסטרונומיים, מרחיקה אותו מהתרכזות בהתעלות רוחנית, מהתקרבות לרבונו של עולם. אבל הוא רוצה להתקרב לרבונו של עולם, אז הוא אוסר על עצמו את התענוג הגסטרונומי בכך שמתייחס אליו כאל בשר קרבן, בשר קודש.

כעת, משניטרל את התרכזותו בהנאות גופו, אין מה שיפריע לו מהצבת הרבונו של עולם במרכז הוויתו ועל ידי כך להתעלות ברוחניות, להתקרב לרבונו של עולם.

עד כאן זה במישור האישי; כמובן, המישור האישי משפיע וכרוך במישור הבינאישי, אבל אין בכך לגרום חורבן חברתי. מה כן עלול לגרום חורבן כזה, חלילה? ואיזו תרופה מציעה לנו פרשת השבוע?

מלחמת מדין, מלחמה על שלום

הנושא השני בפרשת השבוע הוא מלחמת מדין; ה' מצווה את משה לנקום נקמת בני ישראל במדין, בטרם יסיים את תפקידו בעולם הזה.

ה' אומר למשה:

(במדבר ל"א) ב נ?קם נ?ק?מ?ת ב??נ?י י?ש??ר?א?ל מ?א?ת ה?מ??ד?י?נ?ים א?ח?ר ת??א?ס?ף א?ל-ע?מ??יך?:

משה מציג את זה קצת אחרת:

ג ו?י?ד?ב??ר מש??ה א?ל-ה?ע?ם ל?אמר, ה?ח?ל?צו? מ?א?ת??כ?ם א?נ?ש??ים ל?צ??ב?א; ו?י?ה?יו? ע?ל-מ?ד?י?ן, ל?ת?ת נ?ק?מ?ת-ה' ב??מ?ד?י?ן: ד א?ל?ף ל?מ??ט??ה א?ל?ף ל?מ??ט??ה; ל?כל מ?ט?ו?ת י?ש??ר?א?ל, ת??ש??ל?חו? ל?צ??ב?א:

מכך שזה מוגדר נ?ק?מ?ת-ה' ב??מ?ד?י?ן, אפשר להבין שיש פה משימה מיוחדת, שונה מן המשימות האחרות הכרוכות במלחמה. ש?ם ה', י-ה-ו-ה מבטא את האחדות בבריאה. מ?ד?י?ן זה מלשון מדנים ומחלוקת, הטענה שהעולם נפרד מהאלוקות.

בית המקדש הראשון חרב בגלל עבירות חמורות שעשו, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. לפני חורבן בית ראשון הודיע הנביא ירמיהו כי הגלות תימשך שבעים שנה וכך גם היה. למרות שהיו עבירות חמורות ביותר, הגלות נמשכה זמן קצר יחסית.

בית שני חרב "רק" בגלל שנאת חנם; הגלות שבעקבות אותו חורבן נמשכת כבר יותר מתשע עשרה מאות שנים, ואיש אינו יודע לומר מתי תסתיים הגלות הזאת. כיצד ניתן להבין זאת? איך זה שעל עבירות חמורות כל כך, קיבלנו גלות קצרה יחסית, ועל שנאת חנם, כזו גלות ארוכה וקשה שגם לא רואים את סופה?

התשובה היא, שעבירות חמורות ככל שהיו בבית ראשון, התבטאו בנטיות הטבעיות, במידות שבנפש. זהו מצב בו החוטא יודע שהוא חוטא ועל כן, יחסית, קל לו לתקן. יש שבע מידות, בכולן פגמו, אז קיבלו גלות של שבעים שנה – עשור לתיקון כל מידה שנפגמה.

כאשר מדובר בשנאת חנם, החוטא אינו יודע שהוא חוטא; לפעמים הוא אפילו בטוח שעושה מצווה ומצדיק את שנאתו בנימוקים משכנעים. אלא שבבסיסה של שנאת החנם, ניצבת כפירה באחדות ה' וזו הבעיה.

ה' אומר למשה לנקום נ?ק?מ?ת ב??נ?י י?ש??ר?א?ל מ?א?ת ה?מ??ד?י?נ?ים כי המדינים חתרו לנתק את ישראל מהדבקות בה'; משה אומר לבני ישראל שיש ל?ת?ת נ?ק?מ?ת-ה' ב??מ?ד?י?ן, כי מגמתם הכללית של המדינים היתה הפצת הכפירה באחדות ה'; כלומר, הם נלחמו ישירות נגד ה'.

כיום אין מדינים, אבל למרבה הצער עדיין יש מדנים:

(ליקוטי תורה) שנאת חנם שזהו לשון מדין, ריב ומדון; ומדה זו, אע"פ שאינה רע גמור, אך הוא מקור התהוות הרע והוא ג"כ הפך הקדושה האלקית. שהיא (הקדושה האלוקית) דוקא בחינת אחדות והתכללות, שהוא יסוד כל התורה; כמו שאמר הלל הזקן דעלך סני – לחברך לא תעביד (מה ששנוא עליך – אל תעשה לחברך) ואידך פירושא הוא.

הגישה החינוכית של הלל הזקן, יסודה במודעות של אחדות הבריאה והנבראים עם מקורם, ה' ברוך הוא. מתוך מודעות כזאת, לא יתכן שמישהו יחוש נפרד מזולתו, כי בכך הוא יפריד עצמו, חלילה, ממקורו, הבורא יתברך. גישה חינוכית זו היא ההפך הגמור של גישת המדנים.

הנחת היסוד של העולם בכלל ו-לא נעים לומר, שלנו בפרט היא של מדנים ומחלוקת; כולם בתחרות עם כולם. קוראים לזה 'הישגיות' אבל בשיטות המדידה של ההישגים, במודע או שלא במודע, מעודדים את התחרות ואת המחלוקת. צריכים להשיג יותר מהזולת. ואם זה על חשבון הזולת – מה בכך? לפעמים אפילו רצוי שזה יהיה על חשבונו. השיטה הפוליטית, כבר אמרנו?

אז זו הסיבה שהגלות נמשכת; בכלל לא חושבים שמשהו לא בסדר בשיטה המיוסדת על מחלוקת, ממילא לא מנסים לתקן כי אין מה לתקן. הכל בסדר. יש קצת קילקולים פה ושם, אבל השיטה – אין טובה ממנה.

רק שכדי להגיע אל הגאולה, צריכים לבסס את החיים על הנחת יסוד של שלום. לא שלום של הפסקת אש או של סטטוס קוו; זה לא שלום, זו הפסקה זמנית במלחמה. צריכים שלום של אחדות מהותית תוך מודעות לשוני הטכני. שלום בו כל אחד מכיר את מקומו ואינו חותר לתפוס את מקום זולתו, כי הזולת אינו מאיים עליו.

בידינו הדבר; צריכים להטות את נטיותינו הטבעיות לכיוון החיובי. ניתן לעשות זאת, ופרשת השבוע מלמדת אותנו בדיוק איך לעשות זאת.

וכאשר נעשה זאת, יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.

נסים ישעיהו, תנועת אור ישראל

תגיות: 

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו