אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

לפני שבר גאון (במדבר סח)


התמונה של נסים ישעיהו

פרשיות השחיתות היו כבר קודם. הרי מדברים על מעשים שנעשו או לא, לפני כך וכך שנים. הצפתן אל מעל לפני השטח דוקא בימי ספירת העומר, נותנת לנו הזדמנות לתיקון אמיתי ויסודיהכותרת לקוחה מספר משלי (פרק ט"ז) והמשך הפסוק (י"ח) הוא: וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן, גֹּבַהּ רוּחַ. יש פסוק מקביל בפרק י"ח: [יב] לִפְנֵי-שֶׁבֶר, יִגְבַּהּ לֶב-אִישׁ; וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה. כלי התקשורת מלאים את סיפור נפילתו הצפויה לדעתם, של האיש המכהן עדיין כראש הממשלה, ומצטטים בחדווה את המתיימרים לרשת אותו. הסיפורים על "מעשי השחיתות" המיוחסים למר אולמרט אינם נגמרים, והרושם שיוצרים המתייחסים לנושא הוא, שהספירה לאחור כבר החלה, וכל שנותר הוא לקבוע את התאריך בו יופרש מר אולמרט מתפקידו ואת מקומו יתפוס מישהו אחר שישמש מטרה לרדיפתם של הצדקנים. וכדי למנוע אי הבנות, אומר כבר כעת כי אין לי דבר וחצי דבר נגד חושפי המעשים המוגדרים כשחיתות. הבעיה שלי/נו היא עם העובדה שמתייחסים לעניינים הטכניים – למה שנעשה או לא נעשה – ובכלל לא זוכרים את המניעים לאותם מעשים, ואת המצע החוקי והרעיוני שאיפשר צמיחה ושגשוג של התנהלות כזאת המכונה "שחיתות". לפני כמה שבועות (ברשימה לפרשת "אמור") סיפרתי כאן על ידיעה חדשותית שממנה הבנתי איך עובד העניין של "חיבור הון ושילטון". לענ"ד, אם רוצים "לנקות את האורוות" כלשון המקובלת, האירוע ההוא היה המניע הנכון לומר למר אולמרט: הִכָּבֵד ושב בביתך.

להמציא פרנסה לעשירים על חשבון העניים – לא בשביל זה הגעת לתפקיד בכיר. וזה נכון גם אם לא הכניס לכיסו אפילו שקל. קל וחומר כאשר ברור שלא יתכן שמישהו יקבל יחס כזה – יועשר מקופת הציבור, ולא יכיר תודה למיטיבו ויבטא זאת בדרכים כאלה ואחרות. הנקודה היא, כמו שכתבנו שם, שעל זה לא מעמידים לדין; ואם יעמידו – שום בית משפט לא ימצא אותו אשם, וזאת הבעיה. כי לא המוסריות האישית והציבורית קובעת אצלנו, אלא החוק. והחוק יש לו מגבלות שעמדנו עליהן בעבר לא אחת, ואין טעם למחזר. אצלנו, המוסר האישי מתמצה בשאלה אם לקח לכיסו או לא לקח. אם קיבל מעטפות של מזומנים או לא קיבל; ואם קיבל – מה עשה בכסף. זה אמנם ביטוי מעשי, חיצוני, למוסר אישי שישנו או אינו, אבל זה רק קצה הקרחון, החלק שצף מעל המים ואותו ניתן לראות. הבעיה האמיתית היא במה שמסתתר מתחת לפני המים, במה שלא רואים בעיניים הגשמיות. ואת מה שמסתתר מתחת לפני המים, חושף בפנינו שלמה המלך בפסוקים שציטטנו בתחילת הרשימה.כחברה-מדינה למודת משברים, אם ננסה לתרגם לעברית מדוברת את הפסוקים שציטטנו מספר משלי, נאמר כך: מצב משברי זה כאשר מתבדות ההנחות שלפיהן ניהלנו את חיינו, ושיגרת החיים נפגעת באחת. משהו נשבר. דוגמא טובה לכך היא מלחמת יום כיפור והזעזוע שעבר עלינו, כאשר התברר שצה"ל אינו כזה חזק והערבים לא כאלה טפשים ופחדנים. למשבר הזה קדם גָּאוֹן, גאווה שצימצמה את שדה הראיה שלנו, אומר שלמה המלך. שכן הגאוותן רואה בעיקר את עצמו, ושיפוטו את המציאות הסובבת – מתעוות ככל שמעוותת תפיסתו את עצמו. מכאן שהתמודדות עם משבר כזה, מחייבת קודם כל הערכה מחודשת של תפיסת העולם שקדמה למשבר. לא די בשידרוג יכולות טכניות כגון טנקים ומטוסים, אם ניצמד לדוגמא של המלחמה ההיא.

הרבה יותר חשוב לשדרג את החשיבה לכיוון של צניעות וביטול הגאווה.וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן, גֹּבַהּ רוּחַ. את הכשלון ההוא ייחסנו לגאווה, אבל לזו יש ענף שנקרא גֹּבַהּ רוּחַ. בענף הזה, שאצלנו הוא דומיננטי ביותר, יש כדי להסביר את כל הכשלונות האחרים שמלווים אותנו בתחומים שונים של חיינו. בחינוך, ברווחה ובכל תחום שמישהו יתנדב להצביע עליו. תמיד אנחנו יודעים יותר טוב מאחרים ותמיד אנחנו נכשלים; גם במקומות שאחרים מצליחים, בשיטות שונות משלנו כמובן. ומה שנכון לכלל, נכון בלי ספק גם לפרט, אומר לנו שלמה המלך: לִפְנֵי-שֶׁבֶר, יִגְבַּהּ לֶב-אִישׁ; האם זה נכון בכל מקרה? האם כל גבה לב צפוי לשבר? הנה מה שכתוב כמה פסוקים קודם: [ה] תּוֹעֲבַת ה', כָּל-גְּבַהּ-לֵב; יָד לְיָד, לֹא יִנָּקֶה. על כך אומר ר' יוחנן בגמרא (סוטה ה/א) שגם אם הוא עושה הרבה צדקה, יָד לְיָד, שזו סגולה להנצל מכל מיני צרות, לֹא יִנָּקֶה מעונש על גבהות לבו. אז נכון שלא כל שבר אישי מתפרסם כמו זה שמככב בחדשות כבר כמה שבועות, אבל נכון גם שכל אדם עלול לחוות משבר כזה או אחר, וכדאי מאד לקחת לתשומת לב את האמור לעיל; התיקון של מה שנשבר, מותנה בריכוך אישיותי. בצמצום הגאווה ובטיפוח הצניעות. זהו גם הרעיון שילווה אותנו לאורך כל ספר במדבר, שאותו מתחילים לקרוא בשבת זו, כדלהלן: התורה ניתנה במדבראת הרעיון שצניעות וענווה הן המפתח לחכמה ובכלל, מזהים חז"ל בפסוק הכותרת לפרשת השבוע שלנו: [א] וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד (...) כולנו הרי יודעים שנמצאים עדיין במדבר סיני, אז מדוע חשוב לציין את המקום? אומר על כך המדרש (רבה): כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר, הפקר, אינו יכול לקנות את החכמה והתורה. לכך נאמר במדבר סיני. זו גם הסיבה, אומרים חז"ל, לכך שהקב"ה בחר לתת לנו את התורה בהר סיני שאין בו שום יחוד חיצוני. הייחוד שלו הוא דווקא בהיותו נמוך מהרים אחרים, ושהוא גם מרגיש כך. ההרים הגבוהים והגאים, נפסלו לתפקיד הזה. נבחר הר שאינו מתגאה בעצמו וגם נמצא במקום שאין לו במה להתגאות, במדבר. וזה גם הרעיון של ציון המקום בְּאֹהֶל מוֹעֵד, בפסוק. אומר על כך המדרש תנחומא: יפה הוא הצניעות, שנאמר, והצנע לכת עם אלקיך.כמה פעמים בעבר טרחנו לציין את העובדה שהאירועים האקטואליים חופפים לפרשת השבוע במחזוריות די קבועה ועשינו זאת אך לא מזמן, בהקשר לפרשיות השחיתות החדשות. החפיפה הזאת היא צפויה בסך הכל שכן – כפי שהזכרנו לא פעם בעבר, התורה היא המנהלת את העולם ורק טבעי הוא שניהול זה ישתקף באקטואליה, גם אם בהפוך לצערנו. אבל העובדה שפרשיות השחיתות מככבות בחדשות כל שנה בתקופה זו של השנה, ואני יודע זאת כי על זה כתבתי בתקופה המקבילה כבר כמה שנים אחורה, עוררה את סקרנותי. חשבתי שאולי יש לזה קשר לדו"ח מבקר המדינה המתפרסם בכל שנה בתקופה זו, אבל זה נראה פתרון פשטני מדי.

מה גם שהנושאים והאישים המככבים בחדשות, לא בהכרח חופפים לאלה המככבים בדו"ח המבקר, עם כל הכבוד. אז מהו ההסבר?אנחנו מצויים עדיין בימי ספירת העומר, בשבוע השישי מתוך שבעה, השבוע של ספירת היסוד. ימים אלו מגשרים בין יציאת מצרים שחגגנו בפסח לבין מתן תורה שנחגוג בשבועות. יציאת מצרים היתה ביוזמה מלמעלה. הקב"ה החליט שהגיע הזמן להוציא אותנו, והוציא. ביוזמתנו – לעולם לא היינו יוצאים משם, כי היתה לנו מנטליות של עבדים. כאלה שמייחלים להקלה רגעית בעומס השיעבוד ולא חושבים בכלל על חרות. המושג הזה, חרות, לא היה בתודעה שלנו בכלל. אבל יציאת מצרים לא היתה תכלית לעצמה, אלא אמצעי לקבלת התורה בהר סיני.כדי לקבל את התורה, צריכים להשתחרר משיעבוד מצרים. אמנם מהשיעבוד הפיזי שיחרר אותנו הקב"ה ברוב חסדו, אבל כעת המשימה שלנו היא להשתחרר מהשיעבוד המנטלי, הרוחני; ואת זה עלינו לעשות בכוחות עצמנו. שיחרור רוחני, זה לא משהו שמקבלים במתנה מלמעלה כמו את השיחרור הפיזי. השיעבוד הרוחני מתבטא בכך שמתמכרים לטבע הראשוני שלנו, הכולל גאווה ואנוכיות, ומניחים שכך נכון וצריך להיות. השיעבוד הזה מתבטא בכך שפועלים על יסוד ההנחה שהחיים הם מאבק בלתי פוסק להשיג כל מה שאפשר בגשמיות, גם אם נאלצים – בצער רב אמנם, לדרוך על מישהו בדרך, או לעגל פינות מוסריות וכו'. הנחות אלו והתנהגות זו – יסודן בזוהמת מצרים, וכדי להגיע לחרות אמיתית – עלינו להשתחרר מזוהמה זו. וזוהי העבודה של ספירת העומר; יום אחר יום, שבעה שבועות רצופים של התבוננות – כל אחד בנפשו פנימה, במאמץ עקבי לזהות סימנים של זוהמה ולבער אותם. ורק אחרי ארבעים ותשעה יום, לאחר שמשלימים את העבודה בזיכוך הגוף ועידון הנטיות הטבעיות הבהמיות – רק אז מגיעים למוכנות נפשית, לחרות הדרושה כדי לקבל את התורה. יוצא מכאן, שימים אלו בהם השחיתות מככבת בחדשות מדי שנה, הם הימים שאותם הועיד בורא עולם ומנהיגו לניקיון עם ישראל מזוהמת מצרים כנ"ל. פרשיות השחיתות היו כבר קודם. הרי מדברים על מעשים שנעשו או לא, לפני כך וכך שנים. הצפתן אל מעל לפני השטח דוקא בימי ספירת העומר, נותנת לנו הזדמנות לתיקון אמיתי ויסודי, שהרי ימים אלו נועדו לכך מקדמת דנא, כנ"ל. השאלה היא אם ננצל את ההזדמנות ונעשה תיקון אמיתי ויסודי. לכאורה, ניסיון העבר אינו מעודד אופטימיות, אבל מי שמתייחס כך אל ניסיון העבר – לעולם לא יצליח להשתחרר מזוהמת מצרים. הרי בעבר גם לא עמדנו על כך שימים אלו מסוגלים לטיהור כללי מזוהמת מצרים. כעת משהקב"ה פקח את עינינו לראות עובדה זו, מן הראוי שננצל היטב את הימים שנותרו עד לקבלת התורה, נגביר את המאמץ להיטהר וה' יעזור שנזכה לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות במצב של ניקיון כללי.ואז באמת יהיה רק טוב ליהודים. nissimye@netvision.net.il

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו