אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שלטון החוק והעדר הצחוק (בהר סיני סח)


התמונה של נסים ישעיהו

הבעיה אצלנו היא שמעמד הר סיני לא נתפס אצלנו כמעמד מחייב. יש שאינם מודים בו כלל ויש שמודים, אבל טוענים שהוא לא רלוונטי לעולם המודרני. זה שמצב הרוח הכללי במדינה לא משהו, זה לא חדש. אפילו היה כבר מועמד לראשות הממשלה שניסה להיבחר על בסיס ההבטחה להחזיר את החיוך לפנים של האזרחים. כנראה לא האמינו שיצליח להחזיר לאזרחים את החיוך, וכן האמינו לתכניות האחרות שלו, אז לא בחרו בו. מולו עמד באותה מערכת בחירות מישהו שלא הבטיח כלום בנוגע לחיוך, אבל בדברים האחרים הוא הבטיח לפעול הפוך ממה שהציע אותו מועמד שהבטיח חיוך. הוא נבחר וביצע בדיוק את התכניות של זה שלא נבחר, שהיו הפוכות מאלו שלו. חוץ מהחיוך, שעד היום מחפשים אותו. טוב, הרי קשה לצפות מעקורי גוש קטיף ומאוהדיהם הרבים לחייך, בעוד העקורים ברובם לא הצליחו להתאושש מן הטראומה הנוראה של העקירה והגירוש.

גם לא סביר לבקש מתושבי שדרות, אשקלון, נתיבות וכל הסביבה – לחייך בעת שהם דרוכים לקראת התראת 'צבע אדום', או לאחר נפילת החפצים המעופפים והתפוצצותם. ובמלים יותר ברורות, כאשר אין מנהיגות – המונהגים חרדים לחייהם ולחיי יקיריהם, וממילא אין להם בכלל רצון לחייך. וכאשר יש מנהיגות שדואגת רק לעצמה, לשרידותה האישית, ואת המונהגים היא מובילה לאבדון – העווית בפנים היא של בכי, לא של צחוק. ואל תספרו לי על מצבים קשים בעבר, בסגנון 'עברנו את פרעה – נעבור גם את זה'. אני אמנם מאמין שנעבור גם את זה, אבל נראה שעם פרעה – גם המקורי וגם החיקויים לאורך הגלות, היה יותר קל מבחינה רגשית, כי הם לא היו משלנו, הם היו אויבים. ומה לעשות, יותר קל לסבול מאויב שהוא אויב, מאשר מאויב המתחזה לידיד ואף לאח. ולא שאנחנו מאשימים את המנהיגות בניסיון מכוון לפגוע בנו. תופעה זו קיימת בלי ספק, אבל לא במישור הבטחוני. במישור הזה הפגיעות באזרחים הן תוצאה של גורמים שונים – מרשלנות ועד אבדן ערכים ודרך, אבל לא פגיעות מכוונות. לעומת זאת, במישורים האזרחי, הכלכלי, החברתי, בהחלט תיתכן פגיעה מכוונת של המנהיגות באזרחים תמימים, וזה מאד קשה לעיכול. איך אמר נשיא בית המשפט העליון לשעבר – "אנו משבחים את שלטון החוק. אך אין לשכוח כי חוק יכול להיות רשע, ושלטון החוק יכול להיות שלטון הָרֶשַע". (הועתק מהאתר "הפקטור המשפטי")ואנחנו אומרים, ששלטון החוק – לא יתכן שלא ידרדר להיות שלטון הרשע. פשוט, לא יתכן אחרת. זהו הטבע האנושי, וההיסטוריה מעידה על כך – כמעט בלא חריגים. על כל פנים, הכותב אינו מצליח להיזכר בחריג כלשהו. וכבר קְדָמָנו אחד, ברטולט ברכט, שאמר (הציטוט מהאתר כנ"ל): "חוק נוצר כדי לנצל את אלה שאינם מבינים אותו, או את אלה שמפאת מצוקה ומחסור – אינם מסוגלים לציית לו". וגם אם נניח שלא זו היתה כוונתם המודעת של המחוקקים, העובדות מדברות בעד עצמן וכבר לא ניתן להתעלם מהָרִשְעוּת וההרסנות של שלטון החוק.

כי השלטון האמיתי אמור להיות של המוסר והאנושיות, לא של החוק. החוק אמור לסייע להשלטת ערכי המוסר – אם יש כאלה, ואז ברכתו רבה מאד. אבל כאשר הוא מתיימר לתפוס את מקומם של המוסר והאנושיות – אין שיעור ואין קץ לקללתו. אמרנו שהחוק "אמור לסייע להשלטת ערכי המוסר – אם יש כאלה" ודומה כי זו הבעיה המרכזית שלנו לאורך כל שנות קיום המדינה ואולי עוד מקודם – והיא, שאין לנו ערכי מוסר מוסכמים. במצב כזה, אין לחוק למה לסייע והוא מתחיל לעמוד בזכות עצמו. הוא ממלא את החלל שהותירו ערכי המוסר שאינם בנמצא, והחיים הופכים להיות משחק של שוטרים וגנבים. כל אחד הוא עבריין בכוח או בפועל, וההבדל בין האנשים מתבטא רק בשאלה אם נתפסו או שהצליחו לחמוק. וזה נכון כמובן גם לאבירי שלטון החוק. הרי שום אדם שפוי אינו מעלה בדעתו שהם עשויים מזהב טהור. היתרון היחיד והמכריע שלהם הוא, שהם מכירים את הכללים היטב ויודעים כיצד להתחמק. מתאים לציטוט שהבאנו לעיל מברטולט ברכט ולציטוט נוסף (מיונתן סוויפט) שאותו הבאנו בעבר: "חוקים - כמוהם כקורי עכביש: ביכולתם ללכוד זבובים קטנים, אך לא צרעות ודבורים". אז מה הפתרון? יש כזה או שבסך הכל אנחנו מציעים ניסוח לשיחות סרק על המצב? ובכן, הפתרון נתון בפרשת השבוע שלנו, המציעה לנו חוקים שהם ערכי מוסר, כדלהלן:ערכים – יש כזה דבר?יש, בהחלט יש. אלא שמוסר וערכים לא ממש הולכים ביחד. מוסר אמור להיות דבר מוחלט – ממה יש לסור, להתרחק, וזה נכון תמיד. לא אופנתי ולכן לא משתנה. ערך הוא דבר יחסי ולכן משתנה בהתאם לנסיבות. אז כשמדברים על ערכים, לא בטוח שמדברים בשפה של התורה. בתורה יש מצוות וכולן מוסריות. לפעמים המוסריות גלויה עד שאפילו "הכופרים" מסכימים לאותן מצוות, ולפעמים היא פחות גלויה.

חלק מאותן מצוות מוסריות בגלוי – נתונות בפרשת השבוע שלנו, ואנחנו מציעים לאמץ אותן כתשתית למערכת חוקים חדשה, שתעלה אותנו על דרך המלך. אותה דרך שהציב בפנינו מלכו של עולם - הקב"ה, במעמד הר סיני. בעניין זה פותחת פרשת השבוע שלנו (ויקרא כ"ה): [א] וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. ורש"י מעיר במקום: מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני. אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני - אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני. הוא מתכוון למה שנאמר בפסוק הבא: [ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם--וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַה'. הרבה פעמים התורה פותחת פרשה בפסוק: וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵאמֹר. רק כאן היא מזכירה שהדיבור אל משה היה בהר סיני, מדוע? מה זה שונה ממקומות אחרים? המפרשים נותנים לכך תשובות שונות ועמדנו על כך בעבר באריכות. הפעם נתרכז בסקירה כללית של המצוות בפרשה - על בסיס פסוק הכותרת, כתשתית למערכת חוקים חדשה, כנ"ל. המצווה הראשונה היא מצוות השמיטה. השנה, תשס"ח, היא שנת שמיטה - ומעבר לכל הרעש התקשורתי שנתחולל סביב עובדה זו בתחילת השנה, הרעיון המרכזי של השמיטה הוא לטפח את התודעה שהארץ היא של הקב"ה, וגם הפרנסה באה ממנו. שהאדם יתייחס אל עצמו בפרופורציות הנכונות ולא יתפס לתחושה של 'כוחי ועוצם ידי'. שיראה גם את הזולת ואת צרכיו. אחר כך מצוות היובל. סופרים שבע שמיטות ולאחריהן שנה נוספת בה לא מעבדים את האדמה, ואף מחזירים קרקעות לבעלים המקוריים שנאלצו למכרן עקב מצוקה כלכלית. והנימוק: [כג] וְהָאָרֶץ, לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת--כִּי-לִי, הָאָרֶץ: כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם, עִמָּדִי. טיפוח תודעת הזמניות שלנו בעולם הזה.

וגם - שיש בעל בית לעולם, והוא לא אני אלא מי שברא את העולם ונתן לנו את הארץ. מצווה נוספת, החובה להלוות לנזקק והאיסור לקחת ממנו ריבית: [לה] וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ--וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ, גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. [לו] אַל-תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךָ; וְחֵי אָחִיךָ, עִמָּךְ. [לז] אֶת-כַּסְפְּךָ—לֹא-תִתֵּן לוֹ, בְּנֶשֶׁךְ; וּבְמַרְבִּית, לֹא-תִתֵּן אָכְלֶךָ. ולא משנה אם הלווה מסכים לשלם ריבית. התורה אוסרת את זה כי עבור הנזקק - זה היפך החיים. ויש מצבים קיצוניים יותר שהתורה מתייחסת אליהם בפרשת השבוע שלנו: [לט] וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ, וְנִמְכַּר-לָךְ (...) יהודי נקלע למצב בו אינו יכול להתפרנס ממתנות עניים - לקט שכחה ופאה, וגם הלוואה כבר לא תעזור לו. הגיע למצב שנאלץ למכור את עצמו לעבדות, פשוט כדי שיהיה לו ולמשפחתו מה לאכול. מזהירה התורה את העשיר הקונה אותו: לֹא-תַעֲבֹד בּוֹ, עֲבֹדַת עָבֶד. גם כאשר הוא עבדך, עליך לזכור שהוא אחיך. איך אפשר לעמוד בציווים אלו? איך אפשר לדרוש מבן אדם שיפקיר את שדהו עם היבול בשנות השמיטה והיובל, יחזיר את הקרקע וישחרר את עבדיו ביובל, שילווה את כספו בלי ריבית, שיתייחס לעבדו כשווה אליו, כאחיו? התשובה נתונה בפסוק הכותרת לפרשה: וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. שם נכרתה ברית בינינו לבין הרבונו של עולם והיא מחייבת אותנו להתנהג בדיוק בהתאם להוראות הכתובות בפרשה. ועד כדי כך עקרונית הברית הזאת לכל יהודי, שאם מישהו נאלץ למכור את עצמו לעבדות ונמכר לגוי - [מז] וְכִי תַשִּׂיג, יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ, וּמָךְ אָחִיךָ, עִמּוֹ; וְנִמְכַּר, לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ, אוֹ לְעֵקֶר, מִשְׁפַּחַת גֵּר. כי לא מצא יהודי שיקנה אותו, אנחנו מצווים לעשות כל מאמץ לפדות אותו מן הגוי; [מח] אַחֲרֵי נִמְכַּר, גְּאֻלָּה תִּהְיֶה-לּוֹ: אֶחָד מֵאֶחָיו, יִגְאָלֶנּוּ. והנימוק: [נה] כִּי-לִי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, עֲבָדִים--עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲנִי, ה' אֱלֹקֵיכֶם. שמא ילמד מן הגוי, חלילה, ונמצא מפר את הברית שבינו ובין הקב"ה.הבעיה אצלנו היא שמעמד הר סיני לא נתפס אצלנו כמעמד מחייב. יש שאינם מודים בו כלל ויש שמודים, אבל טוענים שהוא לא רלוונטי לעולם המודרני. בין כך ובין כך - הטיפוס על הר סיני אינו יעד עבורנו, וכאשר לא מטפסים כלפי מעלה – הכיוון הוא כלפי מטה. הגיע הזמן שנתעשת ונשוב לדרך שמתווה לנו פרשת השבוע שלנו, בהר סיני.כי באמת הגיע הזמן שיהיה רק טוב ליהודים. nissimye@netvision.net.il

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו