אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

החתירה אל העצם חסרה לנו (שמיני סח)


התמונה של נסים ישעיהו

עדיין לא מאוחר לתקן. נכריז על עצמנו כמדינה יהודית, ננהג כיהודים, נשחרר את הדת משליטת המדינה, נפחד רק מה', ואז יפול פחדנו על כל השכנים.מקובל להניח שאצלנו כולם רוצים בשלום, ואם יש ויכוח - זה רק על הדרך כיצד להשיג אותו. גם די מוסכם על כולם פחות או יותר, שהדרך בה אנחנו הולכים מזה כמה עשורים, אינה מובילה לשלום. יש אף הטוענים, כמו הח"מ למשל, שלא רק שדרך זו אינה מובילה לשלום, אלא שאם נמשיך בה – נמיט על ראשנו חורבן, חס ושלום. לאחרונה, גם אצל האנשים הנושאים בתפקידי מנהיגות מתגלים ניצנים של התפכחות מתהליך השלום החורבני, אבל לא נראה שניצנים אלו עומדים להבשיל לכדי פירות אכילים. מדוע אנחנו אומרים כך? למה לא להעניק להם אשראי ולקוות שאולי בכל זאת יתפכחו? ובכן, כדי להבין זאת יש לזהות תחילה את הרבדים השונים בסגנון החשיבה האנושי, ביחסו "למצב".בחלוקה כללית, תוך התעלמות מדקויות ומשילובים, בכל נושא שנבחר – נוכל לזהות שלושה סוגי התייחסות אנושית; שכלית, רגשית ומעשית. לכל אדם באשר הוא אדם, יש את שלושת כלי הביטוי הנ"ל, מחשבה (-שכל) דיבור (-רגש) ומעשה. השונות בין בני אדם, כולל צורת התייחסותם לתופעות שונות, נובעת בעיקרה מהיקף השימוש, או הגילוי, של כל אחד מכלי הביטוי הנ"ל, "לבושי הנפש" בלשון החסידות. יש מי שהשכל הוא השולט אצלו, ובכל התנהלותו ניכרת שכליותו, יש מי שנשלט ע"י הרגש ויש כזה שבוחן כל דבר מן הזווית המעשית. כמובן, חלוקה זו אינה לוקחת בחשבון שילובים שונים המצויים אצל כל אדם ברמה כזו או אחרת. אבל כדי להבין את הרעיון – חייבים לפשט את הדברים, וכל אחד מוזמן לעשות את ההשלמות על בסיס הדברים דלהלן:שלוש רמות התייחסות הנ"ל ניתנות לזיהוי גם ביחס למצב היהודים במדינת ישראל; רמה א' היא של אלה המבינים בשכל שהמצב לא טוב ואפילו יודעים מה צריך לעשות כדי לתקן. רמה ב' היא של אלה שמרגישים שהמצב לא טוב ולפעמים אפילו מדברים על זה לא מעט, אבל משלימים עם המצב כי "בינתיים אין מה לעשות". ברמה ג' נמצאים אלה שהמצב כפי שהוא - נראה להם תקין, או לפחות בלתי ניתן לשינוי. הם משועבדים למציאות הגלויה כפי שהיא, בלא כל מחשבה או רגש של צורך בשינוי המציאות. המכנה המשותף לשלוש הרמות, או שלושת רבדי ההתייחסות למציאות הנ"ל, הוא שיתוק המונע כל אפשרות של שינוי. להלן ננסה להבין כל אחת מהרמות יותר לעומק - מתוך כוונה להצביע בסוף על דרך יציאה מן המבוך בו אנו מצויים, ונעשה זאת תוך הסתמכות על שיעור שלימד הרב יצחק גינזבורג שליט"א ביום י' שבט השתא:ברמה א', ברובד השכלי, האדם יודע לזהות בדיוק את מצבו האישי ואת מצב המערכת בה הוא חי. הוא מודע במלוא החריפות לכך שהמערכת מסואבת לחלוטין ואין בה כל תקווה לתיקון, ושגם הוא עצמו רחוק מלהיות טלית שכולה תכלת. עובדה שאינו פועל לשנות את המציאות - שלדעתו היא רחוקה מלהיות חיובית, וזה עצמו מלמד שמצבו אינו טוב. אבל הוא מצטדק בכך שכוחותיו דלים מכדי לפעול שינוי מהותי בנפשו, וכל שכן שאינו מעלה בדעתו שהוא יכול לפעול שינוי במציאות הסובבת אותו. במלים אחרות, אין אצלו חיבור מלא בין מה שהוא חושב ויודע לבין מה שהוא מרגיש ועושה. זה מצב שמזמין תסכול קשה, וההצטדקות נועדה לרכך את תחושת התסכול, אבל היא עצמה – ההצטדקות, מונעת ממנו כל סיכוי לעשות שינוי, בנפשו או בסובב, שהרי בעיני עצמו הוא צודק בדרכו הנוכחית, הוא מצטדק. ברמה ב', הרמה הרגשית - האדם חי לו בחזון, יפה ומושלם, של גאולה - וכל הקשיים בהווה אינם עשויים לבלבל אותו. הוא בטוח ש-"זה הוא זה". כך ביחס למערכת וכך גם ביחס לעצמו. הוא טוען שגם אם אינו מושלם - יש לו לב טוב, הוא יהודי טוב ולא צריך יותר מזה, הקב"ה מבין אותו ומקבל אותו גם ככה. אם הוא קצת מפוכח, אולי יודה שזה עוד לא ממש "זה" אבל אין לו ספק שזה יהיה זה. ביחסו למערכת, הוא מתקשה להבחין בין הדמיון היפה שיש לו בראש ביחס לגאולה, לבין המציאות העכשווית הקשה, וחי באשליה שהקשיים של ההווה הם הם שיובילו אותו אל אותה גאולה נכספת. הוא שבוי ברגשות - שלא לומר באשליות - שטיפח לעצמו ביחס למערכת, ואינו מסוגל להודות שהיתה טעות, שהמערכת הזאת היא לא זו שאליה פילל. המשותף לשתי רמות אלו, הוא היות האדם שבוי באיזו תפיסה שלא ניתן לשנות מצב קיים, או לפחות ש-לו עצמו אין את הכח לשנות. לכאורה, מה יותר גרוע מזה? מסתבר שיש יותר גרוע, וזו הרמה השלישית.החתירה אל העצם חסרה לנוברמה ג, הרמה המעשית – האדם משועבד לחלוטין למציאות הגלויה, לכללי המערכת, ואינו מעלה בדעתו כלל אפשרות אחרת. מבחינתו – מה שיש זה מה שצריך להיות. ואם המערכת גורסת שהיא מנהלת את העולם וגם אותו עצמו, הוא מקבל את זה בלב שלם. הוא לגמרי שבוי בהנחות של המערכת, אפילו שאינו חלק ממנה ואינו נהנה כלל מן המנעמים שהם מנת חלקם של מקורביה. בעוד הראשון יודע שחייב לבוא שינוי ורק שהוא עצמו אין בכוחו לפעול את השינוי הדרוש, השני בטוח שנמצאים על הנתיב הנכון באופן כללי, ורק צריכים לתקן את הסטיה הזמנית ממנו - השלישי בכלל לא מבחין שיש מה לתקן. אין מה לדבר אתו על חזונות של גאולה כי זה לא מעניין אותו. הוא חי את המציאות וזהו. ולא שאין לו שכל ח"ו. הוא יכול להיות מאד חכם, אלא שחכמתו מוגבלת לתחומי המציאות הגלויה. כל מה שמעבר לה – הוא גם מעבר לתחום ההתייחסות שלו. יוצא אם כן שבכל שלוש הרמות מדובר בשבויים, או כמו שהגדרנו בהזדמנות אחרת – באסירים. הראשון אסור בכבלי המחשבה שאין בכוחו לשנות את המציאות שהוא מזהה את חולייה בדייקנות. השני אסור בכבלי אשליותיו שהמערכת וקילקוליה הם חלק מחזון הגאולה הקיים בדמיונו. השלישי אסור בכבלי ההנחות של המערכת. הוא אוכל בדיוק מה שהיא מאכילה אותו ועוד אומר תודה. כדי להגיע לגאולה האמיתית והשלמה, צריכים לשחרר את האסירים מכבליהם, והשאלה היא כיצד עושים זאת? זו שאלה לא פשוטה כי יש כלל בחז"ל ש"אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים". כלומר, צריך מישהו מבחוץ כביכול, שיגיד לאסירים 'אתם משוחררים' כדי שישתחררו. הציפייה של מי שמצפה היא שמשיח יבא בהתנדבות וישחרר אותנו מהכלא, אבל לא בטוח שציפייה זו היא יותר ממשאלת לב בלתי מציאותית. במציאות, עלינו לפעול כדי לגלות את המשיח, והשאלה היא כיצד, מה לעשות?בשבת הקרובה אנחנו קוראים את פרשת שמיני (ויקרא ט'): [א] וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו--וּלְזִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל. השמיני, הסברנו לא פעם, זה מה שמעל מסגרת הטבע שהמעגל השלם שלו הוא שבע. היו שבעה ימים של "מילואים" תירגול הקמת המשכן והעבודה בו, ורק ביום השמיני ירד כבוד ה' אל המשכן: [כג] וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ, וַיְבָרְכוּ אֶת-הָעָם; וַיֵּרָא כְבוֹד-ה', אֶל-כָּל-הָעָם. החתירה אל הקשר עם הקב"ה ברמה שמעל הטבע – זה מה שנדרש מאתנו, וזה מה שישחרר אותנו מן הכבלים בהם אנחנו אסורים, כל אחד ברמה שהוא נמצא בה. מיד אחר כך (פרק י') מספרת לנו התורה על שני בני אהרון שהתלהבו יותר מדי מגודל המעמד: [א] וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה', אֵשׁ זָרָה--אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם. [ב] וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ה'. הם חוו עונג עילאי במעמד הזה של גילוי השכינה ולא רצו לשוב אל המציאות היומיומית האפורה, אז במקום לצאת מהמשכן לאחר השלמת המשימה – נכנסו והקריבו שוב קטורת. בכך הפרידו בין נשמתם לגופם וזה כמובן לא היה לרצון ה'. הרצון העליון הוא שבמסגרת העולם הזה, בלא להתנתק ממנו חלילה – נחתור אל מעבר למציאות הגלויה ולא נשתעבד להנחות העולם ולהטעיותיו כאילו אין מה לעשות ולא ניתן לתקן.כדי להגיע לכך, תנאי ראשון הוא שנקבל את הנחת היסוד שיש לעולם בורא המנהיג אותו כרצונו ומצפה מאתנו לפעול בהתמדה לשיפור העולם שברא, בהתאם להנחיותיו. קוראים לזה 'הכנעה', להכנע בפני הכח העליון, בורא עולם ומנהיגו. השלב הבא זה (פרק י"א) [מז] לְהַבְדִּיל, בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר; וּבֵין הַחַיָּה, הַנֶּאֱכֶלֶת, וּבֵין הַחַיָּה, אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל. זהו הפסוק האחרון בפרשה והוא מנחה אותנו כיצד להגיע לתכלית שהיא: [מה] (...) וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי. לפני כן כתוב באותו פסוק: כִּי אֲנִי ה', הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיֹת לָכֶם, לֵאלֹקִים; וזה אומר שצריכים לקיים את הוראותיו-מצוותיו. התכלית היא כאמור: וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים. איך מגיעים לזה? ע"י שמבדילים בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר ודבקים בטהור. ואחרי שמקפידים על טהרה - זוכים להגיע גם למדרגה של קדושה.הבעל שם טוב הקדוש קורא לתהליך זה 'הכנעה, הבדלה, המתקה'. אנחנו ניסינו לעשות קיצור דרך, להגיע להמתקה, לגאולה, תוך דילוג על שני השלבים הקודמים, וזה מה שהביא אותנו למצב של סף חורבן. עדיין לא מאוחר לתקן. נכריז על עצמנו כמדינה יהודית, ננהג כיהודים, נשחרר את הדת משליטת המדינה, נפחד רק מה', ואז יפול פחדנו על כל השכנים.וכאשר נעשה זאת, אין ספק שיהיה רק טוב ליהודים. nissimye@netvision.net.il

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו