אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מגילת אסתר


מגילת אסתר נתחברה בתקופה שלאחר חורבן בית ראשון ובהשפעה פרסית ברורה, וניכר בכותב שהוא מתמצא היטב במנהגי החצר הפרסיים ובהתנהלות הממלכה. את המלך אחשורוש מקובל לזהות עם חְשְׁיָארְשָׁ הראשון, כסרכסס (ξέρξης) ביוונית, ששלט בשנים 485-465 לפנה"ס. מכאן ניתן בקלות לתארך את ההתרחשויות המתוארות במגילה (ולהציב גבול עליון על זמן חיבורה).סיפור המגילה מתפרשׂ על פני שנים רבות:"בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל-שָׂרָיו וַעֲבָדָיו" (א', ג)"וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל-הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶל-בֵּית מַלְכוּתוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא-חֹדֶשׁ טֵבֵת בִּשְׁנַת-שֶׁבַע לְמַלְכוּתוֹ" (ב', טז)"בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא-חֹדֶשׁ נִיסָן בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן" (ג', ז)הריגת היהודים באויביהם קרתה רק כשנה אחר כך. יוצא, שרק החלק הזה של הסיפור מתפרשׂ על פני כעשר שנים! בנוסף, הפסוק:"וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל-דּוֹר וָדוֹר" (ט', כח)יכול היה להיכתב רק שנים אחר כך, כאשר היה כבר ידוע שהחג נחוג "בכל דור ודור". בקיצור, מבנה העלילה וסופה יכולים היו להיכתב רק בפרספקטיבה של זמן, שנים רבות אחרי ההתרחשויות כביכול.סיפור מגילת אסתר מכיל בתוכו מוטיב די ידוע, אפילו לספרות המערבית המודרנית: סינדרלה שמגיעה בעמדת נחיתות לחצרו של מלך זר, וכנגד כל הסיכויים, מתחבבת עליו ולבסוף מתחתנת לתוך משפחת המלוכה.אך מעבר לזה, קיימים מוטיבים סיפוריים מדהימים בדמיונם בין מגילת אסתר לסיפורי יוסף: 1. מישהו צעיר, יפה המעורר חן וחסד בלב כל רואיו, נקלע לחצר של מלך זר.2. אותו מישהו מסתיר את ייחוסו, עמו ומשפחתו.3. קיימת עלילה של הטרדה מינית.4. הצעיר המסתורי זוכה לחסדיו של המלך.5. הצעיר מתחתן לתוך משפחת המלוכה.6. בשיא הסיפור, אותו צעיר נמצא בעמדת מפתח, כאשר הזהות שלו נחשפת.7. עמדת המפתח מאפשרת להציל עם שלם מגורל של אבדון. כמו כן, משופעת מגילת אסתר בביטויים מסיפורי יוסף ובפרפראזות עליו. הנה כמה דוגמאות:

בראשית

אסתר

יַעֲשֶׂה פַרְעֹה וְיַפְקֵד פְּקִדִים (מ"א, לד)

וְיַפְקֵד הַמֶּלֶךְ פְּקִידִים (ב', ג)

וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי כָּל-עֲבָדָיו (מ"א, לז)

וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים (א', כא)

וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה-תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה (ל"ט, ו)

וְהַנַּעֲרָה יְפַת-תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה (ב', ז)

וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו (ל"ט, ד)

וַתִּיטַב הַנַּעֲרָה בְעֵינָיו (ב', ט)

פַּרְעֹה קָצַף עַל-עֲבָדָיו (מ"א, י)

קָצַף בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי-סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ (ב', כא)

וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל-יוֹסֵף יוֹם יוֹם (ל"ט, י)

וַיְהִי באמרם (כְּאָמְרָם) אֵלָיו יוֹם וָיוֹם (ג', ד)

וַיִּקְרַע אֶת-בְּגָדָיו (ל"ז, כט)וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו (ל"ז, לד)

וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת-בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר (ד', א)

כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי (מ"ג, יד)

וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי (ד', טז)

וְתָלָה אוֹתְךָ עַל-עֵץ (מ', יט)

וַיִּתְלוּ אֶת-הָמָן עַל-הָעֵץ (ז', י)

וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת-טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל-יַד יוֹסֵף (מ"א, מב)

וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת-טַבַּעְתּוֹ אֲשֶׁר הֶעֱבִיר מֵהָמָן וַיִּתְּנָהּ לְמָרְדֳּכָי (ח', ב)

פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת-אָבִי (מ"ד, לד)

כִּי אֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בָּרָעָה אֲשֶׁר-יִמְצָא אֶת-עַמִּי (ח, ו)

וַיֵּצֵא יוֹסֵף מִלִּפְנֵי פַרְעֹה (מ"א, מו)

וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ (ח', טו)

עם זאת, במעבר מספר בראשית למגילת אסתר קרה דבר מעניין – תכונותיו של יוסף התחלקו בין שני הגיבורים: היופי, החן והחסד עברו הישר לאסתר, בעוד מרדכי היהודי קיבל את הפעלתנות הפוליטית, השררה והכבוד שהעם רוחש לו.מה ניתן ללמוד מדמיון המוטיבים והביטויים? בחקר המקרא, דמיון כזה לרוב משמש כ"הוכחה" שחוג סופרים אחד אחראי לחיבורים. מן הטעם הזה, למשל, מקובל שספרי דברים, מלכים וירמיהו שייכים לאסכולה הדֶוְטֵרוֹנוֹמִיסְטִית. כך מקשר משה ויינפלד בין דברים למלכים: "מתוך חקירותי בספר זה (דברים – נ"ש) מסתבר כי הספר קיבל את גיבושו העיקרי בקרב חוג הסופרים מחוגי החצר שבתקופת חזקיה ויאשיהו". אתר מט"ח, בערך "ספר דברים", קובע ביובש: "לדעת רוב חוקרי המקרא המודרניים ספר זה נוצר בסוף תקופת ממלכת יהודה בתקופת המלכים חזקיהו ויאשיהו. לדעת חוקרים אלה הספר מייצג אידיאולוגיה מיוחדת שזכתה לכינוי "דויטרונומיסטית" (משנה תורתית). בכמה מספרי המקרא יש סימנים לכך שנערכו על ידי סופרים שהשתייכו לאסכולה זו."לכאורה, אותו היגיון ניתן היה להפעיל על בראשית ואסתר – שניהם תוצר של אסכולה אחת שפעלה בתקופה הפרסית. אולם בחינה מדוקדקת של הטקסטים מגלה פערים מהותיים. לשונה של מגילת אסתר, למרות יומרתה להיראות מוקדמת, מגלה הרבה מאוד השפעות מאוחרות. קל לראות, למשל, שיש בה הרבה מאוד מילים פרסיות (דת, פתשגן, אחשדרפן, אחשתרן); בספר בראשית אין מילה פרסית אחת. אבל פרט זה כשלעצמו לא אומר הרבה – אפשר שמחבר ספר בראשית נזהר שלא לשרבב מילים פרסיות לתוך הטקסט, מתוך רצון לשוות לו חזות קדומה.אך השפה היא הרבה יותר מהלקסיקון שלה. יש בה גם סמנטיקה, מורפולוגיה ותחביר. בהגדרה גסה, הלקסיקון הוא אוסף המילים בשפה, הסמנטיקה היא המשמעויות שלהן, המורפולוגיה היא התצורה שלהן, והתחביר הוא אופן ההצטרפות ביניהן. דובר ילידי של שפה, ורק הוא, יודע להשתמש בכל אלה כראוי.כעת נניח שבא זייפן, המעוניין ליצור משפטים בשפה עתיקה שהוא דובר רק גרסה מודרנית שלה. לפניו מונחים טקסטים עתיקים לדוגמא, והוא מנסה לחקות אותם.ובכן, את אוצר המילים יהיה לו יחסית קל לחקות, ולוּ בעבודה שחורה של בדיקת כל מילה אם היא מופיעה בטקסטים לדוגמא.חיקוי המורפולוגיה כבר יותר מסובך – מה עליו לעשות אם ברצונו, למשל, להטות פועל שקיים בטקסטים לדוגמא, אך לא בהטיה הרצויה לו? עליו להסיק בזהירות, על סמך נטיותיהם של פעלים דומים, כיצד תיראה ההטיה המבוקשת. מלאכה זו לא תמיד פשוטה, אך הקושי העיקרי עוד לפניו.חיקוי הסמנטיקה הוא כבר הרבה יותר בעייתי. למשל, במגילת אסתר מופיעים הצירוף "שׁוּשַׁן הַבִּירָה" (למשל, א', ב) וכן מופיע הצירוף "הָעִיר שׁוּשָׁן" (למשל, ג', טו). דובר עברית חדשה אפילו לא ישים לב להבדל ביניהם. מדוע? כי בלשונו 'בירה' היא העיר הראשית, שבה מרוכז ניהול המדינה, וברור מהטקסט, ששושן אכן היתה מקום מושבו של המלך והפקידוּת המדינית. אלא שבעברית המקראית, ועוד יותר בעברית התלמודית, למילה 'בירה' פירוש אחר לגמרי - 'מבצר' או 'חלק העיר המוקף חומה'. וכך, יש הבדל בין "שושן הבירה" – החלק המבוצר של העיר שכלל גם את ארמון המלך ואת הפקידוּת המדינית, לבין "העיר שושן" – שושן רבתי, על כל הפרברים שלה. כדי לא ליפול בפח זה, ולהשתמש בטעות במילה במשמעות מאוחרת שלה, יש צורך ברגישות גבוהה לסמנטיקה של הטקסטים העתיקים, ואולי אף להיעזר במקורות חיצוניים על מנת לברר משמעויות מסופקות. אבל גם זה לא הקושי הגדול ביותר.התחביר הוא למעשה בלתי-אפשרי לחיקוי. כאן סתם עבודה שחורה, כמו שנעשתה בלקסיקון או אפילו במורפולוגיה, לא ממש תעזור. המבנה התחבירי של השפה קשה מאוד לניסוח פורמלי, ויש בו אין-ספור דקויות. עוד אין שפה בעולם שהבלשנות הצליחה לתאר באופן מלא מבחינה תחבירית, גם לא דיאלקט כלשהו של אנגלית מודרנית.ואמנם, בעוד שמחבר מגילת אסתר הצליח פחות-או-יותר להתמודד עם המורפולוגיה (הוא השתמש ב-ו ההיפוך, אף שהטיות כאלה כבר לא שימשו בעברית בת-זמנו), בתחביר הוא נכשל על ימין ועל שמאל. הנה דוגמא:"כִּי-הִגִּיד לָהֶם אֲשֶׁר-הוּא יְהוּדִי" (ג', ד)מה הבעיה כאן? כדי להסביר זאת , תחילה עלי להבהיר את ההבחנה בין משפט זיקה למשפט תוכן. השוו, למשל, בין המשפטים:קראתי את ההודעה שכתבת.קראתי את ההודעה שחזרת.במבט ראשון, הם נראים די דומים, ורק המשפטים המשועבדים "שכתבת", "שחזרת" שונים בפעלים שלהם. עיון מדוקדק יותר מגלה כי בכל משפט יש תפקיד אחר לשעבוד: 'שכתבת' מתאר באיזו הודעה מדובר, ואילו 'שחזרת' מתאר את תוכן ההודעה. במונחים בלשניים: הראשון משפט זיקה והשני משפט תוכן. אלא מה? בעברית חדשה, יכולה 'שֶ' למלא את שני התפקידים. עם זאת, ניתן להמיר את ה'שֶ' במיליות 'אשר' (למשפטי זיקה) או 'כי' (למשפטי תוכן):קראתי את ההודעה אשר כתבת.קראתי את ההודעה כי חזרת.החלפת 'כי' ב'אשר' לפני משפטי תוכן תיצור משפט משונה למדי, שיצרום לכל דובר עברית:* אמרו לי אשר חזרת.אבל זה בדיוק מה שעשה מחבר מגילת אסתר! היה עליו לכתוב:כִּי-הִגִּיד לָהֶם כִּי-הוּא יְהוּדִימאחר ש'הוא יהודי' מציין את תוכן האמירה.אך במקום זאת הוא כתב:כִּי-הִגִּיד לָהֶם אֲשֶׁר-הוּא יְהוּדִי"למה? פשוט: 'כי' ו'אשר' שימשו בעברית המקראית הקלאסית, שדובּרה עד סוף תקופת הבית הראשון. בלשונו המאוחרת של מחבר מגילת אסתר הן נדחקו הצִדה מפני 'שֶ'. בעברית שלאחר החורבן ה’כי’ של תוכן כבר לא היתה בשימוש, אלא ‘ש’ החליפה אותה. בנוסף, גם ‘אשר’ של זיקה כבר לא היתה בשימוש, ואף היא הוחלפה ב’ש’. ככל הנראה, מחבר שם לב לעובדה שבטקסטים המוקדמים של העברית אין (או נדיר מאוד למצוא) 'שֶ', והוא גם הבין שבמקומה יש 'אשר'. הוא רק לא הצליח לעשות צעד נוסף ולשים לב, שלא כל 'שֶ' מתחלפת ב'אשר', אלא רק 'שֶ' הפותחת משפט זיקה. להבדל בין משפט זיקה למשפט תוכן לא היה שום ביטוי בשפה שהוא דיבר, ולכן ההבחנה הזאת חמקה ממנו.אגב, טעות זו חוזרת בעוד טקסטים מאוחרים (המנסים לשוות לעצמם חזות קדומה):"לְמַעַן אֲשֶר יֵדְעוּ אֲשֶר אֲנִי ה’" (יחזקאל כ’, כו)"וְלֹא יָדָעוּ אֲשֶר הֲפָכָם בְּאַפּוֹ" (איוב ט’, ה)"טוֹב אֲשֶר לֹא-תִדֹּר מִשֶּתִּדּוֹר וְלֹא תְשַלֵּם" (קוהלת ה’, ד)"גַּם-יוֹדֵעַ אָנִי אֲשֶר יִהְיֶה-טּוֹב לְיִרְאֵי הָאֱלֹהִים" (קוהלת ח’, יב)"כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי אֲשֶר עֲבָדֶיךָ יוֹדְעִים לִכְרוֹת עֲצֵי לְבָנוֹן" (דברי הימים ב’ ב’, ז; משפט זה אינו מופיע במקבילה במלכים א’, ה.)דוגמא נוספת לאיחור התחבירי:לפעמים האיחור של הטקסט לא ניכר במה שיש בו, אלא במה שאין בו – ישנם מבנים תחביריים השכיחים בעברית המקראית הקלאסית אך נדירים עד נעדרים כליל במגילת אסתר. לדוגמא, המילה 'הִנֵּה' שכיחה במספר שימושים בתוך מבנים תחביריים מסויימים. רק בפרק ל"ז בבראשית, למשל, היא מופיעה 9 פעמים. לעומת זאת, בכל מגילת אסתר ניתן למצוא אותה שלוש פעמים בלבד (ו', ה; ז', ט; ח' ז), וגם הן לא כולן תואמות את התחביר הקלאסי.אם שמים לב לסגנון של מגילת אסתר ברובד העמוק יותר שלה, מגלים פערים עצומים בינה לבין ספר בראשית."וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת-בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת-בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-דִּבָּתָם רָעָה אֶל-אֲבִיהֶם וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם"אלה הם ארבעת הפסוקים הפותחים את סיפור יוסף."וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד-כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה בַּיָּמִים הָהֵם כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ אֲשֶׁר בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל-שָׂרָיו וַעֲבָדָיו חֵיל פָּרַס וּמָדַי הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת לְפָנָיו בְּהַרְאֹתוֹ אֶת-עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת-יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ יָמִים רַבִּים שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם"אלה הם ארבעת הפסוקים הפותחים את מגילת אסתר.עשו נא תרגיל קטן: סִפרו כמה משפטים בכל אחד מהקטעים. כמה משפטים בקטע מבראשית? תלוי איך סופרים, אבל ודאי לא פחות מארבעה. משפט לפסוק, בממוצע. כמה משפטים בקטע מאסתר? בדיוק משפט אחד! עוד הבדל – בקטע מבראשית אין פסוקית משועבדת אחת. בקטע מאסתר – ארבע פסוקיות ("המולך... כשבת... אשר בשושן... בהראותו..."). יוצא, שגם אם התחביר הבא לידי ביטוי באותם ארבעה פסוקים מאסתר קביל מבחינת העברית המקראית הקלאסית, הוא משקף סגנון מאוד שונה. חשוב להדגיש, שהקטעים נבחרו במקרה, והם גם נראים מתאימים להשוואה – שניהם מציגים את הרקע לסיפור ומהווים מעין הקדמה לו.ובכן, על פי השוואה לשונית, קשה לטעון שמגילת אסתר שייכת לאותה אסכולה של סיפורי יוסף בספר בראשית, או ששני הטקסטים נתחברו באותה תקופה. הדמיון הסגנוני מעיד בדיוק על דבר אחד: מחבר מגילת אסתר הכיר את ספר בראשית והשתמש במטבעות לשון שנלקחו ממנו. מכאן אפשר ללכת צעד נוסף ולקבוע, שבזמן חיבורה של מגילת אסתר לא רק שחיבורו של ספר בראשית כבר נשלם, אלא שהוא כבר היה קלאסיקה מוכרת!ואמנם, החוקרים פחות או יותר תמימי דעים שמחבר המגילה נתלה בסיפור יוסף בשביל ליצור מגילה חדשה, מעוגנת במסורות הידועות, שתתקבל בקרב חוג קוראיו. הוא לא התאמץ להסתיר זאת; להפך – ההשאלה השקופה של ביטויים מבראשית נועדה להדגיש את הקשר.במאמר מוסגר רק אעלה את התמיהה, מדוע לא להחיל היגיון זה גם על ספרי דברים ומלכים...השימוש האסוציאטיבי בסיפורי יוסף, אם כן, נועד לעגן את הסיפור במסורת העם היהודי ולקשר אותו למקורות המקראיים המוכרים. במקביל, התאמץ מחבר המגילה לחבר סיפור מרתק ומשעשע שישבֶּה את לב שומעיו. כל זאת בשביל לשרת את מטרתה המרכזית של המגילה: צידוק לחג הפורים ותיאור מסורת היווצרותו. יש להניח, שהאמצעים הסגנוניים והספרותיים אכן הגבירו את הסיכויים שהסיפור יתקבל ויישמר לדורות.ולמה להמציא צידוק ומסורת? כי לפעמים מנהגים משתרשים כל כך עמוק עד שאין אפשרות לעקור אותם. במקרה כזה, עדיף להמעיט את הנזק באמצעות עריכת שינויים למנהג וקבלתו במתכונת פחות בעייתית. כמה מחוקי התורה מתפרשים היטב על פי השערה זו, בראשם: אשת יפת תואר (דברים כ"א, י-יד).אשר לפורים, ככל הנראה, היה איזה חג עממי, אולי אפילו אלילי, שהשתרש בקרב קהילות ישראל בזמן הגלות. תרחיש כזה סביר למדי – גם היום יהודים שחיים בתפוצות מושפעים מהגויים אשר סביבם ולעיתים אף חוגגים את חגיהם. יכול מאוד להיות, אם כן, שקודם היה חג, ורק אחרי כן מצאו (או המציאו) לו סיפור מתאים.כך היה המעשה עם חנוכה, וגמרא מפורשת היא:

כסרסס. כל המגילה נראית כמו איזו פארודיה על הסיאוב של מלכי פרס, על חיי המשתאות ותאוות הבשרים שלהם, על גינוני החצר הטיפשיים, על השתעבדותם לביורוקרטיה טרחנית, על קלות הראש שבה מתקבלות החלטות הרות גורל לעומת כובד הראש שבו מחליטים "מי ילבש את המכנסיים" בבית

"תנו רבנן: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר "אוי לי! שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא 'מיתה' שנקנסה עלי מן השמים"!? עמד וישב שמונה ימים בתענית; כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: "מנהגו של עולם הוא"! הלך ועשה שמונה ימים טובים; לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים; הוא קבעם לשם שמים, והם קבעום לשם עבודת כוכבים'." (בבלי עבודה זרה ח', ע"א)

כלומר, מדובר בחג עתיק, המציין את המעבר מהתקצרות הימים להתארכותם.זאת הסיבה שיש בו הרבה התעסקות עם אור. לא במקרה חוגגים הנוצרים במקביל את חג המולד, שגם הוא סובב סביב אור. כנראה היה חג אלילי קדום כזה, והדתות השונות אימצו אותו, בשינויים המתאימים. לבסוף, היה עליהן לספק סיבה לקיומו – אז יצרו איזו אגדה הולמת.מסתבר, שגם פורים התגבש באופן דומה: החכמים באותה עת ראו שאינם יכולים לעקור את החג המשוקץ, ועל כן "ייהדו" אותו – ערכו בו שינויים כדי לתת לו צביון יהודי, באופן שחגיגתו לא תהיה צורמת וזרה לדת היהודית.אם ניקח בחשבון שבתקופה זו של השנה יש כמה וכמה חגיגות ברוח התחפושות (הקרנבל), שוב נגיע לאותה מסקנה כמו לגבי חנוכה – קודם היה חג, אחר כך אימצו אותו בני דת מסויימת, ולבסוף באו חכמיה של אותה דת והעניקו לו "חותמת כשרות" בדיעבד.ולמה לא לטעון בפשטות, שהמגילה מתארת התרחשות אמתית? יש לכך כמה סיבות.ראשית, במה מתאפיין חג הפורים? בתחפושות ובליצנות. מה לזה ולתשועת היהודים מידי המן? כל הקשר נראה מאוד מאולץ. אפילו המאפה הקרוי "אוזני המן" לא קשור כלל לפורים, אלא שמו (בגרמנית: mohntaschen – 'כיסוני פרג') סתם מזכיר את הצליל של המילה "המן", וכך נכנס גם הוא לחגיגה.שנית, בספרות החיצונית למקרא אין שום אינדיקציה, ולוּ הקלה ביותר, להתרחשויות המתוארות במגילת אסתר. לא בתולדות מלכי פרס. לא בתעודות רשמיות. לא באגדות עם. ואירוע כגון החלפת מלכה, לא כל שכן טבח המוני שהתרחש ברחבי הממלכה, קרוב לוודאי שמישהו היה זוכר לציין. לכל היותר, יכול להיות שהיו כמה יהודים שהתנקמו באיזה אנטישמי שהציק להם. אבל קשה להאמין שהכתוב המגילה התרחש ככתבו וכלשונו. יותר סביר, שהיה איזה סיפור שהתגלגל, עד שיום אחד הועלה על הכתב. דברים כאלה יכולים לקרות אפילו היום, ובתקופה שהאמצעים לאמת סיפורים הרבה יותר דלים – על אחת כמה וכמה.שלישית, עלילת המגילה נשמעת די מופרכת. היתכן שהמלך גייס את כל שריו וחכמיו רק כדי לפתור איזו "אי-הבנה" בינו לבין אשתו? היתכן שבהסח הדעת החליט המלך על טביחת עם שלם? היתכן שתאריך הטבח נקבע על פי רולטה? היתכן שהריגה הדדית היתה הפתרון הטוב ביותר שנמצא לביטול המזימה?למעשה, בכלל לא בטוח שמישהו האמין לסיפור הזה בעת חיבורו. כל המגילה נראית כמו איזו פארודיה על הסיאוב של מלכי פרס, על חיי המשתאות ותאוות הבשרים שלהם, על גינוני החצר הטיפשיים, על השתעבדותם לביורוקרטיה טרחנית, על קלות הראש שבה מתקבלות החלטות הרות גורל לעומת כובד הראש שבו מחליטים "מי ילבש את המכנסיים" בבית... יתכן שרק לאחר שנים, אחרי שהאימפריה הפרסית התמוטטה ואף אחד כבר לא זיהה את הממד הפארודי של המגילה, התחילו להתייחס לסיפור הזה ברצינות – כאילו הוא מתאר אירוע אמיתי.

ד"ר נעמה שורק

תגיות: 

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נעמה שורק