אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

להשתכר עד אבדן חושים? (ויקרא סח)


התמונה של נסים ישעיהו

האור הבא מן ולאחר החושך, יש לו יתרון על אור תמידי שמעולם לא כבה. הרי זה היה מצבנו בפורים של אז וגם מאז חווינו תקופות של חושך נורא שהפך לאור ואפילו לאור גדול יחסית. כעת אנחנו חותרים אל האור הגדול באמת, 'אור חדש על ציון תאיר'

חג פורים מתקרב ולכאורה, כל אחד יודע שאחת המצוות המרכזיות בו היא להשתכר. הנה מה שכתוב על זה בקיצור שולחן ערוך: כיון שכל הנס היה ע"י היין, ושתי נטרדה במשתה היין ובאה אסתר במקומה, וכן ענין המן ומפלתו היה ע"י יין, לכך חייבו חז"ל להשתכר ביין, ואמרו חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. ולפחות ישתה יותר מהרגלו כדי לזכור את הנס הגדול ויישן, ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. האם הכוונה היא שצריכים לשתות עד אבדן חושים או עד כדי נזק בריאותי? לא בהכרח; ואולם מי שהוא חלוש בטבעו, וכן מי שיודע בעצמו שע"י כן יזלזל ח"ו באיזו מצוה בברכה או בתפלה, או שיבא ח"ו לקלות ראש, מוטב שלא ישתכר, וכל מעשיו יהיו לשם שמים:

המקור להלכה זו הוא בדברי רבא בתלמוד (מגילה ז/ב): אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. השפת אמת אומר בפירוש שאין הכוונה שצריכים להשתכר עד אבדן חושים. בכלל, שיכור בלשון התלמוד זה 'רוויא', מישהו ששתה (יין) לרוויה, בערך כמו לוט לאחר הפיכת סדום. מבוסם זה שלב מוקדם הרבה יותר, אז איך נבין את הציווי לבסומי בפוריא עד דלא ידע? ועוד, כמעט בכל שנה מעוברת, וגם השנה, קוראים את פרשת ויקרא בשבת שלפני פורים, וזה גם אמור להיות הציר המרכזי של רשימה זו, פרשת השבוע, מה הקשר בין חג פורים ומצוות 'עד דלא ידע' לפרשת ויקרא? אולי אם נמצא את הקשר בין פרשת השבוע לפרשת זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, שגם אותה קוראים בשבת שלפני פורים כי זה מעניינא דיומא, נבין את הקשר בין המסר של הפרשה לתוכן המצווה המיוחדת לפורים.

חלק מהמפרשים ניסו להסביר במצוות לבסומי עד דלא ידע, שצריכים לשתות עד שלא מצליחים לחשב את הגימטריא של 'ארור המן' ולמצוא שזה שווה 'ברוך מרדכי'. זה נראה קצת דחוק, כי א', שום גימטריא לא מצליחים לחשב במצב כזה וב', עצם הרעיון שארור המן = ברוך מרדכי, אותו עצמו צריכים להבין. שהרי בתורה, ערך מספרי זהה לשני שמות או מונחים או ביטויים, רומז לקשר פנימי ביניהם. כיצד יתכן לומר שיש קשר פנימי בין ארור המן לברוך מרדכי? ובאותו סגנון ניתן לשאול על פרשת השבוע, אם כי בלי גימטריא שידועה לנו; הפרשה פותחת ב-וַיִּקְרָא אֶל-מֹשֶׁה, ורש"י מסביר באריכות יחסית שקריאה זו היא לשון של חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בה, ואינה משמשת רק כהקדמה לאמירה או לציווי הבא בעקבותיה. ומכיוון שזהו שמה המורה על תוכנה של הפרשה, שם שהוא לשון של חיבה, כיצד ניתן להסביר את העובדה שהפרשה מסתיימת בדיני חוטא במזיד, מועל בה' שזה שווה ערך לבגידה?

משה רבנו הוא העניו מכל אדם, ענווה והתבטלות שמעל השכל. עובדה זו היא המזכה אותו בקריאה של חיבה שקדמה לכל הציוויים ולכל האמירות, כפירושו של רש"י. בפרשתנו, התורה אינה מציינת מיהו הקורא למשה, כדי לרמוז שהקב"ה בכבודו ובעצמו קרא לו. לא בדרגת הגילוי של שם אלוקים או שם הוי'ה, וגם לא במדרגה של התורה שניתנה לנו. במדרגה עליונה זו של אלקות שמשם באה הקריאה למשה, עדיין אין גילויים של העדפות או רצונות הידועים לנו. בלשון המדרש: "איני יודע באיזה מהן חפץ" הקב"ה (אם באור או בחושך) עד שהוא עצמו מגלה לנו את רצונו בתורה. במדרגה של לפני גילוי הרצון, אפשר היה לחשוב שגם נביאי אומות העולם זוכים לאותו יחס של חיבה - שהרי גם הם נביאים, בא רש"י וממשיך להסביר בפירושו לפסוק הראשון, שיחס זה ניתן למשה לבדו. אבל אל נביאי האומות, נגלה עליהם ה' בלשון של עראי וטומאה.

מזווית הראיה של האדם, הבעיה היא שהעולם מורכב מטוב ורע, שלפעמים מעורבים זה בזה עד שקשה להבחין ביניהם. הרע מושך מאד ועלול לקרות שנופלים ברשתו חלילה. בדרך כלל האדם נסחף בלא כוונה לחטוא - ועל זה מדברת רוב הפרשה, על התיקון לחוטא בשגגה. אלא שאם לא מייחסים חשיבות לכישלון אקראי, אם לא לוקחים ללב ומתאמצים לתקן, עלולים להדרדר עד לחטא בזדון, כמובא בסוף הפרשה (פרק ה'): נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא, וּמָעֲלָה מַעַל בַּה'. כזה בערך היה מצבם של היהודים בימי מרדכי, כאמור במגילת אסתר ובגמרא במסכת מגילה. ובאמת על פי שכל, אפילו שכל של תורה, איך אפשר לתקן כאלה קילקולים? אחרי קילקול כזה שנעשה בראש קר, במזיד, הם עלולים לחשוב אָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ כדבר הנביא יחזקאל (ל"ז). על כן באה התורה ומבהירה שצריכים להגיע למצב של וְנַהֲפוֹךְ הוּא, להפוך את החושך לאור. וזה אפשרי רק אם מתחברים אל העל-מודע, כדלהלן.

עד דלא ידע

כאמור, מצבם הרוחני של היהודים לפני גזירת המן לא היה שפיר. כדרכם של מהגרים (או גולים) מאז ועד בכלל, הם נטו להתאקלם בסביבה החדשה ולהתבולל בין השכנים. עם זאת, הם זיהו עצמם כיהודים, רק שאינם מקפידים כל כך על שמירת מצוות התורה. אולי אפילו נהגו להתגאות באבותיהם שהיו צדיקים ואף לספר שבחים על העבר המפואר שלהם. לכאורה, היהודים הם כמו כל עם או אדם שגלה ממולדתו, אבל רק לכאורה. כי בפנימיותם הם נותרו נאמנים ליהדותם, וההמשך מוכיח. שהרי כאשר המן כעס על מרדכי, הוא אמור היה לעשות מאמץ לפגוע בו וזהו. במקום זה הוא החליט לְהַשְׁמִיד אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל-מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ--עַם מָרְדֳּכָי. מאיפה בא לו הרעיון להכניס את כל היהודים לאותו סל בו, לדעתו, היה מונח מרדכי?

כנראה הבחין בעובדה שהעקשנות שהפגין מרדכי ביחסו אליו, היא נחלת היהודים כולם והם לא באמת מתבוללים בסובבים אותם. הבחין שיהודי נשאר יהודי. מסתבר שהוא לא טעה, והיהודים באמת הפגינו עקשנות בלתי מובנת - אבל כידוע, דוקא העקשנות הזאת היא שהצילה אותנו מגזירת המן. ואת העקשנות הזאת לא ניתן להסביר בשכל, היא מעל השכל. שהרי כאמור, המן איפיין את המועמדים להשמדה בשני איפיונים: אחד זה שהם יהודים, והשני זה שהם עַם מָרְדֳּכָי. כלומר מזדהים אתו, למרות שהם עצמם אולי נוהגים אחרת ממנו וכן משתחווים להמן. מכאן שאם מישהו היה מכריז שהוא מסתייג ממרדכי ומדרכו העקשנית להפגין את יהדותו בגלוי, הוא לא היה נכלל בגזירה לְהַשְׁמִיד אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים, עַם מָרְדֳּכָי. העובדה היא שאף אחד לא ניסה להינצל בדרך זו, ומכאן שצדק המן באבחנתו.

זו דרכו של עמלק שהמן היה מצאצאיו הגנאולוגיים והרעיוניים; עקשנות בלתי מתפשרת על השקפה של כפירה בה' אחד, והעדר נכונות לסבול את הגישה ההפוכה, את האמונה הבלתי מתפשרת בה' אחד שמייצגים היהודים, ובראשם מרדכי שאותו משווים חז"ל למשה רבנו, הראשון שנלחם בעמלק. יוצא אם כן, שבשבת זו נקרא בשני ספרי תורה על שני הקצוות, משה רבנו מצד אחד ולהבדיל, עמלק מצד שני. בדיוק כשם שבפורים אנחנו קוראים באותה מגילה על מרדכי ואסתר מצד אחד ולהבדיל, על המן מצד שני. ויהודי צריך להבחין בשני הקצוות ולבחור צד, איך עושים את זה? ועוד מבקשים ממנו לשתות בפורים "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" נו באמת, שיתבלבל ביניהם ח"ו?

האמת היא שמה שיהודי נדרש לזכור תמיד זה את העצה של קהלת (פרק ז): רְאֵה גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹקִים. את הטוב וגם את הרע הוא עשה ולנו ציווה לבחור בטוב. אלא שכאמור, יהודי עלול להיסחף - כמו בימים ההם וכמו גם בזמן הזה - עד שמחיצוניותו לא ניתן להבחין ביהדותו, והוא עצמו כבר לא ממש זוכר את העובדה הזאת, ואינו מייחס לה חשיבות מיוחדת או בכלל. באה פרשת השבוע עם החיבה המיוחדת למשה - חיבה המוענקת ממנו יתברך לכל יהודי באשר הוא, ומדריכה אותנו כיצד לתקן אם קלקלנו בשוגג, ואפילו אם זה קרה במזיד. ואפילו אם נתפסנו לדרכו של עמלק ח"ו, תמיד ניתן לשוב אל ה' יתברך, כי הקשר שלנו אתו הוא קשר עצמי, קשר של חיבה שמעל הדעת.

ואדרבה, התיקון הבא לאחר שנכשלים ונופלים, מאפשר לעלות למדרגות גבוהות יותר מכפי שניתן להגיע בלא כישלון. זהו הרעיון שמבטא קהלת (פרק ב): שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ. האור הבא מן ולאחר החושך, יש לו יתרון על אור תמידי שמעולם לא כבה. הרי זה היה מצבנו בפורים של אז וגם מאז חווינו תקופות של חושך נורא שהפך לאור ואפילו לאור גדול יחסית. כעת אנחנו חותרים אל האור הגדול באמת, 'אור חדש על ציון תאיר' ולצורך כך צריכים לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. מה הקשר?

כאשר יהודי רואה את המן או את צאצאיו הרעיוניים, עליו לדעת ש'ארור המן' = 'ברוך מרדכי'. שמצד הקב"ה, אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹקִים כדי שיהודי יבחר בצד הנכון ובכך יהפוך את החושך לאור. חג פורים נועד להזכיר לנו שזו המשימה שלנו, ואותה ניתן להשיג אך ורק מתוך שמחה על עצם הקשר שלנו עם הבורא יתברך שאוהב אותנו גם אם בטעות נכשלנו, ואהבתו אלינו אינה פוחתת אפילו אם בכוונה סטינו מן הדרך שהתווה לנו. ומה שנכשלנו והתחברנו לארור המן ח"ו, זה רק כדי שנשוב ונהפוך את זה לברוך מרדכי. פורים נותן לנו את הכח להפוך את כיוון התנועה ממטה למעלה. צריכים רק להתנתק מדרכם של המן וממשיכי דרכו ולהתחבר למרדכי ולדרכו.

וכאשר נשוב לדרכו של מרדכי, אין ספק שיהיה רק טוב ליהודים. nissimye@netvision.net.il

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו