אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

קהל אחד או אוסף של פרטים? (ויקהל סח)


התמונה של נסים ישעיהו

אצל עמך, אצל יהודים פשוטים, קיימת תודעת האחדות ודומה כי הם עומדים מתוסכלים נוכח הזנחת המנהיגות את האחים המותקפים. חלק מאותם יהודים טובים אף נקטו יוזמה של הזדהות, אמנם חסרת תועלת ממשית ומעוררת רחמים, אבל פעולות ההזדהות של אנשים פשוטים עם האחים המותקפים, בלי ספק נובעת מלב אוהב ודואג של אחים לאחים. ואם עוד יש לנו תקווה, ביהודים האלה היא מצויה. מה שקורה בשדרות בפרט ובישובי עוטף עזה בכלל - כבר כמה שנים ברציפות, מעורר מחשבות נוגות עד מיאשות בדבר סיכויי שרידותה של הישות שהתיימרה להיות מדינה שתבטיח את הקיום של שרידי העם היהודי. ולא מפני שאין לישות הזאת כח להתמודד עם מתקפת הקסאמים ולנצח. יש לה כח ואפילו להרבה יותר מזה.

אבל עובדה היא שאלה ממשיכים להתפוצץ אצלנו, וכל עוד החבר'ה מהצד השני לא מצליחים לפגוע בנו קשות, ח"ו בגן ילדים למשל, אנחנו ממשיכים להבליג. וזה לא שאנחנו משלים את עצמנו בדבר כוונותיהם הרצחניות. הם הרי ישמחו אם יצליחו לפגוע בכמה תינוקות שלנו, ואנחנו יודעים שהם ישמחו. אבל מסכנים, הם לא מצליחים ולא באשמתם. הם לא אשמים שהקב"ה עושה לנו נס אחרי נס והקסאמים לא הורגים בנו כמו שהם היו רוצים. הבעיה היא לא במה שהם עושים אלא במה שאנחנו לא עושים. יותר נכון, הבעיה היא במה שמניע אותנו לא לעשות או ליתר דיוק במה שמניא אותנו מלעשות. ומה שמניא אותנו זה העדר תחושת האחדות בינינו והעדר מודעות לרעיון הערבות ההדדית. גם איבדנו את היחס הערכי לחיי אדם ובמקום זה אנחנו מתייחסים כמותית. מתעלמים מעצם הכוונה לפגוע ביהודים, כי הכוונה ואפילו הניסיון לפגוע, עדיין אינם מהווים עילה לתגובה. כל עוד אין נפגעים פיזית, מרגיעים את עצמנו שמדובר בסתם חפצים מעופפים ולועגים לחרדים מפני אותם חפצים, שהרי עובדה היא שאינם גורמים נזק. ואם כבר יש נפגעים, כל עוד הם מעט - זה נסבל ומבליגים. אם יהיו הרבה נפגעים חלילה – תבוא תגובה קשה, אולי כן ואולי לא. לכאורה גם הח"מ נתפס לאותה התייחסות כמותית במקום ערכית. כבר חודשים שלא התייחסתי למה שקורה לאנשים ביישובי עוטף עזה, ורק עכשיו, אחרי עשרות קסאמים ביום אחד, כולל הרוג ופצועים, רק עכשיו אני מתייחס – מה זה אם לא התייחסות כמותית? למה אני לא צועק על זה כל שבוע, גם כשאין נפגעים? ובכן, אני לא שייך למעמד המחליט ולכאורה, אפילו לא לזה המשפיע. אני רק מתבונן מסביבי ומנסה גם להתעמק בפרשת השבוע. לפעמים יוצא שאני מוצא קשר, בדרך כלל ניגודי למרבה הצער, בין מה שקורה אצלנו לבין פרשת השבוע, וזה מה שקורה היום. המצווה הראשונה בפרשת השבוע שלנו היא מצוות השבת (שמות ל"ה) [א] וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה ה', לַעֲשֹׂת אֹתָם. [ב] שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לַה'; כָּל-הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה, יוּמָת. [ג] לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם, בְּיוֹם, הַשַּׁבָּת. ובמצוות השבת התכוונתי להתמקד. באה מתקפת הקסאמים והשתלבה, בדיוק אבל הפוך, עם כותרת הפרשה: וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. והשתלבות זו מזדקרת לעין עוד לפני שמבחינים בקשר בין מצבם של המותקפים, שלנו, לבין מצוות השבת. ובמה דברים אמורים?

בפרשת השבוע שעבר, המרכיב המרכזי בנפילה הגדולה שחווינו במעשה העגל היה ההתנתקות מראש בני ישראל – ממשה רבנו, ובחירת עגל זהב למנהיג במקומו. כאשר גוף נפרד מראשו, הגוף אינו יכול לחיות. הוא עשוי עוד לפרכס מעט או הרבה, וזהו. בשלב הזה, אם ימשיכו לחלק אותו לחלקים, אם ינתקו ממנו יד או רגל, הגוף כולו לא ירגיש, כי אין לו ראש. מבחינה זו, עשיית העגל שפירושה התנתקות ממשה, ביטאה מהלך התאבדותי של בני ישראל, וזו החומרה הגדולה שבמעשה זה. ולא מדובר שם בהתאבדות מיידית, בבחינת טורף נפשו בכפו. אדרבה, הם לא רצו להתאבד, להישאר בלי ראש ח"ו, וזה אף היה הטיעון המרכזי של משה בבקשת הסליחה עבור העם. הם רק רצו להשתיל לעצמם ראש אחר, שונה ממשה. אבל השתלה כזאת אינה יכולה להצליח, והיא אף מובילה למוות רח"ל.המהלך ההוא התחיל בהתקהלות אקראית כמעט וכבר באותה פרשה קיבלנו את המרשם כיצד למנוע מעצמנו הגעה למצבים מסוכנים כאלה. אלא שהמרשם המפורט שקיבלנו אין בו די, כי אינו חוסם לחלוטין אפשרות של היסחפות לכיוונים בלתי רצויים. אפשר לקחת אחד או יותר ממרכיבי המרשם, פסח למשל, ולחגוג אותו במתכונת מודרנית ההופכת את החג הקדוש לחגא רח"ל, ועוד מהלכים מסוג זה. כדי שהמרשם באמת יעבוד, חייבים להתקהל לקריאתו של משה.מנהיג מאחד ועם מתאחדהשבת הזאת היא האחרונה בחודש אדר א' ועל כן קוראים בה גם את פרשת שקלים, שזה בחלק הראשון של הפרשה מהשבוע שעבר. לכאורה, עניין אקראי לחלוטין, אבל רק לכאורה. הנה רעיון השקלים (שמות ל'): [יב] כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה', בִּפְקֹד אֹתָם; וְלֹא-יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף, בִּפְקֹד אֹתָם. [יג] זֶה יִתְּנוּ, כָּל-הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים--מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: עֶשְׂרִים גֵּרָה, הַשֶּׁקֶל--מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, תְּרוּמָה לַה'. הדגש הוא על נתינת מחצית, [טו] הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה, וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט, מִמַּחֲצִית, הַשָּׁקֶל--לָתֵת אֶת-תְּרוּמַת ה', לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם. בשנה ראשונה, במדבר, שימשה תרומה זו לבניית אדני (יסודות) המשכן. מאז ואילך, תרומה זו שימשה לקניית קרבנות ציבור, ובכסף הזה התחילו להשתמש בראש חודש ניסן. לכן קוראים פרשה זו בכל שנה בשבת שלפני ראש חודש אדר שבו חל פורים, להזכיר לנו את חובתנו לתת את חלקנו בקרבנות הציבור. בקרבנות אלו כולם היו שותפים שווים ולכן גם התרומה היתה בסכום אחיד, שווה לכל נפש. בכך באה לידי ביטוי האחדות העצמית של בני ישראל, אחדות שמעבר להבדלים חיצוניים כגון כשרונות, יכולות כאלה ואחרות או מצב כלכלי. זה גם היה הרעיון בתרומת מחצית השקל בשנה הראשונה לצורך היסודות של המשכן. לבניין עצמו ולכליו, כל אחד התבקש לתרום כפי נדבת לבו. ביסודות – כולם נדרשו לתרום סכום שווה, ודוקא מחצית השקל.כי ביסוד, בשורש, כולנו בני אברהם יצחק ויעקב, והקשר שלנו עם הקב"ה הוא קשר עצמי, כמו בין אב לבניו.

זהו קשר שאינו מתייחס כלל לשאלות כגון מה יצא לי ממנו או מה יש בו שיגרום לי לאהוב אותו. יכול להיות שלא רואים בו כלום, אבל אוהבים אותו כי הוא בן, או בת, או אח וכו'. וזהו המשותף בין פרשת השבוע, ויקהל, לבין פרשת שקלים. בשתיהן המגמה היא אחדות ישראל בשלמות. בפרשת השבוע האחדות היא מכוחו של משה המקהיל את בני ישראל ומצווה על השבת ועל איסוף התרומות לבניית המשכן וכליו. וכאשר אנחנו נקהלים לקריאתו וממלאים את הוראותיו – כל אחד ואחת מאתנו, מעבר להיותו אדם פרטי, הוא חלק מעם ישראל וזה מה שהוא חווה, אחדות. האחדות הזאת כמו יורדת אלינו מלמעלה, ממשה אלינו. בעצם נוכחותו הוא הופך אותנו לישות אחת. שונה ממנה האחדות המושגת בעזרת תרומת מחצית השקל, בכך שזו אחדות שנפעלת דוקא מכח העבודה שלנו, מכח השתתפותנו בתרומות והיותנו שותפים שווים בקרבנות הציבור בבית המקדש. קוראים לזה המשכה והעלאה. משה ממשיך אלינו את האחדות מלמעלה ואנחנו מעלים את עצמנו לקדושה בכך שאנחנו עושים פעולות של אחדות.אצל עמך, אצל יהודים פשוטים, קיימת תודעת האחדות ודומה כי הם עומדים מתוסכלים נוכח הזנחת המנהיגות את האחים המותקפים. חלק מאותם יהודים טובים אף נקטו יוזמה של הזדהות, אמנם חסרת תועלת ממשית ומעוררת רחמים, אבל פעולות ההזדהות של אנשים פשוטים עם האחים המותקפים, בלי ספק נובעת מלב אוהב ודואג של אחים לאחים. ואם עוד יש לנו תקווה, ביהודים האלה היא מצויה. כי המנהיגות שיש לנו בשנים האחרונות, לא רק שאינה דומה כלל למנהיגותו של משה רבנו, לפעמים נדמה שהיא מתעקשת לפעול דוקא הפוך מדרכו, וזהו שורש האסון. שכן המנהיגים של היום, לא רק שאינם מנסים בכלל להקהיל את העם לאיזו מטרה חיובית, בבחינת וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, הם אפילו לא מעודדים יוזמות חיוביות כגון תרומות של מחצית השקל.כאמור, שבת זו היא האחרונה בחודש אדר א'. השבת הבאה כבר שייכת לאדר ב', וזה אומר שיש לנו החודש שישים ימים של חודש אדר שעליו אמרו רז"ל: משנכנס אדר מרבים בשמחה. לכאורה, בנסיבות הקיימות קצת קשה לשמוח, אבל אם זוכרים שאדר, זה החודש של "ונהפוך הוא" החודש שבו החרדה והאבל נהפכו לששון ולשמחה, אפשר לשמור על האופטימיות ואפילו לחייך לפעמים. ובלבד שלא נשלה את עצמנו כי הישועה תבוא מהמנהיגות הנוכחית או הפוליטית בכלל. כי כמו בפורים של אז כאשר צץ לו לפתע משום מקום איזה מרדכי והציל את עם ישראל, זה מה שצפוי להיות אצלנו, ובע"ה בקרוב מאד.וכאשר נשוב לאחדות בדרכם של משה ומרדכי, שוב לא יהיה מצב בו יהודים יותקפו ומסיבות מדיניות לא תבוא תגובה. בעצם, לא יהיה מצב שיהודים יותקפו מבחוץ, כי ככה זה כשאנחנו מאוחדים. ואז, אין ספק שיהיה רק טוב ליהודים. nissimye@netvision.net.il

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו