אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אחדות בשורש ובמציאות (תצווה סח)


התמונה של נסים ישעיהו

אחדות ישראל היא השתקפות של האחדות בינינו לבין הקב"ה באמצעות משה רבנו, כפי שהסברנו בשנים קודמות. אחדות זו באפוד מתבטאת גם בשוויון של עשרים וחמש אותיות על כל אבן. בדיוק כמספר האותיות בפסוק "שמע ישראל" המבטא את אמונתנו באחדות ה' יתברך

אפשר לומר הרבה דברים על עצם המציאות שאנחנו חיים פה בארץ חמדת; אפשר להתלהב מ'אתחלתא דגאולה' - שבחסדי ה' יתברך שבנו לארצנו אחרי אלפיים שנות, ולראות בכך את התגשמות חזונם של נביאינו, תוך התעלמות מהעובדה שהכל מתנהל הפוך מחזון הנביאים, ודוקא הפוך. אפשר גם לא להטריד את עצמנו בהרהורים עמוקים מדי לטעמנו, ולגרוס 'אנחנו פה כי אנחנו פה' או נוסח דומה לאותו רעיון. יש גם מי שנמצאים פה כי אין להם ברירה, לפחות כך הם חושבים, אבל אין להם שום עניין מיוחד בחיים דוקא במדינה הזאת, או אפילו בארץ ישראל, שמבחינתם היא ארץ ככל הארצות.

יש עוד הרבה תשובות לשאלה מדוע כאן ולא במקום אחר בעולם; דומה כי התשובה הנפוצה ביותר בפי פשוטי העם היא שמוטב לחיות בין יהודים מאשר בין גוים. הגיוני מאד לכאורה, אילו רק היתה נרגשת כאן אוירה של אחדות בין בני ישראל. אחדות ישראל, זהו הרעיון הכללי בתורה ובפרט בפרשת השבוע שלנו. בעבר דיברנו על כך שראש בני ישראל, משה אשר שמו לא נזכר בפרשתנו, בין השאר כדי להורות שמדובר במשה של כל דור - הוא זה שיוצר את הצוותא שלנו עם הקב"ה וגם את הצוותא בינינו לבין עצמנו. ורעיון זה של אחדות ישראל, עובר כחוט השני בכל הנושאים הנזכרים בפרשה כדלהלן:

בכללות, הפרשה שלנו, תְּצַוֶּה, היא המשך לפרשת תרומה שקראנו בשבוע שעבר. בתחילתה יש את ההוראות ביחס לאיכות השמן הנדרש למנורה, בסופה כמה עניינים ביחס למזבח הקטורת, אבל רובה ככולה עוסקת בבגדי הכהנים והכשרתם לעבודת הקודש. העובדה שהתורה מקדישה כל כך הרבה מלים בהוראות מדויקות לבגדים, לחומר הגלם ממנו ייעשו, לצורת עשייתם וכו' משדרת מסר ברור של חשיבות עליונה להקפדה על כל פרט ופרט בעניינים שהם לכוארה טכניים. הנה למשל מעשה האפוד (פרק כ"ח): [ו] וְעָשׂוּ, אֶת-הָאֵפֹד: זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר--מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב. [ז] שְׁתֵּי כְתֵפֹת חֹבְרֹת, יִהְיֶה-לּוֹ אֶל-שְׁנֵי קְצוֹתָיו--וְחֻבָּר. [ח] וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ אֲשֶׁר עָלָיו, כְּמַעֲשֵׂהוּ מִמֶּנּוּ יִהְיֶה: זָהָב, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי--וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר. [ט] וְלָקַחְתָּ, אֶת-שְׁתֵּי אַבְנֵי-שֹׁהַם; וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. [י] שִׁשָּׁה, מִשְּׁמֹתָם, עַל, הָאֶבֶן הָאֶחָת; וְאֶת-שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים, עַל-הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית--כְּתוֹלְדֹתָם. [יא] מַעֲשֵׂה חָרַשׁ, אֶבֶן--פִּתּוּחֵי חֹתָם תְּפַתַּח אֶת-שְׁתֵּי הָאֲבָנִים, עַל-שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; מֻסַבֹּת מִשְׁבְּצוֹת זָהָב, תַּעֲשֶׂה אֹתָם. [יב] וְשַׂמְתָּ אֶת-שְׁתֵּי הָאֲבָנִים, עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד, אַבְנֵי זִכָּרֹן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל; וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ה', עַל-שְׁתֵּי כְתֵפָיו--לְזִכָּרֹן.

המון פרטים כתובים כאן וכולם מעכבים. אין קיצורי דרך, הכל חייב להיעשות בדיוק כפי שכתוב. לא נוכל להתעכב על כל הפרטים, כי קצר המצע, וגם אפשר למצוא במפרשים פירוט והסבר מלא. על כן נתרכז בפסוק [י] שלענ"ד יש בו כדי לשפוך מעט אור על הנושא של רשימה זו, האחדות בין בני ישראל, ונעשה זאת בעזרת כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש (ליקוטי שיחות כרך ל"ו):

האפוד היה כמין סינר המונח על הגב וממנו יצאו שתי שלוחות אל עבר הכתפים והחזה, שם התחברו אל החושן. על אותן שתי כתפות, שובצו שתי אבני שוהם ועליהן נחרתו שמות שנים עשר השבטים לפי הסדר הבא: (רש"י) ראובן שמעון לוי יהודה דן נפתלי על אבן אחת, ועל השניה גד אשר יששכר זבולן יוסף בנימין. הוא לומד זאת מן המלה כְּתוֹלְדֹתָם הכתובה בסוף הפסוק. ולכאורה תמוה, הרי את סדר תולדותם למדנו כבר בספר בראשית, ומה ראה רש"י להאריך כאן בפירושו? הרבי מסביר כי המלה כְּתוֹלְדֹתָם היתה מתאימה יותר להכתב בחלק הראשון של הפסוק בנוסח כזה: שִׁשָּׁה, מִשְּׁמֹתָם, עַל, הָאֶבֶן הָאֶחָת, כְּתוֹלְדֹתָם; וְאֶת-שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים, עַל-הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית. חוץ מזה, הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים זה נשמע כאילו הם פחותים בחשיבות חלילה.

על כן מסביר לנו רש"י כי כְּתוֹלְדֹתָם רומז לאיות שמותיהם בפעם הראשונה שנקראו בשם, כגון בנימין ולא בנימִן כמו בדרך כלל, וכן שסדר כתיבתם הוא כסדר הזמנים של הולדתם, ולא שבאבן אחת נכתבו השבטים החשובים ובשניה נכתבו הַנּוֹתָרִים, שזה עלול להשמע כאילו חלילה, ערכם נמוך יותר מזה של הכתובים באבן הראשונה. כלומר ללא עדיפות לבני רחל ולאה על פני בלהה וזילפה או כל העדפה אחרת. במלים אחרות, סדר כתיבתם על אבני האפוד משקף אחדות שורשית, כפי שהם מצד האבא, ולא כפי שהם מצד האמהות.

אחדות בשורש והתפלגות במציאות?

לרמב"ם יש דעה אחרת בסדר השבטים על אבני האפוד: ראובן לוי יששכר נפתלי גד יהוסף על אבן אחת, שמעון יהודה זבולן דן אשר בנימן על האבן השני'. גם רש"י וגם הרמב"ם מציינים כי בכל אבן היו עשרים וחמש אותיות, ובכך מדגישים את השוויון בין שתי האבנים, אלא שרמב"ם מפרש את המלה כְּתוֹלְדֹתָם בפסוק, לפי סדר האמהות שילדו. כלומר, מי שילדה ראשונה - בניה כתובים ראשונים, והאחדות מתבטאת בכך שאינם כתובים על אבן אחת, אלא מתחלקים בין שתי האבנים בשווה. כך יוצא שראובן כתוב על אבן אחת ושמעון על השניה, וכן לוי ויהודה וכו'. אבל הסדר הוא כְּתוֹלְדֹתָם, לאה שילדה ראשונה – בניה כתובים ראשונים. אחר כך בני בלהה, בני זלפה ובני רחל.

יוצא אם כן ש-כְּתוֹלְדֹתָם מתקיים לדעת רש"י בכל אבן בנפרד, בעוד לדעת הרמב"ם - רק בצירוף שתי האבנים יחד מתקיימת ההוראה כְּתוֹלְדֹתָם. לכאורה זה גם מתיישב טוב יותר עם העובדה שמלה זו באה בסוף הפסוק, לאחר שהוזכרו הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים. מצד ביטוי אחדות ישראל באבני האפוד, נראה כי זו מתבטאת יותר כאשר הסדר הוא כשיטת הרמב"ם, שכן בכל אבן כתובים בני כל האמהות, ואין קיום כלל להוראה כְּתוֹלְדֹתָם באבן אחת לבדה. ועדיין מוזר קצת שלשיטת הרמב"ם נוצרת אבחנה ברורה בין בני לאה לבני בלהה וכו', שהרי בניה של כל אחת כתובים זה מול זה באבנים וניתן להבחין ביניהם. כי כאשר הסדר הוא לפי תאריך הלידה כדעת רש"י, יותר נראה שאין הבדלים בין אחד לשני, מה שאין כן לשיטת הרמב"ם, כאשר בני לאה לבדם וכו'.

ומכאן לביאורו של הרבי: התכלית של האפוד עם שתי האבנים המשובצות בו היא להיות לזכרון לפני ה': וְשַׂמְתָּ אֶת-שְׁתֵּי הָאֲבָנִים, עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד, אַבְנֵי זִכָּרֹן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל; וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ה', עַל-שְׁתֵּי כְתֵפָיו--לְזִכָּרֹן. רש"י מסביר כי על ידי כך יזכור ה' את צדקתם. כדי שזה יקרה, חייבת להיות אחדות שלמה בין בני ישראל, כי רק מאוחדים אנחנו יכולים להתייצב לפניו. האחדות שמוצא כאן רש"י, היא לפי סדר תולדותם, כלומר האחדות בשורש, זו שמצד האב שהוא אבא של כולם בשווה. מצד האמהות, יש התחלקות כמובן, וזה נראה פחות אחדות.

הרמב"ם אינו מסתפק באחדות השורשית, הוא חותר לאחדות במציאות הגלויה. שגם כאשר נראים הבדלים בין איש לרעהו, כמו במקרה שנולדו לאמהות שונות, עדיין תישמר וגם תיראה האחדות. ויש מעלה בכל אחת מהדרכים. כי המודעות לאחדות בשורש כשיטת רש"י, היא הנותנת כח להתגבר על כל הקשיים הנובעים מניגודי אינטרסים ומשינויי אופי בין בני אדם. מצד שני היא לבדה לא תספיק. צריכים את האחדות בפועל כשיטת הרמב"ם; שיש שתי אבנים נפרדות לגמרי לכאורה - חלוקה לשנים, והצירוף של השמות הכתובים בשתי האבנים ביחד, יוצר וגם משקף את האחדות.

אחדות ישראל היא השתקפות של האחדות בינינו לבין הקב"ה באמצעות משה רבנו, כפי שהסברנו בשנים קודמות. אחדות זו באפוד מתבטאת גם בשוויון של עשרים וחמש אותיות על כל אבן. בדיוק כמספר האותיות בפסוק "שמע ישראל" המבטא את אמונתנו באחדות ה' יתברך - אומר האלשיך הקדוש - כי רק במודעות לאחדות שבינינו לבין הקב"ה יש כדי לתת לנו את הכוח להיות מאוחדים בינינו. בשורש, כולנו יחידה אחת, נשמותינו ירדו לעולם מאוצר אחד, וזה דומה לאחדות המשתקפת, כשיטת רש"י, בסדר בו כתובים השבטים באפוד לפי תאריך לידתם. זוהי האחדות שמצד האב, אבינו שבשמים. הבעיה עלולה להתעורר לאחר שירדו הנשמות לעולם והתלבשו בגופים; מצב בו לכל גוף יש את האינטרסים שלו ואלה מתנגשים באינטרסים של זולתו, מה יהיה אז עם האחדות? ובכן, כל עוד מודעים לאחדות השורשית כשיטת רש"י, אפשר להגיע לאחדות במציאות היומיומית כשיטת הרמב"ם, וזו ההשלמה ההדדית בין שיטותיהם של שני הפרשנים הגדולים.

דומה כי הבעיה אצלנו היא שקצת איבדנו את היחס לאחדות השורשית שלנו, האחדות בשורש העליון, כי אנחנו בכלל לא מודעים לאותו שורש עליון. התוצאה היא שהחיבור שלנו לחזונם של נביאינו, מסתכם בדמיונות שווא על שלום עולמי שיתחיל פה, בינינו לבין אויבינו הטוענים לבעלות על ארצנו, בעוד על השלום בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין בוראנו, ויתרנו לחלוטין. והא בהא תליא, רק בחתירה לאחדות ישראל מתוך מודעות לשורש העליון המשותף לכולנו, נזכה לשלום ושלווה גם עם הסובב אותנו.

ובאחדות כזו אין ספק שיהיה רק טוב ליהודים. nissimye@netvision.net.il

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו