אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

על מתכות ובני אדם (תרומה סח)


התמונה של נסים ישעיהו

ההבדלים בין צדיקים, בעלי תשובה ורשעים, הדרגות השונות שהשתתפו בבניית המשכן, מקבילים להבדלים שבין המתכות השונות שנדרשו להקמתו, זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת.

די מקובל בשיח האנושי לתאר תכונות אנושיות בעזרת דימוי למתכות שונות. יש לב אבן ויש לב זהב. יש איש הפלדה ויש נחוש כנחושת ואלה רק דוגמאות. כמובן, דימויים אלו אינם המצאה של העברית החדשה. הנה למשל העיקשות היהודית המפורסמת (ישעיהו מ"ח): [ד] מִדַּעְתִּי, כִּי קָשֶׁה אָתָּה; וְגִיד בַּרְזֶל עָרְפֶּךָ, וּמִצְחֲךָ נְחוּשָׁה. ובמיכה (ד') בכיוון חיובי, עוצמתם של יהודים ביחס לאויביהם: [יג] קוּמִי וָדוֹשִׁי בַת-צִיּוֹן, כִּי-קַרְנֵךְ אָשִׂים בַּרְזֶל וּפַרְסֹתַיִךְ אָשִׂים נְחוּשָׁה, וַהֲדִקּוֹת, עַמִּים רַבִּים; וְהַחֲרַמְתִּי לַה' בִּצְעָם, וְחֵילָם לַאֲדוֹן כָּל-הָאָרֶץ.

מצרים מכונה כור הברזל (מלכים א' ח' נ"א) שכן בה הוּתַּכְנוּ להיות עם אחד, והנביא זכריה (י"ג) מודיע כי אנחנו עלולים לעבור תהליך דומה לפני התגלות המשיח בגאולה האמתית והשלמה: [ט] וְהֵבֵאתִי אֶת-הַשְּׁלִשִׁית, בָּאֵשׁ, וּצְרַפְתִּים כִּצְרֹף אֶת-הַכֶּסֶף, וּבְחַנְתִּים כִּבְחֹן אֶת-הַזָּהָב; הוּא יִקְרָא בִשְׁמִי, וַאֲנִי אֶעֱנֶה אֹתוֹ--אָמַרְתִּי עַמִּי הוּא, וְהוּא יֹאמַר ה' אֱלֹקָי. דימויים אלו תופסים לא רק במישור הלאומי אלא גם כאשר מדובר באדם כפרט. הנה למשל כיצד מנוסח בספר משלי (י"ז) הרעיון שאין אדם יודע מה בלבו של חברו כי זה מהנסתרות השייכות לה' אלוקינו: [ג]מַצְרֵף לַכֶּסֶף, וְכוּר לַזָּהָב; וּבֹחֵן לִבּוֹת ה'. וכך הוא מתאר אדם שמחשבתו ודיבורו סדורים וברורים (פרק כ"ה): [יא]תַּפּוּחֵי זָהָב, בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף-- דָּבָר, דָּבֻר עַל-אָפְנָיו.

על בסיס זה, ננסה להבין משהו בפרשת השבוע וכרגיל גם ללמוד ממנה הוראות אקטואליות. הפרשה פותחת בציווי ה' למשה (שמות כ"ה): [ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי. [ג] וְזֹאת, הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תִּקְחוּ, מֵאִתָּם: זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת. כמובן, הכוונה כאן היא למתכות כפשוטן, חומר גלם לבנין המשכן וכליו, אבל כרגיל, כל הוראה של התורה היא נצחית ובכל הוראה גם מסתתרות הנחיות מדויקות לעבודת היהודי את קונו. הפעם אנחנו מגיעים להנחיות אלו דרך הניסיון להבין את הסדר הפנימי ברשימת הטובין שיש לתרום להקמת המשכן.

הרשימה נפתחת ב-זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת, מלמעלה למטה בחשיבות - שהרי הזהב חשוב ויקר מן הכסף וכן הכסף מן הנחושת, ומלמטה למעלה בכמות ובשכיחות - שכן הזהב מצוי אצל פחות אנשים מהכסף, וזה מצוי פחות מהנחושת. גם, בהקמת המשכן השתמשו פחות בזהב ובכסף ויותר בנחושת. כלומר, לפי הפתיחה של רשימת הטובין הנדרשים להקמת המשכן, נראה כאילו היקר והחשוב - קודם בפסוק, אלא שהמשך הרשימה ובעיקר סיומה, [ז] אַבְנֵי-שֹׁהַם, וְאַבְנֵי מִלֻּאִים, לָאֵפֹד, וְלַחֹשֶׁן. אינו מסתדר לפי הגיון פנימי זה, שכן אבנים יקרות היו מצויות פחות מן הזהב, הרבה פחות, ואף יקרות ממנו.

במלים אחרות, ההגיון הפנימי ברשימת הטובין, אינו של 'היקר קודם' וגם לא של 'המצוי קודם', אז מהו ההגיון הפנימי ומהי ההוראה עבורנו? אפשר להוסיף ולשאול כאן, מדוע המתכות מוזכרות ראשונות כאשר אינן היקרות ביותר, ואף לא הדרושות ביותר מבין הטובין הנדרשים, אבל מכיוון שלא נוכל להקיף הכל, נסתפק בניסיון לברר מהי ההוראה הטמונה באיזכור שלושת הראשונים כראשונים - ובסדר זה דוקא, ונעשה זאת בעזרת שיחה של כ"ק אדמור מליובאוויטש (ליקוטי שיחות כרך ו').

יש שלוש דעות שונות בשאלה מתי נאמרה פרשה זו; דעה אחת אומרת שהציווי וגם איסוף התרומות היה לפני חטא העגל (שכזכור אירע בסוף ארבעים יום הראשונים לשהות משה בהר) ורק הקמת המשכן נדחתה בגלל החטא. דעה שניה אומרת בדיוק להפך; שגם הציווי וגם הביצוע היו ביום הכפורים, לאחר חטא העגל ולאחר שה' סלח לנו. דעה שלישית סוברת שהציווי ניתן בארבעים יום הראשונים שמשה היה בהר, אבל בגלל חטא העגל, הוא נאמר לעם רק לאחר ארבעים יום אחרונים. ברור שבפועל, התהליך היה לפי אחת בלבד מבין שלוש השיטות, אלא מכיוון שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, ושלושת הפירושים מתייחסים לעניין אחד, צריכים לנסות לשלב ביניהם כדי למצוא את המסר הנצחי והאקטואלי עבורנו.

לפי הפירוש הראשון, שגם הציווי וגם איסוף התרומות היה לפני חטא העגל, יוצא שהמשכן נעשה בידי צדיקים, שכן זו היתה מדרגת בני ישראל לאחר מתן תורה. לפי הפירוש השני, שהציווי ניתן לאחר החטא והסליחה, המשכן נעשה ע"י בעלי תשובה. ולפי הפירוש השלישי – גם רשעים שחטאו בעגל ועוד לא עשו תשובה, היו שותפים בהקמת המשכן.

אורח חיים מתכתי

אדם שמגיע למדרגה של צדיק, כפי שהיו ישראל לאחר מעמד הר סיני, עלול לחשוב שעבודת המשכן אינה בשבילו. הוא מחובר לרוחניות באופן מלא ואינו זקוק למשכן שתכליתו היא וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. אנשים שדרגתם נמוכה משלו צריכים לעסוק בעבודת המשכן שתכליתה להשכין את הקדושה בגשמיות העולם הזה, שכן אחרת הם עלולים להדרדר ולהתרחק מה' חלילה, אבל הוא – מה לו ולעבודה זו? הוא כבר מעבר לה. מהפירוש הראשון עולה שהצדיק אינו רשאי לפטור עצמו מעבודה זו שכן תכלית בריאת העולם היא משום שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בעולמות התחתונים, ואם לא עוסקים בהשכנת הקדושה בתוך הגשמיות, מחטיאים את היעד של וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. חוץ מזה, הרי נשמתו - החלק הרוחני שבו, מחובר לגוף גשמי, חומרי, ואם לא יעמול בזיכוך החומר מעבר לעבודתו במימד הרוחני, הוא עלול ליפול ממדרגתו חלילה.

מצד שני עלול בעל התשובה לחשוב שדוקא הצדיקים ורק הם צריכים לעסוק בעבודת המשכן. הוא אינו זקוק לעבודה זו משום שהוא מצוי בתנועה מתמדת של תשובה, תנועה של התרחקות מהרע עד כדי מאיסה בו מצד אחד וחתירה מאומצת אל הרוחניות והקדושה מצד שני, ותנועה זו מבטלת את סכנת הנפילה לאחור. על כך באה ההוראה מהדעה השניה - שאפילו הציווי על המשכן נאמר ביום הכפורים, כאשר כל עם ישראל היו במעמד של בעלי תשובה - שדוקא כשנמצאים במעמד זה יש להתחזק יותר בעניין של וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.

נו טוב, הצדיקים ובעלי התשובה כבר השתכנעו והם יעסקו בהקמת המשכן, אבל בשביל מה הם צריכים את אלה שעדיין אפילו לא התחילו לחזור בתשובה, את אלה המכונים רשעים? באה הדעה השלישית וקובעת שבלעדיהם זה לא ילך. לפי דעה זו, ההוראה על הקמת המשכן נתקבלה אמנם לפני שנהיו רשעים, אבל היא לא נתבטלה כאשר היו במעמד ירוד זה, מכך אנו למדים שהם חלק בלתי נפרד מן העם ומוזמנים להיות שותפים מלאים גם בהקמת המשכן.

ההבדלים בין צדיקים, בעלי תשובה ורשעים, הדרגות השונות שהשתתפו בבניית המשכן, מקבילים להבדלים שבין המתכות השונות שנדרשו להקמתו, זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת. הרי כל דבר בגשמיות הוא השתקפות של שורשו ברוחניות וחשיבותו בעולם נקבעת על פי שורשו הרוחני. כך הזהב, מצד אחד הוא חשוב מהאחרים אבל מצד שני אינו סחיר כל כך כמוהם. הוא קצת מעל היכולת של אנשים מן השורה, קצת מעל העולם. זוהי מדרגת בעלי תשובה שעבודת ה' שלהם מאופיינת בבריחה מתמדת מן הרע בו היו שקועים, ושאיפתם היא להתעלות בקדושה עד כדי התנתקות מהעולם. בעבודתם יש מידה מסוימת של התנתקות מהטבע, בודאי מהטבע של עצמם.

מדרגת הצדיקים מקבילה למעלת הכסף, שאמנם פחות חשוב מן הזהב, אבל סחיר יותר ושימושי יותר. גם ערכו יציב יותר, כמו עבודת הצדיק שזורמת לה בנחת ובהתמדה. בספירות העליונות, הזהב מקביל לקו הגבורה, שמאל, בעוד הכסף מקביל לחסד, ימין. עבודת הצדיק היא בחסד - להמשיך אלוקות בעולם, בעוד בעל התשובה שואף להתנתק מן העולם ולהתעלות מעליו. עבודה זו אין לה שיעור קבוע, כמו ערכו המשתנה של הזהב, ועוצמתה משתנה מאדם לאדם ואף אצל אותו אדם בתקופות שונות. מה שאין כן בעבודת הצדיק, כסף, שבדרך כלל קל לדעת למה ניתן לצפות ממנו.

הנחושת מזכירה בשמה ובענינה את הנחש, את החטא של אדם הראשון בגן עדן שנגרם בעטיו של הנחש, והיא מאפיינת את מצב בני ישראל לאחר חטא העגל; אותו חטא שהחזיר לעולם את זוהמתו של הנחש הקדמוני, זוהמה שהתבטלה במעמד הר סיני בעת שזכינו כולנו למדרגת צדיקים. אנשים המצויים במדרגה זו, גם אם זמנית, רק עד שיעשו תשובה, עלולים לחשוב מה לנו ולמשכן? אנחנו לא שייכים לשם, זה עניין לצדיקים ולבעלי תשובה. משלושת הפירושים שהבאנו למעלה, עולה כי אין למשכן קיום אמיתי בלא השתתפות מלאה של כל בני ישראל. השתתפות כזאת היא תנאי לכך שיתמלא רצונו של הקב"ה, שהעולם הזה ישמש לו דירה בה יוכל להתגלות במלוא עצמותו, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.

אל התכלית הזאת נגיע בע"ה בקרוב ממש בבנין בית המקדש השלישי והנצחי ע"י משיח צדקנו בגאולה האמיתית והשלמה. ועד אז כדאי שנפנים את הרעיון שרק באחדות מלאה של כל רבדי העם, נגיע לכך, וגם נתחיל לפעול ליצירת אחדות זו.

ובאחדות כזו אין ספק שיהיה רק טוב ליהודים. nissimye@netvision.net.il

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו