אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אַחַת, דִּבֶּר אֱלֹקִים--שְׁתַּיִם-זוּ שָׁמָעְתִּי (יתרו סח)


התמונה של נסים ישעיהו

אנשים חייבים במצוות עשה התלויות בזמן כגון ציצית ותפילין, ונשים פטורות, כי האנשים, כדי להגיע לגובה הרוחני השייך למצוות אלו, חייבים לעשות את המצווה. נשים פטורות כי בכוחן להגיע בלא עשיה של המצווה.

את הפסוק הזה מפרשים חז"ל כתזכורת לעובדה שהקב"ה דבר עמנו כמה דברים בדבור אחד, והחלק הנוגע לענייננו מובא בפירוש רש"י. הנה דבריו (לפרק כ' פסוק א'): אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה - מלמד שאמר הקב"ה עשרת הדברות בדבור אחד מה שאי אפשר לאדם לומר כן. אם כן מה תלמוד לומר עוד 'אנכי' ו'לא יהיה לך'? שחזר ופירש על כל דבור ודבור בפני עצמו. ולפסוק ח': זָכוֹר וְשָמוֹר בדבור אחד נאמרו וכן (שמות לא) מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת (במדבר כח) וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת--שְׁנֵי-כְבָשִׂים. וכן (דברים כב) לא תלבש שעטנז - גדילים תעשה לך. וכן (ויקרא יח) עֶרְוַת אֵשֶׁת-אָחִיךָ, לֹא תְגַלֵּה (דברים כה) יבמה יבא עליה. הוא שנ' (תהלים סב) אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי.

חלק מהאמירות הן משלימות וחלק נראות כסותרות זו לזו. עצם העובדה שדברים שונים נאמרים בדיבור אחד, זה משהו שבן אנוש אינו יכול לעשות ולכן גם לא להבין. עומד על כך בהרחבה ר' אברהם אבן עזרא, ואין כאן המקום להאריך. אנחנו ננסה להבין רק את הרעיון שמאחורי הדיבור האחד שכולל שתי אמירות, ואם נצליח בכך – דיינו. נעשה זאת תוך התייחסות לחלק מן הציטוטים שהעתקנו מפירוש רש"י: עשרת הדברות בדבור אחד, התורה כולה כלולה בעשרת הדברות וכתוב על זה רמז: מס' המצוות בתורה הוא 613. עוד שבע מצוות מדרבנן, כגון נטילת ידים, מקרא מגילה בפורים, נרות שבת וחנוכה וכו', בסך הכל 620. בדיוק מספר האותיות בעשרת הדברות.

תרי"ג (613) מצוות התורה מתחלקות לרמ"ח (248) מצוות עשה ושס"ה (365) מצוות לא תעשה. בשמירת המצוות, אדם עשוי לגלות נטיה לכיוון כזה או אחר. יש שמצוות עשה "מדברות אליו" יותר ובהן הוא יקפיד ויש שיקפיד יותר להתרחק מאיסורים, להזהר במצוות לא תעשה. זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ. זו מצוות עשה, לחוות את קדושת השבת בצורות שונות כגון קידוש על היין וכו'. זהו החלק הנעים שבשבת ורבים נהנים להקפיד עליו. אבל יש גם (בספר דברים) שָמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ. שזה אומר זהירות מחילול שבת בעשיית איזו מלאכה, וציווי זה נאמר מפי אותו מְצַוֶה. על כן זָכוֹר וְשָמוֹר בדבור אחד נאמרו, כדי להורות לנו שבין מצוות עשה ובין מצוות לא תעשה, הכל ניתן מהבורא ית'.

בפרשת כי תשא נאמר ביחס לשבת כי מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת, ובפרשת פנחס, בפרק על הקרבנות, נאמר וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת--שְׁנֵי-כְבָשִׂים ששוחטים ומקריבים על גבי המזבח. חילול שבת עונשו חמור ושחיטה כלולה במלאכות האסורות בשבת מן התורה. למרות זאת מצווה התורה להקריב בכל שבת קרבנות על גבי המזבח, מה שמחייב כמובן שחיטה ומלאכות נוספות. גם שני ציוויים אלו נאמרו בדיבור אחד כנ"ל, והשאלה היא לשם מה יש צורך בדיבור אחד הכולל עניינים הופכיים זה מזה. והרי א', אפשר לאמרם בציוויים נפרדים וב', בלאו הכי השומעים אינם מסוגלים לקלוט אפילו דיבור אחד כאשר נאמרים שנים או יותר ביחד. שעל כן בא הפירוט, שחזר ופירש על כל דבור ודבור בפני עצמו. אז מה מלמד אותנו המהלך הזה, מעבר למה שכבר כתבנו בדבר ההוראה שניתנה מאותו מְצַווה, הבורא יתברך?

כמו הקדמה לעשרת הדברות כתוב (שמות כ'): א וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר. בדרך כלל, לֵאמֹר זה להעביר לאחרים את המסר. כאן שכולם שומעים בשווה, בשביל מה כתוב לֵאמֹר? אלא מכאן ניתן הכח ליהודי לאמר את דבר ה'. שכביכול ה' ידבר מתוך פיו. על דרך שנאמר לגבי משה רבנו, 'שכינה מדברת מתוך גרונו של משה' או בישעיהו, 'דברי אשר שמתי בפיך', או כמו שאומר דוד המלך בתהלים קי"ט: תַּעַן לְשׁוֹנִי אִמְרָתֶךָ. אמנם לשוני היא המדברת, אבל הדברים אינם שלי, אלא אמרתך. וכך גם לאורך הדורות, כל הנביאים וחכמי ישראל שביטלו עצמם לרצון הבורא יתברך ועסקו בתורה מתוך מודעות שזהו דבר ה', זכו להוציא מפיהם את דבר ה' בהלכה, באגדה וכו'.

בעבר דיברנו על כך ששתי הדברות הראשונות הן כללות התורה כולה. כי אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ היא שורש לכל מצוות עשה ו- לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי היא שורש לכל מצוות לא תעשה. אבל השורש למצוות לֹא-יִהְיֶה לְךָ, הוא אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ, על דרך שחז"ל אומרים (מכות כד/א): בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה. (תניא ל"ג): כלומר כאלו אינה רק מצוה אחת היא האמונה לבדה. כי ע"י האמונה לבדה יבא לקיום כל התרי"ג מצות.

החיוב שבשלילה

כעת נוכל להבין טוב יותר מדוע נקט הקב"ה בדרך זו של דיבור אחד הכולל פרטים רבים ואף הפוכים לכאורה. במצוות עשה אדם נדרש לעשות; 'עשה טוב' ובכך תמשיך על עצמך ועל העולם כולו את האור אין סוף, ותתחבר לקדושה. מצוות לא תעשה, עניינן הוא רק 'סור מרע' ולכאורה אין בהן שום מסר חיובי. רק להזהר שלא נתרחק מהקב"'ה חלילה. ככה זה בהשקפה ראשונה במבט מלמטה, בראיה אנושית. אבל מכיוון שנאמרו בדיבור אחד, הכרח לומר שיש בהן גם חיוב, שעל ידי סור מרע מתחברים לקדושה לפחות כמו על ידי עשה טוב. ההבדל ביניהן הוא רק בפעולה או בחוסר הפעולה הנדרשת. על דרך שחז"ל אומרים: ישב ולא עבר עברה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשה מצווה.

כל המצוות מקורן ברצון העליון ותכליתן היא להשכין את אור ה' בעולם הזה ובכל העולמות. מצד זה, קל להבין מדוע באו בדבור אחד. ההתחלקות למצוות עשה ולא תעשה, היא רק לפי מגבלות האדם שיכול לעשות רק מה שהוא יכול, ובגדרי הבנתו והשגתו. במצוות עשה, נענה האדם לציווי העליון וממשיך למטה את האור האלוקי ככל יכולתו, אבל כאמור, יכולת זו היא מוגבלת ואף משתנה מאדם לאדם. לעומת זאת במצוות לא תעשה אין את אותה הגבלה. בהימנעות ממעשה שלילי, האדם הפשוט ביותר עשוי להגיע לגבהים בל ישוערו ולהמשיך לעולם אורות נעלים ביותר. שכן לצורך הימנעות כזאת, לא נדרשות ממנו שנות לימוד רבות או הבנה מיוחדת בחכמת התורה. אפילו לא יכולת שכלית נעלה. נדרש ממנו רק להמנע ממעשה שלילי. את זה יכול לעשות כל אדם, ואפילו אם אינו תלמיד חכם גדול, הוא עשוי להגיע למדרגה נעלית בקדושה. כי בהימנעות כזאת, הוא כביכול נותן לקב"ה כבוד שאינו יכול לתת אפילו במעשה הנעלה ביותר.

מן האמור עד כאן, ניתן להסיק מסקנות מעניינות ואולי מעט לא שיגרתיות; כאמור, שורשן של כל המצוות הוא ברצון העליון ובקיום המצוות מתחברים לשורשן העליון, אבל שורש מצוות לא תעשה הוא גבוה יותר משורש מצוות עשה. שעל כן, עקב מגבלותיו המובנות של האדם, לא ניתן להגיע לשם בעשיה, אלא רק בהימנעות מעשיה. במצוות עשה אדם עשוי להגיע לגובה הרוחני המירבי של עצמו ולא מעבר לכך, ויש הבדלים ניכרים באיכות המצווה מיהודי ליהודי. היוצא מן הכלל הוא כאשר מקיימים מצוות עשה במסירות נפש. אז, האדם עשוי להגיע לאותם גבהים כמו במצוות לא תעשה. אין בידינו לשפוט מי נעלה יותר בקיום המצוות, אבל העובדה שיש הבדלים ניכרים בין אנשים לנשים בחיוב המצוות, היא עצמה נובעת מהיכולת הנתונה לשני המינים. אנשים חייבים במצוות עשה התלויות בזמן כגון ציצית ותפילין, ונשים פטורות, כי האנשים, כדי להגיע לגובה הרוחני השייך למצוות אלו, חייבים לעשות את המצווה. נשים פטורות כי בכוחן להגיע בלא עשיה של המצווה. ויש גם הבדלים בין כהנים לישראלים ועוד.

לעומת זאת במצוות לא תעשה, נשים חייבות בדיוק כמו אנשים, כי לשורשן העליון של מצוות אלו, גם נשים אינן יכולות להגיע על ידי עשיה אלא רק בהמנעות מעשיה. ובזה נוכל להבין גם את ניסוח ההוראה של ה' למשה בשלב ההכנות לעשרת הדברות: כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב, וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. קודם לְבֵית יַעֲקֹב לנשים, ורק אחר כך לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, לאנשים. כי התכלית היא הדבקות ברצון העליון, ובזה שווים האנשים והנשים. ואדרבה, הקדמת הנשים הפטורות ממרבית מצוות עשה, מדגישה את העובדה שהרעיון הוא התחברות לרצון העליון, גם או בעיקר כאשר זה בהמנעות מעשיה, ב'סור מרע'.

השאלה מה עלינו להדגיש בקיום מצוות לא תעשה, אם את שלילת הרע או את החיוב שבהתחברות לרצון העליון, היא שאלה עתיקה שנחלקו בה שנים מגדולי התנאים, בהתייחס למלה לֵאמֹר שציטטנו למעלה מההקדמה לעשרת הדברות. (ילקוט שמעוני) שהיו אומרים על הן הן ועל לאו לאו דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר על הן הן ועל לאו הן. ר' ישמעאל סובר שהאדם צריך לפעול בעצמו שלא לרצות את מה שאינו לרצון ה', לשלול את מה שה' שולל, בעוד ר' עקיבא סובר שצריכים להדגיש את החיוב בעובדה שעל ידי ההימנעות מעשיה, אנחנו עושים את רצון ה'. הנה כי כן, התכלית היא שנעשה את רצון ה' גם בסור מרע וגם בעשה טוב, ולצורך כך באה ההתגלות הגדולה במעמד הר סיני.

יתן ה' ונצליח להשיב לתודעתנו את מעמד הר סיני ונחתור למלא את הרצון העליון בכל צעד שאנחנו עושים או מתכננים לעשות.

ואז באמת יהיה רק טוב ליהודים. nissimye@netvision.net.il

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו