אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

לראות כדי להאמין או להפך? (וארא סח)


התמונה של נסים ישעיהו

זו הסכנה הגדולה במחשבה, שבעצם העובדה שיש לנו מדינה כבר הגענו לגאולה. אנחנו עלולים להפסיק להתאמץ כדי להגיע לגאולה האמיתית, זו שהיא גם נצחית וגם שלמה. אולי זו הסיבה שאנחנו חוטפים שוב ושוב, ודוקא במדינת ישראל מצב היהודים פחות טוב ואף יותר מסוכן מאשר במדינות אחרות. אולי זה כדי להעיר אותנו ולהזכיר לנו שלא זו הדרך ולא זה הכיוון אל הגאולה האמיתית.

'המציאות עולה על כל דמיון' זה ביטוי די שגור אצלנו והוא גם מוכח שוב ושוב בחיי היומיום שלנו. השאלה היא רק, מהי המציאות ומהו הדמיון. האם המציאות היא שמאלצת אותנו לקחת אחריות על מי שמכונים פלשתינאים, ולעשות עבור רווחתם גם על חשבון טובתנו ורווחתנו ואף תוך סיכון חיינו, או שמא דמיונות שווא הם המדריכים את מאמצינו הבלתי נלאים לשאת חן בעיני העולם באמצעות ריצויים של מבקשי נפשנו? האם מי שמתריע על הסכנה לחיי יהודים, הגלומה בעצם הניסיון לרצות את העולם ואת הפלשתינאים, חי לו בדמיונות מסוייטים, או שמא דווקא הוא רואה נכוחה את המציאות? והטיל שנחת היום צפונית לאשקלון, האם הוא אמיתי, או סתם חפץ מעופף יציר דמיונם הכוזב של רואי השחורות מדמיונם המסוייט?

ועוד שאלה, מאד עקרונית; מדינת ישראל, האם עצם קיומה הוא התגשמות חזון הנביאים? לפחות חלק מחזונם, התחלה של? או שמא התנהלותה, בין מדעת ובין מחוסר דעת, מרחיקה אותנו מהגשמת חזון זה? במלים אחרות, האם המדינה היא מציאות או שמא דמיון שווא? וכבר דיברנו בעבר במונחים אלו, בעיקר בהבדל שבין אמת שהיא נצחית לבין השקר שאין לו קיום, והבאנו את הפסוק (משלי י"ב): [יט]שְׂפַת-אֱמֶת, תִּכּוֹן לָעַד; וְעַד-אַרְגִּיעָה, לְשׁוֹן שָׁקֶר. האמת, גם אם נדמה שנעלמה, זה רק דמיון, כי המציאות היא שהיא נצחית. השקר, גם אם נדמה שהוא קיים ואף מתחזק, סופו להיעלם כי הוא שקר.

פעמים רבות לאורך ההיסטוריה, נדמה היה כי עם ישראל עומד להיעלם ממפת העמים ובכל פעם הוא התאושש. מי שנמחקו מרשימת העמים היו דווקא אלה שהתנכלו לו, לעם הקטן הזה. כך היה גם במצרים כאשר עם ישראל היה משועבד ונדמה היה כי אין לו עוד תקומה. גם בני ישראל עצמם חשבו שאבדה תקוותם, וכל שביקשו היה הקלה בעומס השעבוד. זהו השלב בו אנו עומדים בתחילת פרשת השבוע שלנו, וארא. (שמות ו') [ב] וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי ה'. [ג] וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב--בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי ה', לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.

בעבר ניסינו כבר להבין את הקשר בין הטענה של משה בסוף הפרשה הקודמת: (...) אֲ-דֹנָי, לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה--לָמָּה זֶּה, שְׁלַחְתָּנִי. [כג] וּמֵאָז בָּאתִי אֶל-פַּרְעֹה, לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, הֵרַע, לָעָם הַזֶּה; וְהַצֵּל לֹא-הִצַּלְתָּ, אֶת-עַמֶּךָ. לבין תשובת ה': וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב (...). נקודת העניין היא שהבטחה של ה' היא נצחית, וכעת הגיע הזמן לקיים את ההבטחה שנתן לאבותינו הקדושים. וגם תכלית יש בעניין הזה, והיא הוצגה למשה מיד עם התגלות ה' אליו והטלת השליחות עליו (שמות ג, י"ב): (...) בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם, מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹקִים, עַל הָהָר הַזֶּה. כעת ננסה לברר איך זה היה קשור לעניין אז, ומה הקשר של זה אלינו? כלומר מה הקשר בין השיעבוד והגאולה לבין מתן תורה של אז, ואיך זה קשור אלינו היום?

כמו בני ישראל במצרים, גם אנחנו, בני ישראל במדינת ישראל, כל מה שאנחנו מבקשים זו הקלה בעומס השיעבוד. כמו הם, גם אנחנו הגענו לשלב שלא מכירים מציאות אחרת מלבד שיעבוד למציאות ההולכת ומכבידה, הולכת ונהיית קשה ומסוכנת יותר מיום ליום, לפרט ולכלל. לכן לא עולה בדעתנו שיש גם אפשרות אחרת, מציאות של גאולה וחרות מוחלטת מכל שיעבוד. הנביא (יחזקאל ט"ז) ממשיל את הגאולה ממצרים ללידה: [ד] וּמוֹלְדוֹתַיִךְ, בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ לֹא-כָרַּת שָׁרֵּךְ, וּבְמַיִם לֹא-רֻחַצְתְּ, לְמִשְׁעִי; וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ, וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ. אם הגאולה מקבילה ללידה, הרי שהגלות מקבילה למצבו של תינוק בעודו ברחם אמו, מצב של עיבור.

יש לציין כי גם לגבי הגאולה האמיתית והשלמה שתבא מיד ממש, יש כמה נבואות הממשילות אותה ללידה. הנה למשל (ישעיהו ס"ו): [ח] מִי-שָׁמַע כָּזֹאת, מִי רָאָה כָּאֵלֶּה--הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד, אִם-יִוָּלֵד גּוֹי פַּעַם אֶחָת: כִּי-חָלָה גַּם-יָלְדָה צִיּוֹן, אֶת-בָּנֶיהָ. וכן בשעת צרה רח"ל, מודיע המלך לנביא ישעיהו כי אין כח להתגבר, ושוב בדימוי של לידה (מלכים ב', י"ט): [ג] וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, כֹּה אָמַר חִזְקִיָּהוּ, יוֹם-צָרָה וְתוֹכֵחָה וּנְאָצָה, הַיּוֹם הַזֶּה:כִּי בָאוּ בָנִים עַד-מַשְׁבֵּר, וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה. כלומר, ברור שהגאולה משולה ללידה וזה גם מתקבל בשכל ומתיישב על הלב. אבל איך בדיוק הגלות דומה לעיבור, את זה צריכים להבין וה' יעזור שנצליח.

להאמין כדי לראות

מכאן ואילך, הדברים מבוססים על מאמר של אדמור הזקן, מייסד חסידות חב"ד, שהשבוע חל יום ההילולא שלו (כ"ד טבת).

(נדה ל/ב) דרש רבי שמלאי: למה הולד דומה במעי אמו, לפנקס שמקופל ומונח; ידיו על שתי צדעיו, שתי אציליו על ב' ארכובותיו, וב' עקביו על ב' עגבותיו, וראשו מונח לו בין ברכיו. ופיו סתום וטבורו פתוח ואוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה (...) וכיון שיצא לאויר העולם - נפתח הסתום ונסתם הפתוח. כלומר יש לו את כל האברים וחלקם אף מתפקדים בעודו ברחם. הוא אוכל ושותה, אבל לא דרך הפה אלא דרך הטבור. הפה הוא חלק מן הראש וזה אינו מתפקד כלל. מונח לו בין ברכיו וכמו חסר תועלת לחלוטין. עד הלידה כמובן.

בשלב זה, המזון משמש לגידול גופו של העובר כמו שרואים בחוש, אבל האברים הפנימיים שלו אינם פעילים כלל. הוא אינו נושם, אינו חושב והאברים השייכים לכך כמו מיותרים אצלו. כי כל הפעילות והשינויים המאובחנים בעובר, הם גופניים בלבד, כאילו אין לו שום חיות מלבד החיות הגופנית המתבטאת בגדילה. עד הלידה כאמור. אז הוא משמיע קול ראשון ובכך מודיע שהוא חי, שאברי הנשימה שלו מתפקדים ובאמצעותם מגיע חמצן אל המוח ואל הלב שגם הם מתחילים לתפקד. וזהו בדיוק מצבנו בעת הגלות, כמו שכבר דיברנו בעבר.

על זמן הגלות אומר לנו הנביא (ירמיהו ל"א): [יד] כֹּה אָמַר ה', קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים--רָחֵל, מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ. אם הנבואה הולכת על העדרם של הבנים, צריך להיות כתוב עַל-בָּנֶיהָ 'כי אינם', מה זה כִּי אֵינֶנּוּ? זה הולך על הקב"ה, אומר הזוהר; שהרבונו של עולם נעדר כביכול. רחל מייצגת את כנסת ישראל (לא זו הפוליטית ח"ו) את השכינה הבוכה על כך שעם ישראל סובל בעולם כתוצאה מהסתלקות האור האלוקי. מכך שלא רואים גילוי אלוקות בעולם ונדמה כאילו העולם מתנהל לו במנותק מרצון ה' וכמו בלי חיות כלל.

כמו העובר במעי אמו, כך יהודים בגלות עשויים לגדול בגשמיות ואפילו לבעוט מדי פעם, אבל חיותם הרוחנית מוגבלת ביותר. הגבלה זו מתבטאת בכך שגם כאשר מתאמצים לעבוד את ה' ואף עושים זאת, לא כל כך רואים שהעבודה פועלת שינוי בטבע האדם. כאילו יש נתק בין המעשה בפועל ובין הרגש בלב, ואפילו בין המחשבה לבין הרגש. זה קורה כי לא באמת חווים את האלוקות בתורה שלומדים ובמצווה שעושים. התוצאה (או אולי הסיבה) היא שהעולם נראה כנפרד מהאלוקות המהווה אותו וכך יכול להיווצר מצב שיהודי יעשה הפוך מרצון ה' ואפילו יהיה משועבד, פיזית או מנטלית, לגויים רח"ל.

זה מה שקרה לנו במצרים וזה מה שקורה לנו מאז ועד היום, פרט לתקופות קצרות בהן חווינו גילוי אלוקות. כמו למשל בעת היציאה ממצרים, בקריעת ים סוף וכמובן, במתן תורה. זוהי תשובת ה' למשה בפרשת השבוע שלנו, וזו גם התשובה והפתרון למצבנו כעת. בגאולת מצרים ובעיקר במתן תורה, ה' התגלה לעיני כל העם ואפילו לעיני כל העולם. כך ניתנה לנו היכולת לצמוח גם ברוחניות וזה אומר לא להיות משועבדים לגשמיות העולם הזה. גם בגאולה העתידה, זהו היעוד (ישעיהו מ'): [ה] וְנִגְלָה, כְּבוֹד ה'; וְרָאוּ כָל-בָּשָׂר יַחְדָּו, כִּי פִּי ה' דִּבֵּר. זוהי נקודת הדמיון העיקרית בין אז ועכשיו, אבל כמובן, יש גם הבדלים, כדלהלן.

בגאולת מצרים, לא נדרשנו לעשות הרבה מדי כדי להגאל. בטח לא בשלבים הראשונים של התהליך. הקב"ה גאל אותנו כי כך הבטיח לאבותינו וכי הגיע הזמן. לאותו דור, זה היה מספיק. על דרך תינוק שלא דורשים ממנו יותר מדי, רק שישתף פעולה עם הוריו ולא יכניס את עצמו לסכנות ללא תועלת. אבל מבחינתנו, בכך רק החל תהליך הגאולה האמיתית והשלמה. אנחנו צפויים לגאולה נצחית, שאין אחריה עוד גלות וזה אומר שמדובר במדרגה גבוהה באין ערוך יותר מגאולת מצרים. אלא שבעוד אז קיבלנו את הגאולה פחות או יותר במתנה, הרי בגאולה העתידה עוצמת הגילויים תלויה במעשינו ועבודתנו כעת, במשך הגלות.

וזו הסכנה הגדולה במחשבה, שבעצם העובדה שיש לנו מדינה כבר הגענו לגאולה. אנחנו עלולים להפסיק להתאמץ כדי להגיע לגאולה האמיתית, זו שהיא גם נצחית וגם שלמה. אולי זו הסיבה שאנחנו חוטפים שוב ושוב, ודוקא במדינת ישראל מצב היהודים פחות טוב ואף יותר מסוכן מאשר במדינות אחרות. אולי זה כדי להעיר אותנו ולהזכיר לנו שלא זו הדרך ולא זה הכיוון אל הגאולה האמיתית. הדרך הנכונה מצויה בפרשת השבוע שלנו בפרט ובתורה הקדושה בכלל.

וכאשר נעלה על דרך זו, אין ספק שיהיה טוב ליהודים וגם לכל השאר.nissimye@netvision.net.il

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו