אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

להיות מודע להווה (שמות סח)


התמונה של נסים ישעיהו

כאז כן עתה; בחיצוניות, נראה שהתרגלנו לשעבוד וכבר לא מצפים לגאולה ח"ו. אבל זה רק בחיצוניות. כי בפנימיות, כל יהודי מייחל לגאולה.

עד עתה, כל זמן שקראנו בתורה בספר בראשית, עסקנו רק ברקע של הדברים, שכן ספר בראשית כולו מספר את מעשה האבות, כסימן ונתינת כוח לבנים. השבוע אנחנו מתחילים ללמוד אודות עבודת הבנים, בספר שמות ובפרשת שמות, שמבחינה זו היא מהווה פתיחה לתנ"ך כולו. ואכן, מיד בתחילת הפרשה (שמות א') מדובר על בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה. האבות, אברהם יצחק ויעקב-ישראל, עשו עבורנו את כל ההכנות הדרושות, סימנו לנו את הדרך, וכעת עלינו להמשיך את דרכם בעולם הזה בכוחות עצמנו, כאשר הם מלווים אותנו ברוחניות.

ומיד בפתיחת הדברים מתעוררת שאלה של ניסוח: מדוע בחרה התורה לספר לנו על בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, בלשון הווה? הרי הם באו למצרים למעלה משבעים שנה קודם לכן, אז למה להשתמש בלשון הווה? ובהמשך הפסוק גם כתוב: אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. כלומר בעבר, מה השתנה ממחציתו הראשונה של הפסוק למחציתו השניה? וחוץ מזה, עובדתית, שיעבוד מצרים היה בעבר, מה נוגע לנו היום הסיפור הזה, ועוד בלשון הווה? המפרשים מסבירים כי מכיוון שאז החל השעבוד, נדמה היה להם כאילו רק עכשיו באו למצרים, כי רק עכשיו התחילו להרגיש מה פירוש להיות זר בארץ הזאת.

פירוש זה בודאי נכון, אבל אינו מספק לקורא בן זמננו, החווה את הדברים כעת. אנחנו קוראים הַבָּאִים, ומבחינתנו המשמעות היא שהם באים עכשיו. אלא, כמו שהבאנו בעבר לא אחת, השעבוד ובעיקר הגאולה ממצרים, הם מסר מכונן בחיינו כאומה ובחיי כל אחד מאתנו כפרט. שעל כן "בכל דור ודור חייב אדם (כפרט) לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" אומרים לנו חז"ל במסכת פסחים, ובספר התניא מוסיף "ובכל יום ויום". כלומר, זה משהו שהיה פעם, אבל נמשך גם כעת. רק צריכים להבין איך זה נמשך גם כעת והיכן זה רמוז בכתובים.

כדי להבין זאת, נתבונן מעט בניסוח; הפסוק הראשון בפרשה מהווה חזרה כמעט מדוייקת על פסוק בפרשת ויגש, בספר בראשית, ובכך הוא משמש מעין כותרת למעבר שבין עבודת הרקע וההכנה של האבות לבין המשך הדרך של הבנים. שם (בראשית מ"ו) כתוב כך: [ח] וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה, יַעֲקֹב וּבָנָיו (...) כאן אין שאלה מדוע התורה משתמשת בלשון הווה, כי מדובר בשעת מעשה ממש. אחר כך כתוב: [כו] כָּל-הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב מִצְרַיְמָה, (...). בשני המקומות מתחיל ב-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל ומסיים ביעקב. כאן כתוב יַעֲקֹב וּבָנָיו ובפרשתנו כתוב אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. כלומר, בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל ירדו לגלות במצרים, ומה עם ישראל עצמו? ובכן, כמו שהסברנו לא אחת, השם ישראל מתייחס למדרגה רוחנית שאינה שייכת כלל לעניין של גלות. בני ישראל, הנלווים אליו, יורדים למצרים, אבל הוא, לא.

וגם, אצלנו כתוב אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. כלומר עם יעקב, נספחים אליו, בעוד בפרשת ויגש כתוב שבאו למצרים יַעֲקֹב וּבָנָיו, מעמד שווה לכולם. וההסבר: יעקב הוא אמנם בחיר האבות ועבודתו היא עבודתם, אבל הוא האחרון בהם ועליו מוטלת המשימה להעביר את התפקיד לבניו אחריו, על כן הוא יורד עמם למצרים, עדיין לא במצב של גלות. בשנים שחי עמם שם, בחופש מלא, הוא בונה עבורם תשתית חינוכית ורוחנית יציבה, שתסייע להם לשמר את ייחודם כבני אברהם יצחק ויעקב, וכך יוכלו למלא את שליחותם בימי שיעבוד מצרים עד ליציאה משם.

כל זמן שבני יעקב - הדור הראשון - חי, אין כל כך בעיה למרות שיעקב הסתלק. הבנים קיבלו מהאב הגדול, ממשיכים ללכת בדרכו, וכל עוד הם חיים, הצאצאים שלמים לחלוטין עם העובדה שהם שונים מסביבתם המצרית. ההשפעה של הזקנים בדור הראשון היא בהחלט משמעותית. עוד צריך לזכור שיוסף הוא עדיין המשנה למלך מצרים כך שהמצרים לא יכלו לפגוע בבני ישראל, בעוד שהאחרונים יכלו לחוש גאווה בעצם העובדה שקרוב משפחתם הוא המנהל את כל ענייני הממלכה. הבעיה עלולה להתעורר לאחר המאה ועשרים של אנשי הדור הראשון; אחרי ש- [ו] וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל-אֶחָיו, וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא.

שנים או שלושה דורות אחר כך, זה עלול להגיע לתחושת ניתוק ר"ל. הדור הצעיר חושב שהזקנים של היום זה כבר לא מה שהיה פעם - אם בכלל זה נכון הסיפורים על מה שהיה פעם - והוא מתחיל לפזול החוצה, אל הסביבה המצרית הקורצת ומפתה. הוא עלול להיסחף בהוויה המצרית המודרנית, לחשוב שזהו ביתו הטבעי וכבר אין לו שום צורך לחלום על בית אחר, ר"ל.

להתחדש בכל יום

סכנת הטמיעה של בני ישראל במצרים היתה מוחשית מאד, וההיסטוריה הקרובה מייתרת את הצורך בהסברים. זאת, ביחוד כאשר חושבים על שיעבוד היהודים בברית המועצות לשעבר, וניתוקם הכפוי ממסורת אבותיהם. אלא שנראה כי לא על זה מתריעה התורה בדברה בלשון הווה, הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, על משהו שאירע עשרות שנים קודם לכן. בניסוח זה מציעה לנו התורה מרשם יעיל ביותר נגד הנטיה הטבעית שלנו להטמע בעם הארץ, ונגד הנטיה הטבעית להסכין עם המציאות המשעבדת. והמרשם הוא, לא לחשוב היסטוריה; לחשוב הווה, כדלהלן:

הזכרנו קודם את מאמר חז"ל (פסחים פרק י' משנה ה') : בכל דור ודור, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, ואת התוספת של התניא, "ובכל יום ויום... יצא היום ממצרים". איך זה אפשרי? הרי אם יצא אתמול, מהיכן יצא היום? הוא כבר בחוץ, לא?! ובכן כן, אם מתייחסים לצד הטכני של היציאה. קודם היה בכלא למשל ועכשיו הוא בחוץ. אבל בצד הרוחני המנטלי, שינוי מקום טכני אינו מעיד כלל על שינוי במצב הרוחני. בהחלט יכול להיות אדם חופשי במצרים, כמו שהיה שבט לוי למשל, ומשועבד בארץ ישראל, כמונו למשל.

בני ישראל במצרים, נצטוו להרגיש בכל יום, שהיום באו למצרים. יותר מזה, להרגיש שברגע זה ממש הם באים. וזה מה שרומזת לנו התורה בניסוח ההווה שהארכנו לדון בו. כי טבעו של אדם להתרגל למציאות, תהיה משונה ככל שתהיה. גם לעבדות הוא יתרגל. יותר מזה, ההרגל עצמו הוא השעבוד שממנו יש לצאת. זה מה שאומר לנו רבן גמליאל במשנה שציטטנו ממסכת פסחים. והוראה זו כמובן שייכת לנו היום כמו אז. להתחדש בכל יום, זה לא מותרות, שכן לא מדובר בהתחדשות טכנית אלא בהתחדשות רוחנית.

בכל לילה אדם הולך לישון כשהוא עייף מעמל יומו, ובבוקר הוא מתעורר כאדם חדש. ברמה הטכנית, בהחלט יתכן שיעשה היום את מה שעשה אתמול ומחר יעשה את מה שעושה היום. שום התחדשות ואפילו לא גיוון. זה מפני שבמרבית המקרים אין לאדם שליטה אמיתית על הגשמיות בחייו. לא על הפרנסה, לא על הבריאות ובעיקר לא על גורמים חיצוניים ודורסניים, כגון רשויות השלטון. ואם זה יהיה כל עולמו, גשמיות העולם הזה, לא רק שלא יתחדש, הוא אף יתנוון ר"ל.

השליטה היחידה שיכולה להיות לאדם זה על הרוחניות שלו, ובה הוא נדרש להתחדשות מתמדת. אמרנו שיכולה להיות לו שליטה, כי זה נתון לבחירה חופשית של כל אחד כפרט. בהחלט יכול להיות מישהו שביומיום שלו נראה כעוסק בשיגרה מנוונת - אבל באמת הוא מתחדש בכל יום - ובשורה התחתונה, טוב לו. גם יכול להיות ההפך כמובן, שייראה כאילו רצים קדימה - מתחדשים כל העת - ובאמת, רצים לאחור. זה הרי מה שקורה אצלנו, ר"ל.

במצרים, נראה היה כאילו עם ישראל הפכו לעבדים מנטליים וגם משה חשב כך. שעל כן כאשר ה' שולח אותו להוציא את בני ישראל ממצרים, הוא משיב (שמות ד', א'): [א] (...) וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי, וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי: חז"ל מספרים לנו ומובא ברש"י שמשה נענש על אמירה זו. ולכאורה, מדוע הגיע לו עונש, אחרי שאמר מה שנראה לו כאמת? אלא ה' הורה לו לומר לבני ישראל בשמו: פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם. משה ידע שיש להם מסורת בדבר רצף המלים הזה שיבשר את גאולתם ממצרים. אז מדוע בכל זאת טען שלא יאמינו? כי חשב שהתרגלו להיות עבדים.

כאז כן עתה; בחיצוניות, נראה שהתרגלנו לשיעבוד וכבר לא מצפים לגאולה ח"ו. אבל זה רק בחיצוניות. כי בפנימיות, כל יהודי מייחל לגאולה. וגם אם אינו יודע את הסיסמה, ואפילו אם הוא חי בדמיונות שווא שהולעט בהם, בדבר תהליך של גאולה ומדינה במקום משיח ר"ל, הרי כאשר יתגלה הגואל ויבשר את הגאולה, הוא ילך אחריו לאחר שיתפקח מן השקרים ומדמיונות השווא של הגלות, וישמח להגאל.

"כל הגלויות נקראו על שם מצרים" וגם הגלות שלנו פה במדינת ישראל. כמו שם ואז כן גם כאן וכעת, על סף הגאולה מתגבר השעבוד עד לרמה בלתי נסבלת. אצלם זה היה שיעבוד בחומר ולבנים כאשר הפסיקו לספק להם חומרי גלם, ואצלנו זה טירוף מערכות ואלימות משתוללת. שם ואז, התגבר קושי השעבוד לזמן קצר ומיד אח"כ התחיל תהליך מהיר של גאולה, גם כאן וכעת כך יהיה בע"ה. צריכים רק לתרגל התחדשות מנטלית ולבקש מהקב"ה שישלח לנו כבר את משיח צדקנו.

וכאשר הוא יתגלה, אין ספק שיהיה טוב ליהודים וגם לכל השאר.nissimye@netvision.net.il

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו