אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מחנה אחד או מחנים? (ויצא סח)


התמונה של נסים ישעיהו

עקרונית, כל יהודי נקלע לעימות הקיים לכאורה בין רוחניות לגשמיות. זה קורה ליהודי כפרט וזה קורה גם ליהודים כקהילה או כמדינה.

וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ.

החשש שמא רוחניות וגשמיות הם שני הפכים, הטריד כנראה גם את יעקב אבינו. שעל כן הוא חושש מאד מפני הצפוי לו בחרן, המקום אליו שלחו אותו הוריו כדי לשאת שם אשה. בסוף הפרשה הקודמת (בראשית כ"ח) קראנו כי: [ה] וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת-יַעֲקֹב, וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם--אֶל-לָבָן בֶּן-בְּתוּאֵל, הָאֲרַמִּי, אֲחִי רִבְקָה, אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו. וכמה פסוקים קודם (פרק כ"ז) אומרת לו אמו: [מג] וְעַתָּה בְנִי, שְׁמַע בְּקֹלִי; וְקוּם בְּרַח-לְךָ אֶל-לָבָן אָחִי, חָרָנָה. השבוע אנחנו קוראים: [י] וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה.

הרקע הגלוי ליציאת יעקב מבאר שבע והליכתו לחרן, ידוע; זכייתו בברכה שהיתה מיועדת לכאורה לעשו, חשפה (יש שיאמרו יצרה) עימות בין שני האחים התאומים. וכדי למנוע התנגשות אסונית, בחרה רבקה להרחיק את יעקב מהבית עד שעשו ירגע. אולם עוד קודם לכן מכר עשו את הבכורה ליעקב, ובשבוע שעבר עמדנו על כך שהבכורה משמעה רוחניות, לה בז עשו, וזכיית יעקב בברכה, היא בסך הכל מימוש הבכורה. זהו המניע הגלוי, ואודות המסר שיש בו עבורנו, דיברנו בשנים קודמות. כעת ננסה להתמקד במסר הסמוי ובהוראה שאנחנו אמורים ללמוד ממנו.

לאחר שיעקב יצא מבאר שבע בדרכו לחרן, הוא מוצא מקום לישון: [יא] וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם, כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו; וַיִּשְׁכַּב, בַּמָּקוֹם הַהוּא. [יב] וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. המלאכים שליוו אותו עד כאן, מלאכי ארץ ישראל, עולים בחזרה לשמים, ומלאכים אחרים, מלאכי חוץ לארץ, יורדים ללוותו. שני מחנות של מלאכים שהמפגש ביניהם מתחולל בשלב המעבר בלבד, בחילוף המשמרות.

בסוף הפרשה, לאחר עשרים שנה בבית לבן ולידת אחד עשר בניו ובתו דינה, (בפרק ל"ב) אנחנו קוראים כי: [ב] וְיַעֲקֹב, הָלַךְ לְדַרְכּוֹ; וַיִּפְגְּעוּ-בוֹ, מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים. [ג] וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם, מַחֲנֵה אֱלֹקִים זֶה; וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, מַחֲנָיִם. המלאכים שפגש יעקב, הם מלאכי ארץ ישראל שבאו לקבל את פניו בעודו מלווה על ידי מלאכי חוץ לארץ. כך נוצר מצב ששני מחנות מלאכים ליוו את יעקב, וזה קורה דוקא לאחר שהותו הממושכת בחרן, מקום נמוך ביותר מבחינה רוחנית. כיצד נבין זאת?

עד שלב מסוים בחייו, עניינו של יעקב הוא רוחניות נטו. ככתוב בפרשה הקודמת, וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים. שלב זה אמור להסתיים מתישהו, והוא מסתיים. כעת הוא מתבקש לצאת לחרן לשאת אשה ולהקים משפחה, עניינים גשמיים נטו לכאורה, אבל על בסיס הרוחניות שרכש לעצמו בעשרות שנים של היותו יֹשֵׁב אֹהָלִים. מן הראוי להסביר כאן, כי רוחניות היא עבודה שמצד הנשמה בעוד גשמיות היא עבודה שמצד הגוף. עשו בחר בגשמיות נטו ויעקב ברוחניות כנ"ל, אלא שהתכלית היא שילוב הרוחניות בגשמיות והכללתן יחד.

כפי שלמדנו בשבוע שעבר, הניסיון של יצחק להעניק לעשו את הברכה, רוחניות, שתלווה ותעניק תוכן לגשמיות שלו, לא הצליח כי עשו אחז בחומרנות גסה מדי ולא היה לו שום עניין ברוחניות. רצונו העז לקבל ברכה מאביו נבע מן האמונה שברכה כזאת עשויה להעשיר את חומריותו, אבל לא היה לו שום עניין ברוחניות ככזו, כפי שהוא מעיד על עצמו, כמצוטט ברשימה הקודמת.

יעקב זכה בברכה, והתפקיד של החדרת הרוחניות בתוך העולם החומרי, והעלאת החומר אל מדרגת הרוחני, הוטל עליו. זו הסיבה שהוא נדרש לצאת לחרן, מקום של חמרנות גסה, ודוקא שם לבנות את ביתו על אדני הרוחניות כנ"ל. בשנים קודמות דיברנו על חששותיו מפני כובד המשימה; ההתגלות שהיתה לו בחלומו, אמורה היתה להרגיע את חששותיו, ואכן הרגיעה. מכאן ואילך הוא עושה את דרכו לחרן בלב קל: (פרק כ"ט) [א] וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב, רַגְלָיו; וַיֵּלֶךְ, אַרְצָה בְנֵי-קֶדֶם.

הוא יודע שמלאכים ימשיכו ללוותו גם בחוץ לארץ, הוא הרי ראה אותם בחלום כשהם יורדים בסולם בו עלו המלאכים שליוו אותו בארץ כנען. כעת הוא יודע שלא רק בעבודה רוחנית - עבודה שמצד הנשמה, עבודה של ארץ ישראל - יוצרים מלאכים, גם בעבודה של חוץ לארץ, עבודה גשמית בגוף הגשמי, גם בה יוצרים מלאכים, ואלה מלווים את העובד גם כאשר הוא נמצא בחוץ לארץ. כמובן, התנאי הוא שבעבודת חוץ לארץ, בעבודה הגשמית, תהא חדורה הרוחניות, או מוטב האלוקות. שכן אחרת, זו העבודה של עשו שהיא חומרית ללא שום לחלוחית של רוחניות. יעקב מצליח במשימה וזה מתבטא במפגש מחנות המלאכים.

הפיכת החומרי לרוחני

עשרים שנה שהה יעקב בבית לבן הארמי, בסביבה חומרנית ביותר, והצליח לצבור עושר גדול. תלאות רבות היו מנת חלקו שם, וכדאי לקרוא את הדברים במקור. עם זאת מה שבולט היא העובדה שהרוחניות בה דבק יעקב, לא רק שלא הפריעה לו בעסקים, היא אף העניקה לו יתרון מכריע על פני מתחריו. היה לו קשה מאד לדבוק באותם ערכים ארכאיים שהיו בלתי מקובלים בסביבתו החדשה, ואולי אף זכה לקיתונות של בוז ולגלוג, אבל אי אפשר להתווכח עם הצלחה, ויעקב אכן הצליח ובגדול.

אם מחפשים את שורש ההצלחה של יעקב לדבוק בערכים שספג מאבא ומסבא, גם בהיותו רחוק מהבית ואף בסביבה שמהותה הפוכה מערכים אלו, אפשר בהחלט להצביע על דבקותו במשימה כגורם מרכזי בהצלחה זו. ציטטנו לעיל כי: וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת-יַעֲקֹב. יעקב מתפקד כשליח של יצחק אביו; וכשליח נאמן, הוא אינו מסיח דעתו משליחותו אפילו לרגע. הוא ירד לחרן כדי לשאת אשה ולהקים בית שיהיה המשך לביתם של אביו ואמו. ואם זה מחייב עבודה קשה בשדה, ביום ובלילה, כמתואר בפרשה, הוא עושה זאת בלא כל תלונה או תחושת תסכול.

פרק זה בחייו של יעקב אבינו, מעניק לנו בניו, את הכח לעשות את אותה עבודה בדיוק; לחיות בחוץ לארץ כאשר אין ברירה, ולהישאר יהודים נאמנים. לתפקד במימד הגשמי ואף החומרי של החיים, בלי להתנתק ולו לרגע מן הדבקות באלוקות. לעשות חיבור מלא בין גשמיות לרוחניות, ובעצם, להפוך את הגשמיות לרוחניות. כי "מעשה אבות סימן לבנים" והתורה מספרת לנו על חייהם של אבותינו הקדושים, את כל הפרטים הנוגעים לנו בחיי היומיום שלנו.

עקרונית, כל יהודי נקלע לעימות הקיים לכאורה בין רוחניות לגשמיות. זה קורה ליהודי כפרט וזה קורה גם ליהודים כקהילה או כמדינה. דרכו של עשו, אמרנו כבר, היא התרכזות בחומר תוך ויתור מלא על הרוח. זו גם דרכו של לבן הארמי, דודו וחמיו של יעקב. לעומתם, דרכו של יעקב היא התעסקות בחומר לא כתכלית לעצמו, אלא כדי להעלותו למדרגת הרוח. אם וכאשר אנחנו בוחרים חלילה להזניח את הרוח לטובת החומר, הרי שלא בחרנו בדרכו של יעקב.

אמרנו שעבודה רוחנית זה מצד הנשמה ועבודה גשמית מצד הגוף. בארץ, יעקב עובד עבודה רוחנית בלבד, יֹשֵׁב אֹהָלִים, ובחוץ לארץ הוא עובד עם החומר. יוצא אם כן שארץ ישראל ביחס לחוץ לארץ זה כמו נשמה ביחס לגוף. כלומר, ארץ ישראל היא הנשמה של העולם. כאשר אנחנו כאן בארץ ישראל, עלינו להיות מודעים לעובדה זו ולהשקיע ברוחניות. העיסוק בגשמיות צריך להיות רק כִּמְשָרֵת לרוחניות, ולא חלילה להיפך. בפועל, אנחנו נוהגים בדיוק הפוך ממה שמורה לנו פרשת השבוע שלנו וזה שורש הצרות שלנו.

המפגש בין שני מחנות המלאכים, אלה של חוץ לארץ ואלה של הארץ, מתחולל רק לאחר עבודה ממושכת ומוצלחת בחרן; כי זו התכלית, להפוך את החומרי לגשמי ואת הגשמי לרוחני. יעקב הצליח בכך והוא גם מבין היטב את הרעיון: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם, מַחֲנֵה אֱלֹקִים זֶה; וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, מַחֲנָיִם. בעברית מדוברת, זהו מחנה אחד המורכב ממה שהיה קודם, שני מחנות, מַחֲנָיִם.

נו, ואצלנו שביתת המורים עוד לא נסתיימה ושביתת עובדי החשמל אפילו לא התחילה. נראה מה יהיה עם סכסוך העבודה שהוכרז היום בנמל חיפה. אפשר להמר על כך שיעשו כל מאמץ לרצות אותם כך שלא תהיה שביתה. הם הרי לא עוסקים ברוח, כמו המורים; הם עוסקים בחומר, ואצלנו זה העיקר. דרכו של עשו, כבר אמרנו? האמת היא שגם הטיעונים ביחס לשביתת המורים הם חומריים בעיקרם, כך שההתעקשות שלנו לקשור את הזלזול בהם ברוחניות בה הם אמורים לעסוק, טעונה הסבר.

ובכן, המורים אמורים להנחיל לילדים ערכים לחיים, כלומר לחנך. אלא שבתפיסה החומרנית השלטת אצלנו, ההנחה היא שלא ניתן ולא צריך לנסות לחנך לערכים. מכאן, מה שנשאר למורים זה הקניית ידע, אבל בשביל זה לא ממש צריכים אותם כי האינטרנט חכם יותר. המורים עצמם נסחפו באוירה הכללית הקלוקלת, ואינם מדברים כלל על מהות החינוך; על יעדים חינוכיים וכדומה. מה שנשאר זה לדבר על עניינים טכניים כגון גובה המשכורת ומספר התלמידים בכיתה. אינני יודע מה ייחשב כהצלחה בעיני המורים, אבל אני מוכן לחתום על כך שבהצלחתם טמון הכישלון החינוכי הבא. כי בלי רוחניות, גם גשמיות לא תהיה פה.

רק בשילוב רוחניות וגשמיות, יהיה טוב לכל היהודים.nissimye@netvision.net.il

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו