אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מצוקת המשיח - דיון במשל של רבי יוסף חיים


על-פי משל אחד ונמשלו בכתבי הרב יוסף חיים: משל על אסופי יתום ובת מלך יפה, ואיך כל זה מספר לנו סיפורה של גלות וסיפורה של גאולה. מבט ממרחק שנים על מדרש נפלא ביצירתו של רב שהיה מגדולי יהדות בבלמצוקת הגאולה ופעמי משיח מרטיטים לבבות בכל דור מחדש. ניתן למצוא הדים לכך בכתביהם של חכמים לאורך הדורות. יש לכך הד מיוחד ומופלא בספרו של ר' יוסף חיים – "משל ונמשל".המדרשים של הרב יוסף חיים, הידוע בכינוי "בן איש חי" בעקבות ספרו הידוע, מכילים אגדות רבות רבדים, אגדות נפלאות. ננסה לנתח אגדה מדרשית של הרב יוסף חיים ולהבין את המשמעות האידיאית שמעבר לדברים. מתברר שהנמשל מאד מרתק – ואולי גם מספר משהו לדור שלנו: נעבור בשלב ראשוני לעיין במשל ונבחן אם הוא מחדד ומעמיק את הבנת הנמשל. מעניין לעקוב אחר דבריו של הרי"ח בתום המשל, מרתק מאד בעינינו הקישור שהוא עושה עם הנמשל.זו האגדה, זה המשל : (הכתיב על פי המקור)'משל לעשיר שהיה לו בת יחידה יפה מאד, וגדל בביתו יתום אחד שהוא חכם ויפה מאד. ורמז אותו עשיר לאותו יתום שרצונו לתת לו את בתו לאשה. וישמח מאד, והנה יום אחד שלח שותפו של אותו עשיר מעיר אחרת בחור אחד יפה מאד להביא לו חפץ יקר שהיה לו אצל זה העשיר בפקדון, וכתב לו מכתב שימסור החפץ לזה הבחור. והנה היתום היה יושב אצל העשיר אדונו וראה שזה הבחור הביא מכתב מן שותף אותו עשיר ומסרו לו והוא חשב בדעתו כי השותף שלח את זה הבחור לאותו העשיר כדי שיתן לו את בתו, ונתכרכמו פניו. והעשיר הרגיש שכך חשב זה היתום ולכך נתכרכמו פניו . מה עשה, הודיע לו הענין בחכמה לשמח לבבו ויאמר לו : זה הבחור שלחו שותפי אלי שאמסור לו חפץ יקר המופקד אתי, ואני חושש פן זה יאכל החפץ ויברח למקום אחר. מה אעשה ? ואז צהבו פניו של היתום כי ידע שלא בא ליקח בת העשיר , וגם ידע שלא נשא (השליח) חן בעיני העשיר, אע"פ שהיה יפה מאד, דהא חושש פן יגזול החפץ'.על מה מספר המשל ? כיצד מאירה המציאות האנושית של המשל את בעיית המשיח הנבוך?ר' יוסף חיים מספר כאן על עשיר שהייתה לו בת יפה וכן גידל בביתו אסופי, ילד יתום מאב ומאם שהיה חכם ויפה. כשהגיעה הבת לפרקה, רמז העשיר ליתום שהוא חפץ לתת לו את בתו לאישה. נעצור בשלב זה של המשל וננסה לראות את ההתאמה שבין המשל והנמשל (מי שבא לעסוק במשלים יודע שמשלים אינם סיפורים אלגוריים ולא כל פרט ופרט שבהם רומז לפרט המקביל בנמשל).באופן פשטני ההקבלה היא: משל / נמשלעשיר / הקב"הבת / בית-המקדש, הגאולהיתום / המשיח הגנוזשליח זר / משיח מאומות העולם (כורש)

לעשיר יש בת נאה, במציאות מקביל הדבר לה' ולבית המקדש שאת בנייתו הוא רוצה להטיל על מישהו. כאן יש להבחין: הבת היפה היא פרט מוחשי שכבר קיים בסיפור, לעומת זאת בניית הבית היא בגדר משימה לעתיד. היתום חפץ בבתו של העשיר, והנמשל: המשיח מעוניין להקים את בית המקדש. היתום גר אצל העשיר ולא ברור מי היו הוריו ומדוע אספו העשיר אל ביתו, אפשר להבין על-פי המשל שהעשיר חפץ ביקרו של הבחור, שהרי הוא מייעד לו את בתו, והנמשל: הקב"ה מעדיף את המשיח הגנוז על פני המשיח מאומות העולם כורש.למשולש המוכר בסיפורי העם (העשיר, בתו, היתום / המחזר), מצטרף גורם נוסף המתחרה על תפקיד הצלע השלישית, על תפקיד המחזר. המוזר הוא שתחרות זו אינה קיימת ממש במשל, לפחות לא במציאות הגלויה שהמשל מצייר. כל זה קיים רק בפחדיו של היתום החושש שהשליח שבא אל העשיר רוצה את הבת, וכי השליחות קשורה בנושא זה. מפחדיו של היתום אנו עוברים למחשבות העשיר המנחש את מחשבות היתום העצוב. אבל לכל זה אין מקום כלל במחשבות השליח התמים שיש בידו שליחות ושאותה הוא ממלא בתום לב ובנאמנות מבלי לחשוק כלל בבת העשיר. במציאות המצטיירת במשל אין לשליח ולבת כל עניין זה בזה, ואין ביניהם קשר לחלוטין.בהמשכו של המשל : העשיר, החש את מצוקת היתום הסובל, מעביר לו שדר . השדר מועבר בצורה עקיפה אך תוכנו ברור: הוא - העשיר, אינו סומך על הצעיר הזר שנשלח אליו על-ידי שותפו. כיצד קושר הרי"ח סיפורו של משל זה שכולו נסב סביב מצוקת יתום מאוהב החרד לאבד את נערתו היפה לענייננו ? מה בין כל התסבוכת הנפשית הזו לבעיות המשיח הגנוז וכורש ? האם אכן דומה האסופי העצוב למשיח המתוסכל, מה בין אהבתו של היתום לכמיהתו של המשיח למלא מהלך היסטורי, מה בין רגש מתמשך וקבוע לבין שאיפה הקשורה במהלך חד פעמי, ברצון לקיים מהלך שמישהו אחר נכשל בו?כבר הערנו לעיל שאין לחפש דיוק בהשוואת מרכיבי המשל והנמשל. עם זאת, יכול המשל להאיר פינות נסתרות בנמשל: א. השליח הזר אינו רואה את הבת היפה כחלק משליחותו, היקף השליחות מצומצם בעיניו: קבלת פיקדון (מן העשיר) כדי להחזירו לאדוניו (שהוא שותפו של העשיר). בהקבלה ניתן לומר שכורש אינו יודע את היקף שליחותו (בניין בית-המקדש על ידיו ולא על-ידי אחרים וכן גם קיבוץ כל הגלויות).ב. היתום נמצא בקרבת העשיר עוד לפני בואו של השליח הזר, והעשיר מייעד את בתו ליתום ולא לשליח. אין אפילו רמז במשל שהעשיר בוחן את השליח כדי לבדוק אם ראוי הוא לשאת את הבת לאשה, והנמשל: מתחזקת התפיסה שהמשיח הוא גנוז, ומשימת הגאולה נועדה לו. הוא קיים גם בעת ניסיון הגאולה של כורש (וכבר הערנו לעיל, שעל פי המשל כורש עצמו אינו יודע שהוא משיח ואינו מודע לכך שמוטלת עליו משימה של גאולה).גאולה ואהבה – הדמיון מחבר בין כל הכוחות

אם נתבונן, בדרך שהרב קושר את קצות המשל לקצות הנמשל, נמצא שמצוקת היתום היא עיקרו של המשל - והיא אכן גם עיקרו של הנמשל: מצוקת המשיח.המשיח מתייסר, הוא חושש שמא לא ייבנה בעתיד בית שלישי לאחר נבואת חגי. ההבדל כמובן הוא בכך, שבנמשל כבר היה קשר בין כורש (השליח) לבין בניין הבית (כורש תכנן את הבית, נתן את המשאבים והיה היוזם העיקרי של המהלך הזה). לעומת זאת במשל הדברים שונים : אין כל קשר בין השליח לבין הבת. הקשר הוא בדמיונו של היתום-האסופי בלבד. הדמיון מניע בצורה זו או אחרת את גלגלי המשל והנמשל: במשל - הקשר בין המתחרה - 'המחזר' לבין הבת קיים בדמיונו של היתום, ודמיון זה יוצר את העומק הנפשי (את מבוכת האסופי ואת דרכו הפסיכולוגית של העשיר לחלץ את הצעיר המתוסכל מיגונו ). בנמשל - הבית שייבנה הוא עדיין בגדר מהלך דמיוני, מהלך חזוי שנפש המשיח העצוב כמהה אליו.גאולה ואהבה דומות אכן זו לזו ואין שתיהן יכולות 'לזוז' ללא הדלק המיוחד להן: הדמיון, הכמיהה, הפחד ממתחרים. האסופי מדמיין לו תחרות כדי ללמדנו דרכה של אהבה בהתעצמותה. המתחרה מועדף רק בדמיונו שלו. המשיח צופה במתחרה שהועדף על פניו כדי לדמיין את דרכו שלו לבנות את הבית, את יכולתו שלו להפוך את הבית לקבוע ומושלם. אהבה מול גאולה, היש סיכוי למימוש מלא, לשלמות? הרי"ח מנסה דווקא בנקודה זו למצוא קשר בין המשל לנמשל. הרי"ח מתעלם מכל נקודות הדמיון הבולטות יותר בסיפור ומתמקד דווקא בדרך עקיפין שבה העשיר רומז ליתום שאינו חפץ בשליח הזר. הוא משווה זאת לדרכו של הקב"ה ברמזו למשיח שאין הוא מרוצה משליחותו של כורש. לרי"ח חשוב להדגיש ולחזק את התקווה לבניין הבית כדי להסיר כל מחשבת ייאוש שמא ההזדמנות המשיחית חלפה לנצח לאחר ההחמצה של כורש.המתח המשיחי : התקווה והחרדה

בן

בן איש חי. ציור מאת שלומי ישראל

משל זה יכול לשמש צוהר להשקפתו של הרב על הגאולה המשיחית, גם אם זהו משל בלבד. ואם בגאולה עסקינן, עולה תהייה נוספת: שמא מרמז המשל על יחסו של הרב יוסף חיים לציונות?לפנינו ניגוד ברור בין המשיח המיועד (שהוא בגדר משיח גנוז) העושה גאולה בידי שמים, ובין כורש שגאולתו היא גאולה מעשה ידי אנוש. במשך דורות ציפה עם-ישראל לשעת רצון של ה'. התפיסה הייתה, שגם אם הגאולה תלויה בחסד ה', התרחשותה היא ארצית והמשיח הוא בשר ודם. ואכן בנמשל נרמז, שאילו כורש היה מממש את השליחות במלואה היה נחשב משיח ללא עוררין.

עם זאת, המוטיבים של 'משיח גנוז' הקרוב לקב"ה ושל בית-המקדש שייבנה על-ידי ה' ממש מרחיקים את מושג הגאולה מהספירה האנושית. הניגוד המוצג במשל בין גאולה כושלת בידי אדם (כורש) ובין גאולה נצחית בידי שמים (כשתגיע בעתיד שעתו של המשיח המיועד) צופן בחובו חרדה כבדה של הרב יוסף חיים. אנו מניחים שהרי"ח זכר את עננת העצבות שרבצה על עם-ישראל לאחר כישלונו של מרד בר-כוכבא. כישלון המרד עורר בלב חלק מן החכמים ספקות לגבי כישלונה של גאולה ארצית על בימת ההיסטוריה והיו חכמים שוויתרו לחלוטין על היסודות הריאליים שבמעשה הגאולה ושיבצו אותה מכאן ואילך בתוך תהליכים על-טבעיים וכל זה על הריסות המציאות - על הריסות ההיסטוריה.מעבר למשל מרחפת תגובת הייאוש שרווחה בעם לנוכח כשלון הגאולה הארצית בימי כורש ובימי בר-כוכבא. אל נשכח, שבמשך הדורות קמו ונפלו משיחי שקר רבים, והמשבר החריף מכולם היה חזון התעתועים של שבתאי צבי (1676-1626) והתאסלמותו (בשנת 1666) שיצרה יחס חשדני כלפי כל ניסיון של גאולה.ר' יוסף חיים ידע שהשאיפה לגאולה לא פגה, באשר הגלות הייתה לא פעם מרה וקשה. היהודי המשיך להביע אמונתו וציפייתו: 'ואף על-פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא'. קשה היה לשאת את הקיום במנהרה החשוכה של הגלות, ללא האמונה שבקצה המנהרה יש אור. גם בימיו של הרי"ח פעמה שאיפת הגאולה כמו בכל דור. היהודים האמינו תמיד שיש סיכוי לגאולה ויש סיכוי למשיח. במשל כאן מתואר המשיח כסובל וכדרוך לגאולה. הוא מבטא את 'המתח המשיחי', את החרדה לגאולה במשך דורות. עלינו לזכור שבמאמרי חז"ל ידוע המוטיב של המשיח הסובל, הדרוך לבואה של ההזדמנות המשיחית ( כך אומר המשיח במדרש במסכת סנהדרין צ"ח ,ע"א : " דילמא מבעינא דלא איעכב ":שמא אתבקש לגאול, שלא אתעכב. במדרש שם המשיח קושר פצע ומתיר פצע, כדי להיות מוכן תמיד) . לא פלא על-כן שהרב מתאר את המשיח במשל כאסופי ויתום.היחס לציונותגם אם אין בידינו תגובה ברורה של הרב לתנועה הציונית, ניתן לשער על-פי משל זה מה היה יחסו לניסיון הציוני.משל זה הופיע במקורו בספרו של הרב 'בן יהוידע' (חלק ג'), אשר חמשת חלקיו הופיעו בין השנים תרנ"ח-תרס"ד (1904-1898). שנה לפני פרסום החלק הראשון, נערך הקונגרס הציוני הראשון בבאזל (אוגוסט 1897) ביוזמתו של תיאודור הרצל. לפעילותו של הרצל קדמה פעולתה של תנועת 'חיבת ציון' והקמת יישובים חקלאיים בארץ-ישראל. אין ספק ששמע הפעילות הציונית הגיע לאזניו של הרי"ח: הקמת בתי-ספר בניהולה של כי"ח בבגדאד החל מ1864- זירזה את תהליך ההתרחבות וההשכלה ואת הפתיחות לעולם היהודי. מן המונוגרפיה 'הרב יוסף חיים מבגדאד' (מאת אברהם בן-יעקב, ת"א 1984), עולה בבירור שהרי"ח עקב אחר הנעשה בעולם היהודי ובעיתונות היהודית בעולם. ההתנגדות לציונות נשענה גם על המדרש הידוע בכתובות (דף קיא , ע"א) על שלוש השבועות שהשביע הקב"ה את ישראל. אחת השבועות הייתה שאסור לדחוק את הקץ, דהיינו: אסור לעשות פעולות משיחיות שבכוונתן לקרב הגאולה ויש לחכות למשיח.ייתכן שמאחורי הדברים נושבות רוחות התקופה, מהדהדים קולות הזמן בדבר הגאולה הציונית והלגיטימיות שלה. אין ספק שהרב ידע על המחלוקת ונראה שהוא נוקט כאן עמדה בהבאת המשל והנמשל – וכך גם יש להבין את העדפתו את הגאולה בידי שמים והסתייגותו מגאולה בידי אדם. מצוקת המשיח שיקפה מצוקה של דור, מצוקה שעדיין לא תמה. עדיין נותרו התהיות שלנו בדור הזה כיצד לממש את הגאולה, מהי הגאולה הרוחנית, האם תם עידן הגאולה הארצית.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת הרצל ובלפור חקק