אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

זכר צדיק לברכה (נח סח)


התמונה של נסים ישעיהו

לא רק שבחים של הקב"ה חושפים כוחות נעלמים, גם אנחנו יכולים. לומדים את זה מפירושו של רש"י לפסוק הראשון בפרשת השבוע.

לאחרונה עלתה על סדר היום מצוקתם של ניצולי שואה החיים בתוכנו. כדרכנו נתייחס אך ורק לרובד האנושי במימד העקרוני; נתבונן בפרשת השבוע בניסיון להבין, למה ניתן לצפות ממי ששרד שואה נוראה וממשיך את חייו לאחריה. הרי, לכאורה, זה בדיוק מה שקרה לנח ובני ביתו; הם שרדו את המבול בדרך נס וכשיצאו מן התיבה, ראו עולם חדש, כזה שלא הכירו קודם.

הפרשה מתחילה בפסוק (בראשית ו'): [ט] אֵלֶּה, תּוֹלְדֹת נֹחַ--נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו: אֶת-הָאֱלֹקִים, הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ. בשנים קודמות דיברנו לא מעט על נח ודמותו כפי שהיא מצטיירת בכתובים ובמדרשי חז"ל. כאן ננסה להבין את פירוש רש"י: אֵלֶּה, תּוֹלְדֹת נֹחַ--נֹחַ אִישׁ צַדִּיק - הואיל והזכירו ספר בשבחו שנא' (משלי י) זֵכֶר צַדִּיק, לִבְרָכָה. ד"א (דבר אחר) לִמֶדְךָ שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. לכאורה, מן הפסוק שמצטט רש"י, לא מובן שיש לספר בשבחו של הצדיק; לברכו כן, אבל לספר בשבחו, מניין? גם לרש"י זה היה קשה ועל כן הוא מביא את הפירוש השני, למדך, שעיקר תולדותיהם של צדיקים – מעשים טובים.

עוד צריכים לזכור כי מאוחר יותר, אכן זוכה נח לברכה ישירה מפי הקב"ה (פרק ט): א וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים, אֶת-נֹחַ וְאֶת-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ. חוץ מזה, הרי גם לפני נח נזכרו כמה צדיקים בשמותם ולא מצאנו שהתורה תספר בשבחם. שתברך אותם, כן. בעיקר האבות הקדושים, אברהם יצחק ויעקב. לספר בשבחו של צדיק? מה מיוחד בנח שזכה למה שלא זכו קודמיו (וגם לא הבאים אחריו)? אפשר עוד להאריך בנקודה זו, אבל נסתפק בכך.

אפשר לומר שהמיוחד בנח היא העובדה שנותר צדיק תמים בדור בו [יא] וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ, לִפְנֵי הָאֱלֹקִים; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, חָמָס. [יב] וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת-הָאָרֶץ, וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה: כִּי-הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת-דַּרְכּוֹ, עַל-הָאָרֶץ. חָמָס אנחנו יודעים מה זה פחות או יותר, אבל מהי ההשחתה? על כך אומרים חז"ל ומובא ברש"י: וַתִּשָּׁחֵת - לשון ערוה ועבודה זרה. ובפסוק הבא: [יב] כי השחית כל בשר - אפי' בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן.

אמנם גזר דינם נחתם על הגזל, אומרים לנו חז"ל, אבל התורה טורחת להזכיר את ההשחתה המינית כגורם מרכזי בהבאת המבול כי בנסיבות שנוצרו, קיום יחסי מין להנאה בלבד בלא כל מחשבה על המשכיות קיום העולם, גם בלי המבול העולם היה נחרב. זה התחיל בקטן, בפרשה הקודמת (פרק ד): [יט] וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶך,ְ שְׁתֵּי נָשִׁים; שֵׁם הָאַחַת עָדָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה. (רש"י): שתי נשים - (מדרש רבה) כך היה דרכן של דור המבול, אחת לפריה ורביה ואחת לתשמיש. זו שהיא לתשמיש, משקה כוס של עקרין כדי שתעקר, ומקושטת ככלה, ומאכילה מעדנים, וחברתה נזופה ואבלה כאלמנה.

להישאר צדיק תמים בנסיבות כאלה, זה באמת משהו מיוחד. האם זה מספיק לתורה כדי לחרוג ממנהגה ולשבח אותו? לא נראה כך. היו עוד צדיקים שעמדו בנסיונות, קשים אפילו מזה של נח, והתורה לא דיברה בשבחם. יוסף הצדיק, שהזכרנו לא מזמן, לדוגמא. בארץ מצרים, במקום הכי ירוד מבחינה רוחנית, הוא שמר על צדקותו. אז במה זכה נח שהתורה תטרח לספר בשבחו? מסתבר לומר שלא זכותו עמדה לו לעניין זה, אלא המשימה שהוטלה עליו. ולהבין זאת יש להקדים:

כאשר מדברים על מישהו, משפיעים עליו הן לטוב והן למוטב. בצד השלילי, זוהי החומרה היתרה בה רואה התורה את מה שקרוי 'לשון הרע' עד כדי כך שאומרים חז"ל כי היא מסוגלת להרוג שלושה; את המְסַפֵּר, את השומע ואת מי שדיברו עליו. כי בפנימיות, הדיבור מוציא לאויר העולם את מה שקודם היה נעלם. ואם חלילה מדברים סרה במישהו, הדיבור מגלה את השלילה אצל כל ה"שותפים" לעניין; המדבר, השומע והמדובר. ואם כך בדיבור שלילי, קל וחומר בדיבור חיובי שהוא מסוגל לגלות אצל שותפיו כוחות נעלמים ולהוציאם לאור העולם.

בפני נח עמדה משימה שהיא למעלה מכוחותיו של בן אנוש, לשרוד את המבול ולהתחיל מחדש. הקב"ה מודע כמובן לכובד המשימה שהוא מטיל על נח, ויכול היה לעשות הכל בדרך נס, בלי שנח יתאמץ בכלל. אבל הכוונה היתה אחרת; הכוונה היתה שנח יעשה הכל בכוחותיו הוא. לצורך כך יש לחשוף את כוחותיו הנעלמים, אלה שאפילו הוא עצמו אינו מודע להם, אז משבחים אותו והכוחות עולים אל פני השטח.

נח ראה עולם חדש

המשימה של נח לא הסתכמה בהבטחת שרידותה הטכנית של האנושות או של הנבראים בכלל. המשימה שלו היתה מורכבת יותר. עד נח, העולם לא היה מסוגל לתקן את עצמו. כיוון שהתקלקל מעבר לרמה מסוימת, נחרב. לא היה לו שום סיכוי לשרוד. על נח הוטל להתחיל מהלך חדש בו העולם יהיה מסוגל לתקן את עצמו, להשתיל בעולם מעין מנגנון תיקון עצמי. והעולם אכן יתקן, כך שלא יחרב שוב.

נח, האיש שחי שש מאות שנה בתוך השחיתות בלא להיסחף בזרם, לא העלה בדעתו כי תיתכן אפשרות כזאת של תיקון עצמי, וחשש שאין טעם במאמצי השרידות שלו. הוא אמנם בנה את התיבה בהתאם לציווי, אבל בלבו לא היה שלם עם המהלך. כל אחד יכול להבין שהלך רוח כזה אינו עשוי להועיל לביצוע המשימה שעמדה בפניו. לכן באו השבחים, מחמאות החושפות את כוחותיו הנעלמים שיאפשרו את ביצוע המשימה.

מן האמור עד כאן אפשר כבר להבין עד כמה חשוב הדיבור החיובי, עד כמה חיוני לשבח את הזולת. לא רק שבחים של הקב"ה חושפים כוחות נעלמים, גם אנחנו יכולים. לומדים את זה מפירושו של רש"י לפסוק הראשון בפרשת השבוע. כמובן, לא תמיד די בשבחים. בדרך כלל צריכים תמיכה גם בהמשך, וגם את זה למדים מפרשת השבוע, כדלהלן:

לאחר שנגמר המבול, הקב"ה נשבע שלא יחריב עוד את העולם. נח יצא מן התיבה, בנה מזבח והקריב עולות, והתוצאה ((פרק ח'): כא וַיָּרַח ה', אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר ה' אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו; וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. בפסוק זה יש שבועה של הבורא יתברך שלא יחריב עוד את העולם. הרי הנביא (ישעיהו נ"ד) אומר כי ה' נשבע על כך: [ט] כִּי-מֵי נֹחַ, זֹאת לִי, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי-נֹחַ עוֹד, עַל-הָאָרֶץ. וחז"ל שואלים, היכן נשבע? בכפילת הלשון לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל, וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי, בפסוק דלעיל.

אלא שנח לכאורה אינו יודע משבועה זו, אז מיד אחר כך ה' כורת עמו ברית על כך שהעולם יתקיים לעולם. זוהי ברית הקשת בענן. בעבר התייחסנו לעובדה שהמלה 'ברית' נזכרת שבע פעמים ביחס לקשת והקבלנו זאת לשבע המדות בנפש. מעניין שזה מקביל גם לשבעת גווני הקשת, אבל זה היה מאמר מוסגר. מה שעוד חשוב לציין זה שנח זכה כעת למודעות חדשה, שה' הוא האלוקים. עד אז רווחה התפיסה שהעולם מתנהל על פי טבע, תחת שם א-להים בגימטריא הטבע, והוי-ה אינו מתערב בניהול השוטף.

כעת מתגלה לנח העובדה הנ"ל וזה קורה במקביל לשבועה ולברית. כי נח בנה מזבח לה', ומי שמדבר אליו מיד אחר כך זה אלוקים; כך מתברר לו באיזה כח ישרוד העולם לנצח, בכוחו של הוי-ה המהווה תמיד את כל העולמות, שהוא הוא האלוקים. כי כאשר מדובר בתהליכים טבעיים בלבד, מה שנשלט לכאורה ע"י שם א-להים, הרי 'כל הווה נפסד' כידוע. חוק האנטרופיה אינו מושעה לרגע. כאשר מודעים לכך שה' הוא האלוקים, משתנה היחס לכל הבריאה ולכל הנבראים. גם לאחר השבחים ולאחר המבול, נח מתקשה להשתחרר מהשקפות העולם הישן, שאלוקים לחוד והוי-ה לחוד, והוא זקוק לתמיכה כדי להתחבר לעולם החדש שראה בצאתו מן התיבה, עולם שקיומו מובטח לנצח.

התמיכה המוגברת בנח לא השיגה את כל יעדיה כידוע, והשינוי האמיתי מתחיל עשרה דורות אחר כך, עם אברהם שעוד זכה להכיר את נח. לאברהם נתייחס בע"ה בשבועות הבאים, ובינתיים חשוב להדגיש שחלקיות ההצלחה עם נח, אין בה כדי למעט, חלילה, ולו במשהו, את עוצמת הלקח עבורנו. חשוב מאד, ממש חיוני לשבח את הזולת ובכך להעניק לו כוחות (פרטיים שלו) לבצע את משימותיו, וגם להעניק תמיכה במהלך ולאחר ביצוע המשימה. ברור שיש להמנע בכל הכח ממתיחת ביקורת על הזולת, ובטח לא ביקורת באזני אדם שלישי, מה שנקרא לשון הרע. דיבור כזה עלול חלילה להזיק וקודם כל למדבר.

לא פשוט לבנות הכל מחדש אחרי טראומה נוראה. המודעות כי ה' הוא האלוקים יכולה לעזור, אבל, כפי שראינו, אפילו נח התקשה בכך מאד. מצד שני, גם מי שהמודעות שלו אינה שלמה עדיין, מלות עידוד ותמיכה יכולות בהחלט לעזור לו. אלמלא התייחסו אל ניצולי השואה כאל אבק אדם; אילו קיבלו אותם כגיבורים ששרדו את התופת בכוחות על אנושיים, סביר להניח שהרגשתם היתה משתפרת מאד, וגם תיפקודם.

ומכיוון שהשבת זה גם ראש חודש, זו הזדמנות עבורנו להתחדש באמת, להתחיל לשבח במקום לחפש ולחשוף מומים.

וכך סוף סוף, יהיה רק טוב ליהודים.nissimye@netvision.net.il

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו