אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

סוכות - סוכה אחת ארבעה מינים שבעה פרטים


נסים ישעיהו's picture

בחג הסוכות אנחנו עוברים מן התיאוריה אל המעשה, מאחדות תיאורטית לאחדות מעשית, והכל בקיום המצוות המעשיות של החג הזה, סוכה וארבעת המינים.

באופן טבעי, תקיעת השופר של מוצאי יום הכפורים כמו מכריזה על השתחררות מן המתח שליווה אותנו ביממה הארוכה של היום הקדוש. כולנו מרגישים מזוככים יותר; עמדנו במשימה, זכינו למחילה ועכשיו אפשר לחזור לשיגרה. כמובן, קודם כל לפצות את הקיבה המיוסרת. אח"כ, בתוך שעות, שוכחים את יממת הצום והתפילות, ושבים לחיות את היומיום בתחושה שעולם כמנהגו נוהג. ככה זה בהתנהלות טבעית. ובמה שנוגע לפיצוי הקיבה המיוסרת, כך זה גם על פי התורה; המדרש (קהלת רבה פרשה ט פיסקה ז) אומר כי לאחר שנשלמת מחילת העוונות ביום הכפורים, יוצאת בת קול מן השמים ומכריזה (קהלת ט, ז): לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ, וּשְׁתֵה בְלֶב-טוֹב יֵינֶךָ: כִּי כְבָר, רָצָה הָאֱלֹקִים אֶת-מַעֲשֶׂיךָ.רָצָה בעבר, ומה עם העתיד?

העולם המתין לנו יום אחד ולכאורה אין לצפות ממנו שימתין יותר, צריכים לחזור לשיגרה ומהר. אלא שמאתנו מצפים שנשלוט בטבע, לפחות של עצמנו, ועל כן מיום הכפורים יוצאים ישר לחג הסוכות. וכבר במוצאי היום הקדוש, עוד בטרם התיישבנו לאכול, מדברים בבניית הסוכה, ומיד כשמתאפשר מתחילים לבנותה בפועל וכן להתעניין ברכישת ארבעת המינים. השל"ה הקדוש מביא זאת בנוסח הבא: מיד לאחר יום הכפורים יעסוק כל אדם לעשות סוכה, משום שנשלמו ימי תשובה, ויום ראשון שנכנס לחטא חס ושלום, יקדים את עצמו לאתחולי במצוה כדי לקיים (תהלים פד) יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל. והוא מביא סיפור על רב שנהג כך במוצאי יום כפור, ואף דחה את הפונים אליו בשאלות, עד לאחר שיסיים את בניית הסוכה.

כלומר, לא נפילת מתח אלא הגברת המתח. זה לא אותו סוג של מתח, אבל בהחלט מדובר בהגברה, שהרי זהו פירוש הפסוק שמצוטט בהקשר הזה. הנהו במלואו: [ח] יֵלְכוּ, מֵחַיִל אֶל-חָיִל; יֵרָאֶה אֶל-אֱלֹקִים בְּצִיּוֹן. יֵלְכוּ זה עניין התנועה. מֵחַיִל אֶל-חָיִל פירושו שהתנועה היא במגמת עליה. עד היכן עולים? האם יש גבול? ובכן בפסוק, עולים עד אשר יֵרָאֶה אֶל-אֱלֹקִים בְּצִיּוֹן. במלים אחרות, בלי גבול. על כל פנים, לא גבול כזה שאנחנו מכירים. אבל עבורנו, העליה היא אל המדרגה של חג הסוכות.

בחג הסוכות אנחנו עוברים מן התיאוריה אל המעשה, מאחדות תיאורטית לאחדות מעשית, והכל בקיום המצוות המעשיות של החג הזה, סוכה וארבעת המינים, כדלהלן, לאחר ההקדמה:

בשנים קודמות הסברנו, שחגי החודש השביעי בלוח השנה העברי, עניינם אחד, ומה שמתחיל בראש השנה הולך ומתגבר עד שמגיע לשיאו בחג הסוכות. בשבועות האחרונים כתבנו אודות העבודה של עשרת ימי תשובה בכלל ושל ראש השנה ויום הכפורים בפרט. להבנת הדברים נזכיר מעט ממה שכתבנו באותן רשימות, שעשרת ימי תשובה נותנים לנו הזדמנות לתיקון עשרת כוחות הנפש שכנגד עשר הספירות, והכל מתוך אחדות ישראל בשלמות. מה שלא כתבנו ברשימות הקודמות זה שהכל על גבול התיאורטי. גם תיקון המדות וגם אחדות ישראל, לא כל כך מיושמים בפועל בעשרת ימי תשובה, כולל ביום כפור. היישום נשאר לחג הסוכות.

האחדות בסוכה כמעט מובנת מאליה, שהרי כל הנוכחים בסוכה בימי החג שותפים במצווה במדה שווה, עד כדי כך שחז"ל אומרים כי "ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת". לכאורה, מה צריך יותר? אלא שיתרון זה הוא גם החיסרון, כי לאחדות כזאת לא ממש צריכים את חג הסוכות. אחדות דומה היתה לנו גם בתקיעת שופר של ראש השנה וגם בתפילות של יום כפור. זו אחדות שברירית שתחזיק מעמד רק עד שייחשפו ההבדלים שישנם, בכל זאת, בין בני אדם שונים. זהו כמעט שוויון הכפוי מלמעלה, ולכן אינו יציב. מה שצריכים באמת זה שוויון תודעתי; שוויון שמטופח למטה, בשכל וברגש האנושיים.

שוויון זה הוא עניינה של המצווה השניה בחג הסוכות, מצוות ארבעת המינים. במצווה זו, אנחנו אוגדים יחד שלושה מינים, לולב הדס וערבה, מצרפים אליהם את המין הרביעי, אתרוג, וכך מוכנים לקיים את המצווה ברמה המעשית. כעת מזכירים לעצמנו את דברי חז"ל, שכל אחד מארבעת המינים מייצג טיפוס שונה בעם ישראל; האתרוג את מי שיש בהם תורה ומצוות, הלולב את מי שיש בהם תורה ולא מצוות, ההדס את מי שיש בהם מצוות ולא תורה, והערבה את אלו שאין בהם לא תורה ולא מצוות. ורק כאשר מחברים את כולם יחד, מקיימים את המצווה גם ברמה המהותית, הערכית.

סוכה אחת ארבעה מינים שבעה פרטים

אמרנו שהמצווה כוללת ארבעה מינים, אבל לא הזכרנו שמספר הפרטים אינו שווה בכולם. אתרוג לוקחים אחד בלבד, וגם לולב אחד. הדס לוקחים שלושה ענפים (לפחות) ערבה שניים (ואין להוסיף) ובסה"כ שבעה פריטים. זה מזכיר לנו את שבע המדות בנפש, חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות, ולא בכדי. מסתבר ששבעת הפריטים אכן נועדו לייצג את שבע המדות. בחג הסוכות אנחנו גם מזמינים אורחים מאד נכבדים להתארח אצלנו. קוראים להם (בארמית) אושפיזין, והם אברהם יצחק יעקב משה אהרון יוסף ודוד. שוב שבעה.

אכן, בקבלה כתוב ששלושת בדי (ענפי) ההדס הם כנגד אברהם יצחק ויעקב, שני בדי הערבה הם כנגד משה ואהרון, הלולב כנגד יוסף והאתרוג כנגד דוד. המדה המאפיינת ביותר של כל אחד משבעה אלו, מקבילה במדויק לשבע המדות על פי הסדר. אברהם מדתו חסד ככתוב (מיכה ז'): "חסד לאברהם"; כידוע, שהצטיין במיוחד בהכנסת אורחים. יצחק מדתו גבורה "ופחד יצחק" הנובע מחשש שמא יעבור את הגבול במשהו, מה שאופייני למדת הגבורה, "איזהו גיבור הכובש את יצרו". יעקב מדתו תפארת, שכולל באישיותו את תכונותיהם של אביו ושל סבו, כמו בגד תפארת הכלול מגוונים רבים.

משה הוא במדת הנצח, משם נובעת הנבואה ומשם החתירה המתמדת לניצחון תוך ביטחון מלא בהבטחות שקיבל מה' יתברך אשר שלחו. אהרון במדת ההוד; הוד הקדושה של כהן גדול אשר ביום הכפורים נכנס לקודש הקדשים לעשות עבודה כשליחם של כלל ישראל. הוד זו גם הודיה לבורא יתברך על שיצא בשלום מן הקודש, והודאה שאת מצוות ה' יש לקיים מתוך מסירות נפש. יוסף הוא הצדיק יסוד עולם אשר לא פגם בברית הקודש ובעודו נער צעיר כבר עמד בגבורה מול פיתויי גבירתו ולא נכנע לחטוא עימה. ומדת המלכות, אותה כמובן מייצג דוד מלך ישראל חי וקיים. אכן אורחים נכבדים מאד וחבל רק שלא זוכים לראות אותם. אבל מה הם עושים אצלנו דווקא בחג הסוכות (שכמו פסח) גם הוא נמשך שבעה ימים? מסתבר שהם באים לעודד ולחזק אותנו בעבודה של תיקון המידות כדי שנזכה להגיע לאחדות ישראל באמת.

כאשר אומרים 'תיקון המדות' חושבים לדוגמא על מישהו כעסן שצריך ללמוד להתגבר על מדה מגונה זו (ששורשה במדת הגבורה). זה נכון באופן כללי, אבל תיקון כזה יכול שיהא חיצוני בלבד ואף יגרום נזקים לטווח ארוך, ואין כאן המקום להאריך. לא תיקון כזה מציע חג הסוכות. בחג הזה התיקון נעשה בדרך של תרגול מעשי לחיות באחדות מלאה עם יהודי שני, וגם בחתירה להתכללות המדות. כלומר, אותו כעסן מתבקש להתייחס אל האירוע הנקודתי שהצית את כעסו, מזווית ראיה רחבה הרבה יותר; כזו שלוקחת בחשבון את העובדה שלאנשים שונים יש נתונים שונים ותכונות שולטות, שונות מאלו שלו, וכי רק ביחד איתם, במאמץ משותף, אפשר לנהל חיים תקינים. זהו העניין של ארבעת המינים כנ"ל, שרק בצירופם יחד ניתן לקיים את מצוות החג.

ושבעת הפרטים בארבעת המינים מורים לנו לחתור לאיזון פנימי מירבי, מה שיאפשר לנו בסופו של דבר, לחיות באיזון גם עם הזולת. נכון שהאתרוג אינו נאגד עם האחרים ונכון שהלולב גבוה מכולם. אבל זה רק מפני שבמסגרת הכוללת, המשימות המוטלות עליהם הן ייחודיות. את מדת הגבורה (הכעסן דלעיל) מאזנת מדת החסד וגם להיפך. התפארת זו מזיגה של שתיהן כאמור, ואליה יש לחתור כדרך חיים. הנצח זה הביטחון המלא המניע את החתירה הפעילה לניצחון, אבל הוא עלול להכשל בביטחון עצמי מופרז (במקום בטחון בה' יתברך) לכך הוצבה מדת ההוד לאזנו בביטחון מן הזן הסביל, הכולל הודיה והודאה מתמדת לה' שנותן כח לעשות מה שצריכים לעשות.

למדנו כבר שיום הכפורים הוא כנגד ספירת החכמה ומעבר לה, העל מודע, מדרגת היחידה שבנפש. אבל חשיבה נכונה לא די בה, כי היא יכולה להישאר ברמה התיאורטית, כאמור. כדי שהחשיבה הנכונה שרכשנו ביום הכפורים תגיע ליישום מעשי אצלנו, צריכים לדבוק בצדיק יסוד עולם ובדרכו. זו הדרך היחידה להישאר דבקים בה' יתברך ולשמור על אחדות ישראל. את זה יודע גם דוד המלך, מדת המלכות, ועל כן ברור לו שהלולב, הצדיק, צריך להיות יותר גבוה ממנו, וגם שבברכה על המצווה מזכירים את הלולב ולא אותו, את האתרוג. וכאשר נזכה להגיע לאיזון שמציע לנו חג הסוכות, אז ודאי נזכה לגאולה האמתית והשלמה ותתקיים הבטחת הנביא (זכריה י"ד) בהפטרת החג, שכל הגויים יבואו לירושלים לחוג את חג הסוכות.

ואז באמת, סוף סוף, יהיה רק טוב ליהודים. nissimye@netvision.net.il

תגיות: 

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו