אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

כמה זמן זה דור? (נצבים וילך סז)


התמונה של נסים ישעיהו

אצלנו מקובל, כך לימדו אותי פעם, שדור זה משהו כמו עשרים וחמש שנה. האמנם?

דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. דור זה מלשון מָדוֹר. משך הזמן שאדם גר (דר) בעולם הזה, עד שפורש ואחרים באים תחתיו.

בשבת זו קוראים שתי פרשות קצרות, 'נצבים' 'וילך'. בפרשת נצבים, די בהתחלה (דברים כט), מתייחס משה רבנו לעתיד היסטורי רחוק ובין היתר הוא אומר את הפסוק הבא: [כא] וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן, בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם, וְהַנָּכְרִי, אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה; וְרָאוּ אֶת-מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא, וְאֶת-תַּחֲלֻאֶיהָ, אֲשֶׁר-חִלָּה ה', בָּהּ. רבים מצטטים פסוק זה בהקשר לתיאורים שכתבו נכרים אודות השממה שמצאו בארץ הקודש. המפורסם שבהם וכנראה הכי מצוטט אצלנו, הוא סופר אמריקאי הידוע בכינויו 'מרק טווין' שביקר בארץ לפני כמאה וארבעים שנה (1867).

בדרך כלל, דבריו ודברים דומים שנכתבו על ידי אחרים, מצוטטים במגמה להוכיח משהו; או שהארץ היתה ריקה והעם הפלשתיני הוא המצאה ציונית, או שהתורה צפתה הכל מראש, או שניהם גם יחד. אבל אנחנו לא מנסים להוכיח דבר. בטח לא את המובן מאליו. אנחנו רק תוהים: אם מרק טווין הוא הַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה שעליו דברה התורה, וזה קשור לדור האחרון, אז כמה שנים זה דור? ואם הוא מייצג את הדור האחרון, איזה דור אנחנו, הדור שאחרי האחרון?

אצלנו מקובל, כך לימדו אותי פעם, שדור זה משהו כמו עשרים וחמש שנה. האמנם? הנה תגובת האבן עזרא לפרשן שטען כי דור זה שלושים וחמש שנה: בכאן טעה יצחק [זה שמו] המהביל [תואר שהעניק לו האבן עזרא] שאמר שכל דור חמש ושלשים שנה; והנה מאדם ועד נח [כאלף ושש מאות שנה עד המבול] עשרה דורות... הוא מתייחס למה שכתוב אודות אחרית ימיו של איוב (פרק מב): וַיְחִי אִיּוֹב אַחֲרֵי זֹאת מֵאָה וְאַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּרְאֶה אֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֵי בָנָיו אַרְבָּעָה דֹּרוֹת: יצחק הנ"ל עושה חשבון פשוט; מֵאָה וְאַרְבָּעִים שָׁנָה, ארבעה דורות, זה שלושים וחמש שנה לדור. החשבון נכון, אלא שלא כל הדורות שווים, ועל כך מגיב ר' אברהם אבן עזרא.

בפרשות שנקרא השבת מדבר משה רבנו אל אנשי דור מסוים מאד, דור המדבר, שכידוע מִשכוֹ היה ארבעים שנה. אחריו, הדור שכבש את הארץ, הונהג ע"י יהושע ומכונה על שמו, דורו של יהושע, שמנהיגותו נמשכה שלושים שנה. מכאן ניתן להסיק כי 'דור' זה לא (רק) משהו טכני, זהו (בעיקר) עניין תודעתי, תודעת התפקיד המיוחד לדור המסוים. בלא שינוי תודעתי כזה, אין שום משמעות לחילופי דורות. ואת השינוי הזה אמורה להוביל המנהיגות. זהו תפקידה בעם ישראל.

בהבנת הפסוק שהבאנו מפרשת השבוע, התחבטו גדולי פרשנינו לא מעט. אנחנו נבסס את דברנו על פירושו של הכלי יקר הכולל בדבריו את דברי קודמיו, ומבהירם. כדי להבין את הבעייתיות, נצטט שוב ונוסיף כמה פסוקים מן ההמשך:

[כא] וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן, בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם, וְהַנָּכְרִי, אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה; וְרָאוּ אֶת-מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא, וְאֶת-תַּחֲלֻאֶיהָ, אֲשֶׁר-חִלָּה ה', בָּהּ. [כב] גָּפְרִית וָמֶלַח, שְׂרֵפָה כָל-אַרְצָהּ--לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ, וְלֹא-יַעֲלֶה בָהּ כָּל-עֵשֶׂב: כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה, אַדְמָה וּצְבֹיִים, אֲשֶׁר הָפַךְ ה', בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ. [כג] וְאָמְרוּ, כָּל-הַגּוֹיִם, עַל-מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה, לָאָרֶץ הַזֹּאת; מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל, הַזֶּה. [כד] וְאָמְרוּ--עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ, אֶת-בְּרִית ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתָם: אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם, בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. [כה] וַיֵּלְכוּ, וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַיִּשְׁתַּחֲווּ, לָהֶם: אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא-יְדָעוּם, וְלֹא חָלַק לָהֶם. [כו] וַיִּחַר-אַף ה', בָּאָרֶץ הַהִוא, לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת-כָּל-הַקְּלָלָה, הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה.

הנה השאלות: וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן, מה יאמר הדור האחרון? וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה, גם הוא אמור להגיד משהו, מה בדיוק? בהמשך כתוב שכל הגויים יאמרו, אז מה עושה פה הנכרי הבודד? חוץ מזה, מה יש להם לאמר לפני שראו את המצב הנורא של הארץ, גָּפְרִית וָמֶלַח וכו'? קודם מביאים את התיאור ואחר כך את התגובה, לא?

נקודת הרעיון בפירוש הדברים היא כי משה רבנו מציג הדרגה של הדרדרות, קודם של יחידים (בפסוקים הקודמים שאודותם דיברנו בשנים קודמות) ואחר כך הדרדרות כוללת. הכלל הוא שיש הבדל מהותי בַּתוצאות בין הדרדרות של יחיד לבין זו של הכלל. היחיד נדון לבדו על פי מעשיו, ועלול אף להגיע לכדי ניתוק מעם ישראל ומן החיים בכלל, אבל הארץ אינה אמורה "לסבול" ממעשיו. לעומת זאת, הצבור קיים לעולם, ועל כן תוצאות מעשיו יתבטאו, בהכרח, גם במצבה של הארץ.

מסתבר אם כן שהניב הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן, מתייחס לדור עתידי כלשהו, ובהחלט יתכן שיהיו כמה דורות כאלה, לפי הנסיבות.

דור הולך ודור בא

הפסוק המלא (קהלת א) הוא: [ד] דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. דור זה מלשון מָדוֹר. משך הזמן שאדם גר (דר) בעולם הזה, עד שפורש ואחרים באים תחתיו. בחיי עם, זה נמדד קצת אחרת, במימד התודעתי והמנהיגותי כנ"ל. בין בחיי הפרט ובין בחיי אומה, הדור הנוכחי אמור להנחות את הדור הבא, להכשיר אותו לתפקד בעולם הזה. וכיצד עושים זאת? חילופי הדורות, כמו חילופי עונות השנה, מלמדים כי השינויים החלים עם הזמן הם חלק מטבעו של העולם. אם מתמקדים רק בזה, בָּחילופין, בקלות אפשר ללכת לאיבוד רעיוני. הרי זה בערך מה שקורה לנו כעת, לא? שום דבר לא קבוע עד שגם החיים כבר אינם ערך מוחלט, אלא יחסי ר"ל.

על כך משיב לנו קהלת, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. בצד החילופין הנחווים על ידי הפרט וגם על ידי האומה, יש במציאות העולם גם יציבות מובנית, וזהו העוגן שאמור להעניק יציבות לחיינו בעולם הזה. זהו המסר האמור לעבור מדור לדור בקביעות, וכך מנסח זאת דוד המלך, נעים זמירות ישראל (תהלים קמ"ה): [ד] דּוֹר לְדוֹר יְשַׁבַּח מַעֲשֶׂיךָ וּגְבוּרֹתֶיךָ יַגִּידוּ: או בלשון חז"ל במשנה הראשונה של פרקי אבות: משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו'. ומה קורה אם חלילה זורמים עם השינויים בלא להיצמד לעוגן שמציעה לנו התורה? הנה התיאור של אָגוּר בִּן יָקֶה בספר משלי פרק ל':

[יא]דּוֹר, אָבִיו יְקַלֵּל; וְאֶת-אִמּוֹ, לֹא יְבָרֵךְ. מנהגי ההורים נתפסים כמיושנים וכל רעיון החיים בעולם הזה נראה מאד לא נעים, כי אין תכלית. כך מגיעים לקלל את ההורים על אשר הולידו אותם לתוך עולם כזה לא נעים.

[יב]דּוֹר, טָהוֹר בְּעֵינָיו; וּמִצֹּאָתוֹ, לֹא רֻחָץ. הצואה כאן מייצגת את תענוגות העולם הזה, שסופם אכן בביוב. למרות ההתמכרות להבלי העולם הזה, הבלתי יציב בהגדרה, הם רואים עצמם טהורים מאבותיהם שכל חייהם ראו את העולם הזה אך ורק כגשר שאותו יש לעבור בזהירות כדי להגיע לעולם טוב יותר.

[יג]דּוֹר מָה-רָמוּ עֵינָיו; וְעַפְעַפָּיו, יִנָּשֵׂאוּ. מרימים עינים למחקר מדעי גבוה שאמור להחליף לדעתם, את הדעות המיושנות של האבות. בכך מאבדים סופית את היציבות שכן התיאוריות המדעיות מתחלפות חדשות לבקרים, ובכך רק מאיצים את ההתרחקות מן העוגן המעניק יציבות בעולם המשתנה.

[יד]דּוֹר, חֲרָבוֹת שִׁנָּיו-- וּמַאֲכָלוֹת מְתַלְּעֹתָיו: לֶאֱכֹל עֲנִיִּים מֵאֶרֶץ; וְאֶבְיוֹנִים, מֵאָדָם. לפסוק הזה נביא את פירושו של המלבי"ם בלשונו: שע"י שאין מאמינים בתורה אלקית ובהשגחה ובשכר ועונש, אין ביניהם גם דת נימוסי, רק נעשו כדגי הים שהגדול בולע את הקטנים, ואוכלים בשיניהם עניים ואביונים. גם עד כאן נעזרנו במלב"ים, אבל הבאנו את תמצית הדברים. כאן פירושו קצר וגם קולע כרגיל. נכון, לא כולנו כאלה, לא כולנו טורפים את החלשים מאתנו. רובנו אפילו משקיעים מאמצים נִכָּרים כדי לסייע לחלשים כמיטב יכולתנו ואף מעבר לה. ובכל זאת, דומני כי בימים של התפכחות מואצת כימינו אלה, קשה יהיה למצוא מישהו שיחלוק על כך שאכן זהו התהליך.

את פרשת נצבים קוראים תמיד לפני ראש השנה כי כל התוכן שלה הוא הכנה ליום הגדול. החל בדגש על האחדות הנדרשת מאתנו כתנאי מוקדם להתייצבות בפני בורא עולם ומנהיגו, אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם, בדגש על כֻּלְּכֶם, ועד לפסוקי הסיום של הפרשה המציבים בפנינו באופן חד משמעי את רעיון הבחירה החופשית, הקובע אחריות אישית של כל פרט למעשיו ולתוצאות הנובעות מהם (פרק ל'): [טו] רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע.

לכאורה, מה מסמל את השינויים הנחווים, יותר מראש השנה? הנה חלפה לה עוד שנה; ארבע עונות, י"ב חדשים (בשנה הבאה, י"ג) כך וכך שבועות, וימים שנחלקו ליום ולילה; על איזו יציבות מדובר כאן? ובכן, השינויים המתחוללים בתדירות קבועה, הם עצמם משדרים יציבות ורוגע. וכאשר מודעים לתפקיד המוטל עלינו בראש השנה, לחדש את קבלת מלכותו יתברך עלינו ועל כל העולם, מתברר שאין דבר המשקף יציבות יותר מראש השנה, שלכאורה כל מהותו היא השינוי. ובע"ה נזכה מיד ממש לשינוי הנכסף, לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, בגאולה האמתית והשלמה שתבא מיד ממש על ידי משיח צדקנו.

ואז באמת, סוף סוף, יהיה רק טוב ליהודים.nissimye@netvision.net.il

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו