אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אפשר להפוך את הקללה לברכה (כי תבוא סז)


התמונה של נסים ישעיהו

בעם

בעם ישראל, כאשר מדברים על מדרגות גבוהות ונמוכות, מדברים על מדרגות בלימוד התורה.

יהודי שנמצא במצוקה קיומית והוא מתעלם ממצבו האישי ונחלץ לסייע לחברו, יש בזה פריצת גדר לכיוון החיובי, ובכוחה של פריצה זו להפוך את הקללה לברכה.

את הפרשה הזאת קוראים תמיד לפני ראש השנה. (רמב"ם הלכות תפילה י"ג): עזרא תיקן להן לישראל, שיהיו קורין קללות שבספר ויקרא, קודם עצרת; ושבמשנה תורה, קודם ראש השנה. הרעיון הוא להתבונן במה שעלול לקרות אם חלילה מתנתקים מהוראות התורה הקדושה, ולשוב אל ה' באמת. זה מתאים ערב חג השבועות, זמן מתן תורתנו שאז מקבלים שוב את התורה בשמחה ובפנימיות, וזה ממש נדרש לקראת ראש השנה, יום בו כל באי עולם עומדים למשפט, כאשר השופט הוא האין סוף ברוך הוא בכבודו ובעצמו.

מפחיד מאד מה שכתוב בפרשת השבוע (דברים כ"ח): [טו]. חכמינו לא הסתפקו בכך וקבעו שבת של הפסקה בין הפרשה שלנו לבין ראש השנה, שבת בה קוראים פרשה אחרת, פחות מפחידה ויותר מפורטת בעניין התיקון הנדרש. אנחנו נתבונן בע"ה בפרשת השבוע במגמה לזהות כיצד ניתן להפוך ברכה לקללה, ואולי גם נלמד משהו לימינו אלה, ימים בהם 'אין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו'.

בפסוק השני שציטטנו לעיל, מופיע פעמיים הביטוי ה' אֱלֹקֶיךָ בעוד בפסוק הראשון הוא מופיע רק פעם אחת, וזה אומר דרשני. בשני הפסוקים מדובר על המצוות והחוקים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם; כאשר מדובר באזהרה מפני קללות, הנוסח הוא: וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגוּךָ. לא ה' יתברך מביא את הקללות חלילה, הן באות מעצמן כתוצאה מכך שלא שומעים וכו'. כאשר כן שומעים ושומרים את המצוות והחוקים, ה' יתברך פועל להביא את הברכות: וּנְתָנְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ, עֶלְיוֹן, עַל, כָּל-גּוֹיֵי הָאָרֶץ. בנושא זה הארכנו בעבר והבאנו מקורות המוכיחים כי אירועים שליליים, קללות בלשון הפרשה, לעולם אינם מכוונים מלמעלה. תמיד הם תוצאה של מעשים או מחדלים של האדם.

המיוחד בפרשה שלנו הוא שהיא נותנת לנו מרשם מדוייק כיצד להפוך קללה לברכה. בפסוקים הראשונים (דברים כ"ו) כתוב כך: [א] וְהָיָה, כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. [ב] וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ, נֹתֵן לָךְ--וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא; וְהָלַכְתָּ, אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. נותנים את הביכורים לכהן התורן ופוצחים בנאום ארוך שעיקרו הודאה לה' יתברך על הארץ הטובה אשר נתן לנו, כולל סקירה היסטורית שממנה עולה ברור כי השגחתו על עם ישראל בחירו, אינה אקראית אלא נצחית, ועצם קיומו של העם הוא רק תוצאה מהשגחה זו.

בערך אותו דבר עושה החקלאי היהודי בעונת ביעור המעשרות, מושג שהזכרנו לפני כמה שבועות: [יב] כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת-כָּל-מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ, בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת--שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר: וְנָתַתָּה לַלֵּוִי, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ, וְשָׂבֵעוּ. [יג] וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן-הַבַּיִת, וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, כְּכָל-מִצְוָתְךָ, אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי: לֹא-עָבַרְתִּי מִמִּצְו‍ֹתֶיךָ, וְלֹא שָׁכָחְתִּי. [יד] לֹא-אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ, וְלֹא-בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא, וְלֹא-נָתַתִּי מִמֶּנּוּ, לְמֵת; שָׁמַעְתִּי, בְּקוֹל ה' אֱלֹקָי--עָשִׂיתִי, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי.

במצב כזה, כאשר האדם מעיד על עצמו, בצדק יש לומר, עָשִׂיתִי, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי, רק טבעי שיבקש עבור עצמו ועבור בני ביתו את כל הטוב שאדם עשוי להעלות בדעתו. הוא הרי עשה כל מה שה' ציווה אותו, אז מגיע לו, לא?! אבל מהיהודי נדרשת התנהגות קצת אחרת. הוא חלק מהעם הנבחר ואסור לו לשכוח זאת. על כן, זה מה שהוא מבקש: [טו] הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן-הַשָּׁמַיִם, וּבָרֵךְ אֶת-עַמְּךָ אֶת-יִשְׂרָאֵל, וְאֵת הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ--כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

יהודי, גם כאשר הוא בטוח שיש לו זכויות שעבורן מגיע לו שכר, או לפחות שפע כלכלי, כבר בעולם הזה, א' אינו מבקש עבור עצמו אלא עבור עם ישראל כולו, וב' הוא אינו מבקש לממש את הזכויות שצבר, אלא רק מזכיר את השבועה אשר נשבע ה' יתברך לאבותינו ומבקש שיקיים את השבועה. מה הרעיון, מדוע שלא יבקש בזכות מעשיו הטובים? הרעיון הוא שלעולם אין אדם יכול להיות בטוח כי הגיע באמת למילוי הרצון העליון. לכל טוב יש יותר טוב, אז לא כדאי שיסמוך על מעשיו הוא.

ה' יתברך הופך את הקללה לברכה

יהודי המתפלל, לא עבור עצמו, עבור הכלל, מתאמן בצמצום האנוכיות הטבועה בו עד כדי ביטולה המוחלט. בכך הוא מתקרב יותר ויותר לאהבת ה' יתברך ולדבקות בדרכו, כי הדרך לאהבת ה' עוברת בנתיב של אהבת ישראל, ואין דרך אחרת להגיע אליו. בעצם הבאת הבכורים, וכן בהפרשת תרומות ומעשרות ונתינתם לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, יש מוטיב ברור של חינוך חברתי, מעבר לחינוך ליראת שמים שזה כאילו מובן מאליו. אלא שהתורה אינה מסתפקת בכך ודורשת מהיהודי שיבטא גם במלים את הקשר שלו לה' יתברך וגם ליהודי שני שאולי מעולם לא פגש.

מלות הבקשה שהתורה שמה בפיו, וּבָרֵךְ אֶת-עַמְּךָ אֶת-יִשְׂרָאֵל, מחייבות לכאורה התבוננות מעמיקה יותר; מה זה הביטוי אֶת-עַמְּךָ אֶת-יִשְׂרָאֵל, זה לא אותו דבר, עמך וישראל? דברנו פעם על כך שהמושג עם מתייחס לכאלה שנמצאים בדרגה רוחנית נמוכה בעוד ישראל מתייחס לאלה הנמצאים בדרגה רוחנית גבוהה יותר. כמו למשל (במדבר כ"ה): [א] וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. המכוּנים עם הם שקילקלו כי חסרו להם הנוגדנים המתאימים כדי להתגבר על הפיתוי. כאן מבקשים מה' יתברך וּבָרֵךְ אֶת-עַמְּךָ אֶת-יִשְׂרָאֵל, קודם את העם, המדרגות הנמוכות, ואח"כ את המדרגות העליונות, ישראל. מה הרעיון?

בעם ישראל, כאשר מדברים על מדרגות גבוהות ונמוכות, מדברים על מדרגות בלימוד התורה. לומדי התורה, אלה שתורתם אומנותם כגון ר' שמעון בר יוחאי וחבריו, הם הניצבים במדרגות הרוחניות הכי גבוהות והם המזרימים חיות לעם ישראל. בלעדיהם, בלעדי התורה שהם מנחילים לנו, עם ישראל אינו יכול להתקיים. מצד שני, הם בהחלט עלולים להתנתק מן המציאות היומיומית הקשה של היהודי הפשוט כי הם נמצאים במדרגה עליונה בה אין שום מושג של קללה. מדרגה בה הם רואים בבירור שהכל טוב באמת. במצב כזה, לא תמיד הם מודעים להכרח להפוך את הקללה לברכה כי אינם מבחינים בקללה.

לעומתם, האנשים במדרגות הנמוכות, העם, אלה עסוקים מדי בטרדות היומיום ואין להם זמן, ואולי גם אינם מוכשרים ללמוד תורה כראוי. אבל דוקא להם יש את הכח להפוך את הקללה לברכה, א' כי הם מודעים למציאותה של קללה, וב' על ידי קיום המצוות במסירות נפש, תוך השקעה מעל ומעבר לדרישות התורה, הם מגיעים למדרגות גבוהות יותר מאלה של לומדי התורה ובכך הופכים את הקללה לברכה.

וכדי לא להישאר בתחום המופשט ניתן דוגמא. התורה מצווה להפריש מעשר ולתת צדקה. חז"ל קבעו כי על פי תורה, גם מי שיש לו ממון רב, מוגבל בצדקה עד חמישית מנכסיו. יהודי שנתן חמישית ולאחר מכן הוא רואה שעדיין מצויים כאלה שאין להם פרנסה, והוא ממלא את מחסורם מעבר למה שמצווה התורה, בכך הוא פרץ את הגדר שקבעה התורה ועשה לפנים משורת הדין. התגובה הצפויה מלמעלה היא פריצת גדר מקבילה כדי לבלום קללה ולשלוח ברכה.

או מצב אחר, יהודי שנמצא במצוקה קיומית והוא מתעלם ממצבו האישי ונחלץ לסייע לחברו. גם כאן יש פריצת גדר לכיוון החיובי ובכוחה של פריצה זו להפוך את הקללה לברכה. ואת ההיפוך הזה עושה ה' יתברך בכבודו ובעצמו, כמו שקראנו רק בשבת שעברה (דברים כ"ג): [ו] וְלֹא-אָבָה ה' אֱלֹקֶיךָ, לִשְׁמֹעַ אֶל-בִּלְעָם, וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹקֶיךָ לְּךָ אֶת-הַקְּלָלָה, לִבְרָכָה: כִּי אֲהֵבְךָ, ה' אֱלֹקֶיךָ.

שלוש פעמים בפסוק הזה מוזכר הצירוף ה' אֱלֹקֶיךָ. להורות שמדובר במדרגות שונות, זו למעלה מזו, של מודעות אלוקית. הפעם הראשונה בה מוזכר הצירוף בפסוק, מתייחסת לרובד הבסיסי בו יהודי יודע שה' הוא האלוקים ומתנהג בהתאם. זה מספיק כדי שה' לא ירצה לשמוע אל בלעם. מדרגה גבוהה יותר היא המדרגה בה הקללה נהפכת לברכה, וזה קורה כאשר יהודי עושה ההיפך מטבעו, יוצא מגדרו לטובת יהודי שני. המדרגה העליונה היא כִּי אֲהֵבְךָ, ה' אֱלֹקֶיךָ. כאן זה מעל ומעבר לכל הגיון. ה' אוהב את עמו ישראל. למה? ככה.

אלא שכדי לגלות אהבה זו, שתתבטא ביומיום, יהודי צריך לצאת מגדרו לא רק במעשה בפועל, אלא גם במודעות שמה שהוא עושה לטובת יהודי שני, זה מפני שכך רוצה ה' יתברך.

נו, הרבה יש לנו ללמוד מפרשת השבוע וביחוד לקראת ראש השנה. יתן ה' ונזכה כולנו לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.

ואז באמת, סוף סוף, יהיה רק טוב ליהודים.nissimye @ netvision.net.il

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו