אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ימים של מלחמה (כי תצא סז)


התמונה של נסים ישעיהו

מסקנת ביניים, היסחפות ההורים אחר נטיותים הטבעיות מייצרת בנים מרדנים.

על השפה המלחמתית הנוהגת במקומותינו, דיברנו בעבר יותר מפעם אחת. הסברנו גם כי פרשת השבוע שלנו מנחה אותנו לנהל מלחמה פנימית עם נטיותינו הטבעיות. לרכוש שליטה בנטיות אלו, ובדרך זו ממילא יימנעו מלחמות עם גורמים שמחוצה לנו. אלא שאנחנו בחרנו בדרך אחרת, דרך 'החתירה לשלום' עם הנטיות הטבעיות שלנו, וכנראה כפועל יוצא, גם חתירה לשלום עם אויבים מבחוץ. התוצאה הכואבת היא, בתוכנו פנימה הדרדרות מוסרית וחברתית שאין רואים את סופה, ועם אויבינו מבחוץ – מלחמה שלא נגמרת.

ימים אלו הם ימים של חשבון נפש, ימי חודש אלול בהם מסכמים את השנה שחלפה וקובעים את היעדים, הרוחניים כמובן, לשנה הבאה שתבא עלינו לטובה ולברכה. המלחמה הראשונה, המקדמית, שאדם נדרש לנהל עם עצמו היא על עצם הרעיון שמשהו אצלי, בהתנהגותי, ביחסי לזולת וכו' לא היה בסדר. גם אם משהו היה לא כשורה, זה לא בגללי, זה בגללו ואני פטור מחשבון נפש. ואם בכל זאת איזה קול פנימי לוחש לי שיכולתי לנהוג קצת אחרת, להיות יותר סבלני או משהו – נו, מה שהיה היה. דוחקים את זה לאיזו מגירה בתת מודע, נועלים וזורקים את המפתח.

אלא שזה לא ממש עוזר; על כל פנים, לא לאורך זמן. כי מתישהו נזכרים בעניין ולפעמים המצפון מציק וכבר לא מוצאים דרך לתקן. מוטב לטפל בבעיה ולא להדחיק. נכשלתי – צריך לתקן ומיד. הזמן המתאים בכל יום הוא בקריאת שמע שלפני השינה. עניינים מורכבים יותר או שנשכחו בזמן קריאת שמע הלילית, אמורים להיות מטופלים ומתוקנים בחודש אלול. פרשת השבוע שלנו, הנקראת תמיד בחודש זה, מציגה בפנינו את הדרך לביצוע משימה זו. מצד אחד היא מציבה בפנינו ראי החושף את התהליכים הפנימיים שמובילים לכשלים השונים, ומצד שני היא מנחה אותנו כיצד להתמודד עם אותם כשלים ולנצח.

לכאורה, הדין הראשון בפרשה (דברים כ"א) הוא דין אֵשֶׁת, יְפַת-תֹּאַר; [י] כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּיָדֶךָ--וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. [יא] וְרָאִיתָ, בַּשִּׁבְיָה, אֵשֶׁת, יְפַת-תֹּאַר; וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. [יב] וַהֲבֵאתָהּ, אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ; וְגִלְּחָה, אֶת-רֹאשָׁהּ, וְעָשְׂתָה, אֶת-צִפָּרְנֶיהָ. [יג] וְהֵסִירָה אֶת-שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ, וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ, וּבָכְתָה אֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ, יֶרַח יָמִים; וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ, וּבְעַלְתָּהּ, וְהָיְתָה לְךָ, לְאִשָּׁה. [יד] וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ, וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ, וּמָכֹר לֹא-תִמְכְּרֶנָּה, בַּכָּסֶף; לֹא-תִתְעַמֵּר בָּהּ, תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ.

לכאורה, התורה מתירה כאן התעללות בשבויה, אבל רש"י בפירושו לפסוק פוקח את עינינו: ולקחת לך לאשה - לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור. אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו (פסוק טו) כי תהיין לאיש וגו' וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו: כלומר, יש כאן התחשבות בנטיה הטבעית של הלוחם בסערת הקרב, אבל גם התוצאות מוצגות בפניו מראש, ויש סיכוי שיימנע ממעשה לא ראוי אם ידע מה הן התוצאות הצפויות.

הנה לנו המקור התלמודי (סנהדרין קז/א) לפירושו של רש"י: ואמר רב יהודה אמר רב בקש דוד לעבוד ע"ז שנאמר (שמואלב טו) וַיְהִי דָוִד בָּא עַד-הָרֹאשׁ, אֲשֶׁר-יִשְׁתַּחֲוֶה שָׁם לֵאלֹקִים; ואין ראש אלא ע"ז שנאמר (דנייאל ב) הוּא צַלְמָא, רֵאשֵׁהּ דִּי-דְהַב טָב. (שמואלב טו) וְהִנֵּה לִקְרָאתוֹ, חוּשַׁי הָאַרְכִּי, קָרוּעַ כֻּתָּנְתּוֹ, וַאֲדָמָה עַל-רֹאשׁוֹ. אמר לו (חוּשַׁי הָאַרְכִּי) לדוד, יאמרו מלך שכמותך יעבוד ע"ז??? אמר לו, מלך שכמותי יהרגנו בנו?! מוטב יעבוד ע"ז ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא. אמר מאי טעמא קנסיבת (מדוע לקחת לאשה שבויית מלחמה אשה) יפת תואר? א"ל יפת תואר רחמנא שרייה (התורה מאפשרת) א"ל לא דרשת סמוכין; דסמיך ליה (דברים כא) כִּי-יִהְיֶה לְאִישׁ, בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. כל הנושא יפת תואר – יש לו בן סורר ומורה.

דוד אינו מבין מהיכן נחתה עליו המכה הנוראה שבנו מורד בו. הוא בטוח שאם ינוצח, יהרג על ידי בנו ואנשים לא יבינו מדוע זה קרה. אז מוטב שיעבוד עבודה זרה ואז כולם יראו שיש סבה לכך שנהרג. אבל חושי הארכי חושף בפניו את הגורם הרוחני למצבו העגום ודוד מתעשת. עכשיו שהוא יודע מהו שורש הקילקול, ברור לו שיוכל גם לתקן והוא פועל בהתאם. מסקנת ביניים, היסחפות ההורים אחר נטיותים הטבעיות מייצרת בנים מרדנים.

החתירה לשלום

בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה שעליו מדברת התורה, אינו מזכיר כלל את הנהגתו של אבשלום בן דוד. [יח] כִּי-יִהְיֶה לְאִישׁ, בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה--אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ, בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ; וְיִסְּרוּ אֹתוֹ, וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם. [יט] וְתָפְשׂוּ בוֹ, אָבִיו וְאִמּוֹ; וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל-זִקְנֵי עִירוֹ, וְאֶל-שַׁעַר מְקֹמוֹ. [כ] וְאָמְרוּ אֶל-זִקְנֵי עִירוֹ, בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה--אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ, בְּקֹלֵנוּ; זוֹלֵל, וְסֹבֵא. [כא] וּרְגָמֻהוּ כָּל-אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים, וָמֵת, וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ; וְכָל-יִשְׂרָאֵל, יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ. מדובר בילד שזה עתה חגג בר מצווה; קודם לכן אינו בר עונשין בדיני התורה, וכמה חדשים אחרי בר מצווה – כבר אינו ברשות אביו ואמו. לכן, כל ימיו של בן סורר ומורה, אינן אלא שלושה חודשים מאחר שיגיע לגיל מצוות.

כאשר אלה התנאים להכריז על מישהו כבן סורר ומורה, מובן מדוע אומרים חז"ל: בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות. למה נכתב? אלא לומר, דרוש וקבל שכר. אבל מה כבר יש לדרוש במשהו שלא היה ולא יהיה לעולם? הנה למשל: היה אביו רוצה ואימו אינה רוצה, אימו רוצה ואביו אינו רוצה--אינו נעשה בן סורר ומורה. במקרה כזה, אין מה לבא בטענות אל הילד. אם אין הסכמה בין ההורים על דרך חינוכית – רק טבעי שהבן יהיה מבולבל וזה עלול להדרדר ח"ו. על כל פנים, לא דנים אותו על שגיאות הוריו.

ומדוע שוררת מחלוקת חינוכית בין ההורים? כי כל אחד נסחף אחר נטיותיו הטבעיות, ואלה לא בהכרח זהות אצל אנשים שונים. כאשר הוראות התורה הן המחייבות, יש סיכוי סביר שהאב והאם ידברו בקול חינוכי אחד, ואז יגדלו בנים ובנות לתפארת. אלא שזה לא כל כך פשוט, לוותר על הנטיות הטבעיות ולהכפיף את עצמי להוראות התורה. זהו שהפרשה פותחת במלחמה; כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ, אלה הנטיות הטבעיות שלך. בכך מקדימה התורה הקדושה תרופה למכה. היא אומרת לנו מראש שמדובר במלחמה, ומנחה אותנו להמנע מאשליות אודות שלום דמיוני. התורה לא מדברת על מי שנקלע למלחמה. התורה מנחה לצאת למלחמה הזאת. לצאת מעצמי, להתגבר על הנטיה ללכת בדרך ההתנגדות הקלה, כלומר לעשות מה שנוח לי כאן ועכשיו, ובמקום זה להלחם עד שמנצחים. עד שמשליטים את השכל על הלב.

בין אם מדובר באויב הפנימי, הנטיות הטבעיות בלשוננו או היצר הרע בלשון המקובלת מקדמת דנא, ובין אם מדובר באויב חיצוני כלשהו, לא ניתן לנהל מלחמה לפני שמגדירים מיהו אויב. על כן מדגישה התורה את המלים עַל-אֹיְבֶיךָ, שהן לכאורה מיותרות. הרי לכאורה ברור שאם נלחמים, עושים את זה מול אויב. אלא שזה לא מובן מאליו ומדינת ישראל של עשרים השנים האחרונות תוכיח. ואגב 'מוּל', כתוב עַל-אֹיְבֶיךָ, לא כתוב מול וגם לא נגד. בכך מבטיחה לנו התורה כי בעצם ההחלטה לצאת למלחמה שאין צודקת וחיונית ממנה, הקב"ה יציב אותנו מעל אויבינו ואז הנצחון מובטח.

כאמור, זיהוי האויב הוא שלב טרום מלחמתי חיוני ביותר. כאשר זורמים עם הנטיות הטבעיות של הילדים ולא שמים להם גבולות ברורים, לא מייסרים אותם בלשון התורה, לא אוסרים מה שצריכים לאסור, התוצאה היא מתירנות גורפת, כולל סכינאות ונהיגה פרועה בכבישים. וכדי למנוע אי הבנות, התורה אינה מורה לנו להרוג את אויבינו. היא מצווה וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. צריכים לנצח את הנטיות הטבעיות, לשלוט בהן ולהשתמש בהן לדברים חיוביים.

הזרימה שלנו עם הנטיות הטבעיות של הילדים, שורשה בזרימה שלנו עם הנטיות הטבעיות של עצמנו. הורים ומחנכים הנלחמים עם האויב הפנימי של עצמם, המקבלים על עצמם הגבלות לנטיותיהם הטבעיות, יטילו מגבלות כאלה גם על מחונכיהם ולו רק בכח הדוגמא האישית שהם מציבים בפניהם. ואת הגישה ההפוכה אין צורך לכתוב בפירוש. היא זועקת אלינו מן הכותרות החדשותיות דבר יום ביומו.

פרשת השבוע מסיימת במצווה: יז זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. עליו מסופר (שמות יז) כי [ח] וַיָּבֹא, עֲמָלֵק; וַיִּלָּחֶם עִם-יִשְׂרָאֵל, בִּרְפִידִם. בתגובה, יוצאים למלחמה: ט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר-לָנוּ אֲנָשִׁים, וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק; המלחמה הזאת עדיין לא נסתיימה ועל כן מצווה התורה לזכור את אשר עשה לנו עמלק ומנחה אותנו: כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ.

וכאשר נלך בדרך זו, נזכה בע"ה לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, באשר ישרור כאן שלום אמיתי בגאולה האמתית והשלמה.

ואז באמת, סוף סוף, יהיה רק טוב ליהודים.nissimye@netvision.net.il

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו