אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

חנפנים, אין גבול להתבזות? (שופטים סז)


התמונה של נסים ישעיהו

כאשר חיים במודעות שאת הארץ הזאת ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ, יש סיכוי שהשיפוט יהיה נכון ויצא משפט צדק. כאשר חיים במודעות אחרת, כמו למשל אצלנו, השוחד נהיה חוקי והשיפוט מתעקל. שלא לדבר על המשפט.

אפשר היה לנסח את הכותרת קצת אחרת. אפשר היה לשאול בעיני מי מנסים למצוא חן, אבל לכותב זה נראה יותר מדי פרווה, אז הוא בחר בכותרת קצת פרוקטיבית... ובמה מדובר? הסיפור הראשון הולך כך: השבוע נערכו בחירות פנימיות במפלגה שעל פי הסקרים, כיום היא הגדולה ביותר בישראל. בעקבות נצחונו הצפוי של המועמד המוביל, הוא החליף במפתיע את מיקומה של מסיבת העתונאים ובאותה הזדמנות מנע מיריביו את הכניסה לאולם בו נערכה. הוא גם מתכוון לפעול לסילוקו של מתחרהו ממפלגתו. כך לפחות דווח בתקשורת.

הסיפור השני נשמע קצת יותר פיקנטי והרבה יותר מבזה; עתונאית ישראלית השתתפה במסיבת עתונאים שנערכה בפסטיבל ג'רש בירדן, ניצלה את ההזדמנות כדי להחמיא לזמרת הערביה שהתראיינה שם, ולאחר שהזדהתה כישראלית, שאלה אותה אם תואיל לבקר ולהופיע בישראל. בתגובה, גורשה העיתונאית הישראלית מן האולם.

מה הקשר בין שני הסיפורים, אתם שואלים? ובכן, הח"מ נוטה לראות בשני הסיפורים שני מבנים הניצבים על אותו יסוד רעוע של ניסיון למצוא חן בעיני הזולת, לקבל ממנו כבוד, תוך ויתור מוחלט על הכבוד העצמי, או לפחות השעייתו הזמנית. ניסיון שלעולם אינו יכול להצליח, כי 'הרודף אחר הכבוד – הכבוד בורח ממנו' כידוע.

שני הסיפורים פורסמו באותו יום (רביעי) בו קראנו בפרשת השבוע את החלק היומי המסתיים בפסוק (דברים י"ח): [יג] תָּמִים תִּהְיֶה, עִם ה' אֱלֹקֶיךָ. ורש"י מפרש: התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו: ניסיון לתכנן את העתיד ברמה של 'אם אעשה כך אזכה לכבוד ממי שעד עתה נמנעו מלכבדני ואולי אף ביזו אותי', זה בדיוק הפוך מן התמימות הנדרשת מיהודי, וזה לא יכול להצליח. כי כדי לזכות בכבוד, צריכים קודם לתת כבוד. חז"ל (פרקי אבות ד') מורים לנו כי הדרך לזכות בכבוד רצופה בנתינת כבוד לזולת, איזה הוא מכובד--המכבד את הבריות, שנאמר (שמואל א, ב): כִּי-מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ.

את הפסוק הזה אומר שמואל הנביא בהקשר של זלזול בכבוד ה' ולאו דוקא בהקשר אנושי בינאישי. אז איך זה שייך לענייננו? ובכן בהמשך הפרק אמר לנו ר' יוסי: כל המכבד את התורה, גופו מכובד על הבריות; וכל המחלל את התורה, גופו מחולל על הבריות.

התורה קדמה לעולם ומימלא גם לאדם. לפיכך, לכבד את התורה, פירושו לכבד משהו שהוא במובהק, קודם לאדם ולמעלה ממנו. המכבד את התורה, יכבד את כל הבריות באשר הן, פשוט מפני שהן נבראו על ידי הבורא יתברך. מתוך כך הוא יכבד כמובן גם אנשים, אבל לאו דוקא את דעותיהם. הוא לא ינסה למצוא חן בעיני מישהו תוך יצירת רושם שקרי כי הוא אוחז בדעותיו. במלים אחרות, כבוד לאדם, לכל אדם, בהחלט כן. התרפסות בפניו – בשום אופן לא. והדברים מעוגנים היטב בפרשות של השבועות האחרונים בכלל ובזו של השבוע בפרט. בםרשה שלנו יש כמה וכמה 'מקרים ותגובות' בלשון ימינו.

ונתחיל מהסוף, כלומר מסוף הפרשה (כ"א): [א] כִּי-יִמָּצֵא חָלָל, בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ, נֹפֵל, בַּשָּׂדֶה:לֹא נוֹדַע, מִי הִכָּהוּ. אם וכאשר יִמָּצֵא חָלָל. אצלנו, למרבה הצער, זה לא נדיר כל כך, והשאלה היא מי לוקח אחריות? הנה מה שמורה לנו התורה: [ב] וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ, וְשֹׁפְטֶיךָ; וּמָדְדוּ, אֶל-הֶעָרִים, אֲשֶׁר, סְבִיבֹת הֶחָלָל. אחר כך הם עושים שם איזה טכס כפרה, ומקנחים בהתנצלות: [ז] וְעָנוּ, וְאָמְרוּ:יָדֵינוּ, לֹא שָׁפְכוּ אֶת-הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ, לֹא רָאוּ. (רש"י): (ז)וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה. רק אחר כך הם יכולים להתפלל ולבקש: [ח] כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-פָּדִיתָ, ה', וְאַל-תִּתֵּן דָּם נָקִי, בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל; וְנִכַּפֵּר לָהֶם, הַדָּם.

ומה קורה אם וכאשר נודע מיהו הרוצח? (פרק י"ט) אם זה בשוגג, בלא סכסוך קודם ואפילו בלא היכרות מוקדמת, הוא בורח אל עיר מקלט וניצל. אבל אם מתברר שהרג בכוונה, מחזירים אותו מעיר המקלט ודנים אותו למוות. בשום מקרה לא מגלים הבנה למניעיו של רוצח. ו-עוד משהו, אין גם מושג של עיסקת טיעון. נו, עכשיו, מי שרוצה שישווה את זה לניסיון ההתחנפות של העיתונאית אל אותה זמרת ודרכה "לעולם הערבי" הרצחני בכלל. מבחינתם, היא חרגה מן המעמד שהוקצה לה, מעמד של בת חסות נסבלת בקושי, ועל כן גורשה. מזלה שכך זה נגמר.

עיוורון מנטלי

פרשת השבוע (דברים ט"ז) פותחת בפסוקים הבאים: [יח] שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק.[יט] לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים; וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד--כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם.[כ] צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף--לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר- ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ. בשנים קודמות הארכנו בפירושם של פסוקים אלו. כעת רק נתייחס לעובדה שפתיחה זו מלמדת כי הכל הוא עניין של שיפוט נכון או לא. כאשר חיים במודעות שאת הארץ הזאת ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ, יש סיכוי שהשיפוט יהיה נכון ויצא משפט צדק. כאשר חיים במודעות אחרת, כמו למשל אצלנו, השוחד נהיה חוקי והשיפוט מתעקל. שלא לדבר על המשפט.

נשים לב שכל הפניות בפסוקים אלו הן לנוכח יחיד. כלומר, מהשופטים מצפים שישפטו בצדק, אבל לא אליהם מדברים בפסוקים, מדברים אל כל אחד ואחת מאתנו. אומרים לי: לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים; וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד. שוחד זה לא רק מעטפה שעוברת מיד אל יד מתחת לשולחן. שוחד זה גם כיבודים וגם משכורת מכובדת. גם כתבה מפרגנת באיזה עיתון יכולה לשמש כשוחד. כאשר אדם מעמיד עצמו לבחירה, לא יתכן שהוא עושה זאת לשם שמים בלבד. לא יתכן שלא מעורב בזה שוחד, אפילו אם בדקות. אבק שוחד. כדי להנצל מן התוצאות הקשות של השוחד, צריכים לטפח את המודעות שכל מה שיש לך, ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ.

אפילו אם הוא באמת חכם, הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים. זה לא שהוא מפסיק להיות חכם. אפילו לא רואים עליו שהתעוור. לא בגשמיות על כל פנים. אבל הוא נהיה עיוור שכלי ורגשי (מנטלי) כי השוחד שקיבל או שהוא מצפה לקבל, מטה את רעיונותיו לכיוון הרצוי לנותני השוחד. בשלב הזה הוא יפעל בחכמה רבה ובנחישות, לגמרי הפוך מכל שכל ישר. גם תמיד הוא יצליח להסביר את מעשיו ואף לשכנע את מעריציו, שהרי הוא חכם כאמור. אלא שנותני השוחד יודעים בדיוק עם מי יש להם עסק ומתייחסים אליו בהתאם, כלומר בזלזול. ואבוי לו אם ינסה להתעשת ולהפגין עצמאות למולם. הם תמיד ידרשו את התמורה המלאה לשוחד שנתנו.

וזה נכון גם לגבי צדיק, שכן השוחד גם יסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. כמו שהחכם נשאר חכם, גם הצדיק לא מפסיק להיות צדיק, לפחות בעיני עצמו ובעיני מעריציו, אבל דבריו מסולפים. ומכיוון שהוא צדיק וגם חכם, הוא יודע לנמק את דבריו ולבססם על התורה. ביסוס מסולף כאמור, אבל למי יש את הכלים לבדוק? וכך הולך לו השוחד ומשתלט על חיינו צעד אחר צעד ובקצב המתגבר מיום ליום.

למעשה, פרשת השבוע שלנו, כמו גם פרשת השבוע הקודם, מעמידות אותנו במצב די בעייתי; הן קובעות בפירוש כי השיפוט חייב להיות אישי של כל אחד מאתנו, ואף אחד אינו יכול להתלות בגדולים ממנו לכאורה, בטענה ובציפייה שהם יטפלו בבעיה. ברמת המודעות לפחות, אף אחד אינו יכול להתחמק בטענה לא ידעתי. כך בעניין נביא שקר או המסית לדוגמא (פרק יג) שקראנו בשבת שעברה, כך בנושא המנהיגות והשיפוט שקוראים בשבת זו וכך למעשה בכל מצוות התורה. לאיש אין את הזכות לחמוק מהכרעה, לפחות ברמת המודעות כאמור. ולאחר שהכריע, זה צריך להתבטא גם ביחסו אל אותו חכם או צדיק או נביא. האם הוא ממשיך להיות מובל על ידם או שהוא פורש מהם כנדרש.

הניסיון של מי שמזהים עצמם כשמאל להתחנף לאויבים מבחוץ, (בתקווה לזכות בהכרה מהם?) עומד על אותו בסיס שעליו עומד הניסיון של אנשים המזהים עצמם כימין או כמרכז להתחנף לאנשי השמאל (בתקווה לזכות באהדתם או בקולותיהם?). על אותו בסיס עומדים גם ימניים ושמאלנים (כינויים מקובלים אם כי לא ברורים) המתמודדים על תפקידים ומעמד מול אותם חנפנים. הבסיס המשותף לכולם הוא הצביעות. אפשר להוסיף גם את השקר, אבל זה לא חיוני. מרגע שמדובר בשוחד, הצביעות חוגגת כי האמת מכוסה היטב ואין סיכוי שתצוץ פתאום. היא מכוסה עד חנק. פשוט קבורה.

בלהט הדברים כמעט שכחנו שחודש אלול כעת. זה החודש של חשבון נפש; זיהוי המשגים שעשינו בשנה שעברה והחלטות טובות לשיפור בשנה הבאה. את זה ניתן לעשות בעזרת שיפוט נכון בהתאם להוראות הנלמדות בפרשת השבוע. ובע"ה נזכה מיד להבטחת הנביא (ישעיהו נב) בהפטרת השבוע ביחס למשיח: [יג] הִנֵּה יַשְׂכִּיל, עַבְדִּי; יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ, מְאֹד.

ואז באמת, סוף סוף, יהיה רק טוב ליהודים.nissimye@netvision.net.il

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו