אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

חותרים אל היעד הסופי (מטות ומסעי סז)


התמונה של נסים ישעיהו

איך יווצר מצב בו לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות ש(הרי) הטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר? כאשר לא יהיה עסק כל העולם, אלא לדעת את ה' בלבד, נדע גם להתייחס אל המעדנים למיניהם בפרופורציות הנכונות ואז גם יתקיימו דבר הנביא: לֹא-יָרֵעוּ וְלֹא-יַשְׁחִיתוּ, בְּכָל-הַר קָדְשִׁי. והנביא עצמו מנמק את נבואתו: כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ, דֵּעָה אֶת-ה', כַּמַּיִם, לַיָּם מְכַסִּים.

בשבת זו קוראים שתי פרשות, מטות ומסעי, ובכך מסיימים את ספר במדבר. הפסוק האחרון שנקרא בשבת זו לפני שנכריז "חזק חזק ונתחזק" כמו בכל סיום קריאת חומש, כמו מסכם את כל התורה עד כאן (במדבר לו): [יג] אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד-מֹשֶׁה--אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: בְּעַרְבֹת מוֹאָב, עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ.

כזכור מרשימותינו בשנים קודמות, שתי פרשות אלו נקראות תמיד בימי 'בין המצרים', שלושת השבועות שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, ותוכנן מציע לנו את הדרך לתקן הקילקולים שגרמו לחורבן שאותו זוכרים בשבועות אלו, כדלהלן:

תוכנה של הפרשה האחרונה, פרשת מסעי, לאחר סקירת כל ארבעים ושנים המסעות שעברנו במדבר, כולל הוראות מפורטות בעניין ירושת הארץ (במדבר לג): [נ] וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בְּעַרְבֹת מוֹאָב, עַל-יַרְדֵּן יְרֵחוֹ, לֵאמֹר. [נא] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן, אֶל-אֶרֶץ כְּנָעַן. [נב] וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, מִפְּנֵיכֶם, וְאִבַּדְתֶּם, אֵת כָּל-מַשְׂכִּיֹּתָם; וְאֵת כָּל-צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ, וְאֵת כָּל-בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ. ומה יקרה אם ננסה להתפשר עם יושבי הארץ או נרחם עליהם ולא נוריש אותם מפנינו? [נה] וְאִם-לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, מִפְּנֵיכֶם--וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם, לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם; וְצָרְרוּ אֶתְכֶם--עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ. [נו] וְהָיָה, כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם--אֶעֱשֶׂה לָכֶם.

אזהרה חמורה ביותר אשר לצערנו הרב התממשה שוב ושוב במהלך ההיסטוריה ונראה כי היא מתממשת שוב לעינינו. בפסוק האחרון בפרשה ובספר כולו כתוב כך: [יג] אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד-מֹשֶׁה--אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: בְּעַרְבֹת מוֹאָב, עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ. אפשר לומר שהדגש הוא על המקום בו ניתנו מצוות אלו של ירושת הארץ, חלוקתה וכו', אבל מכיוון שפסוק זה מסיים את הספר הרביעי בתורה, שזה סיום התורה כולה לפני שמשה משמיע לנו חזרה כללית על התורה תוך השלמת פרטים שונים, הרי שפסוק זה גם מעביר לנו את המסר המרכזי של התורה כולה; ירושת הארץ בשלמות היא תכלית הכל. בלעדיה, חס ושלום, אין קיום לעם ישראל.

גם בפרשה הקודמת, הראשונה שנקרא השבת, נדון עניין ירושת הארץ, אם כי בעבר המזרחי שלה (במדבר לב): [א] וּמִקְנֶה רַב, הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי-גָד--עָצוּם מְאֹד; וַיִּרְאוּ אֶת-אֶרֶץ יַעְזֵר, וְאֶת-אֶרֶץ גִּלְעָד, וְהִנֵּה הַמָּקוֹם, מְקוֹם מִקְנֶה. [ב] וַיָּבֹאוּ בְנֵי-גָד, וּבְנֵי רְאוּבֵן; וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְאֶל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר. [ג] עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה, וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה, וּשְׂבָם וּנְבוֹ, וּבְעֹן. [ד] הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל--אֶרֶץ מִקְנֶה, הִוא; וְלַעֲבָדֶיךָ, מִקְנֶה. [ה] וַיֹּאמְרוּ, אִם-מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ--יֻתַּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ, לַאֲחֻזָּה: אַל-תַּעֲבִרֵנוּ, אֶת-הַיַּרְדֵּן.

משה חושש שמדובר בתבוסתנות והתבדלות מכלל ישראל, והוא עורך עמם בירור נוקב שבסיומו הם מתחייבים: [טז] וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ, גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה, וְעָרִים, לְטַפֵּנוּ. [יז] וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים, לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד אֲשֶׁר אִם-הֲבִיאֹנֻם, אֶל-מְקוֹמָם; וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר, מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. [יח] לֹא נָשׁוּב, אֶל-בָּתֵּינוּ--עַד, הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ, נַחֲלָתוֹ. [יט] כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם, מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה: כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ, מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה. לכאורה, ממש מצוין. לא תבוסתנות והתבדלות אלא חלוציות ושיתוף פעולה מלא, אבל משהו חסר כאן בדברי בני גד ובני ראובן, ומשה מקפיד להשלים:

[כ] וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה, אִם-תַּעֲשׂוּן אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה: אִם-תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה', לַמִּלְחָמָה. [כא] וְעָבַר לָכֶם כָּל-חָלוּץ אֶת-הַיַּרְדֵּן, לִפְנֵי ה', עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת-אֹיְבָיו, מִפָּנָיו. [כב] וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה', וְאַחַר תָּשֻׁבוּ--וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה', וּמִיִּשְׂרָאֵל; וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם, לַאֲחֻזָּה--לִפְנֵי ה'. בני גד ובני ראובן, בדברי ההתחיבות שלהם, אמרו חמשים מלים ולא הזכירו את ה' אפילו פעם אחת. משה רבנו בתגובתו, אמר שלושים ושבע מלים והזכיר את ה' חמש פעמים. המסר ברור, אבל נגיד בכל זאת; המלחמה על הארץ היא לא מלחמה פרטית של אדם (או שבט) כזה או אחר, זו מלחמה של ה' ואנחנו השליחים שלו לערוך אותה.

בני גד ובני ראובן מבינים את המסר: [כה] וַיֹּאמֶר בְּנֵי-גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן, אֶל-מֹשֶׁה לֵאמֹר: עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ, כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה. [כו] טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ, מִקְנֵנוּ וְכָל-בְּהֶמְתֵּנוּ--יִהְיוּ-שָׁם, בְּעָרֵי הַגִּלְעָד. [כז] וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל-חֲלוּץ צָבָא, לִפְנֵי ה'--לַמִּלְחָמָה: כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי, דֹּבֵר.

היעד, סגירת המעגל

המסר הברור בשתי פרשות אלו בכלל ובנושא ירושת הארץ בפרט, הוא שהכל תלוי במודעות שה' הוא הנותן לנו את הארץ וכי מלחמתנו עליה היא, לאמתו של דבר, מלחמתו שלו, ואנחנו רק שליחים לנהל אותה. האמת היא שזהו המסר של התורה כולה, אלא שכאן, בסיום ספר במדבר שהוא סיום החלק הראשון של התורה, זה מודגש יותר מאשר במקומות אחרים. למעשה, בלא מודעות זו לא ניתן כלל לעבוד את ה' באמת. אפשר להקפיד על שמירת מצוות יותר או פחות, אבל כדי שזו תהיה עבודת ה', צריכים את המודעות הזאת.

בהשגחה פרטית נוסף השנה בשבוע זה עוד סיום משמעותי מאד, סיום הרמב"ם ללומדי שלושה פרקים ליום. הנה שתי ההלכות החותמות את ספרו הגדול של הנשר הגדול: [ד] לא נתאוו הנביאים והחכמים ימות המשיח--לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בגויים, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח: אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא, כמו שביארנו בהלכות תשובה.

[ה] ובאותו הזמן, לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות--שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר. ולא יהיה עסק כל העולם, אלא לדעת את ה' בלבד. ולפיכך יהיו חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים העמוקים; וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם, שנאמר (ישעיהו יא,ט): [ט] לֹא-יָרֵעוּ וְלֹא-יַשְׁחִיתוּ, בְּכָל-הַר קָדְשִׁי:כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ, דֵּעָה אֶת-ה', כַּמַּיִם, לַיָּם מְכַסִּים.

הרמב"ם

קל להבין שהדברים כרוכים זה בזה. איך יווצר מצב בו לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות ש(הרי) הטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר? העובדה שכל המעדנים מצויין כעפר, היא לבדה אינה מבטיחה את ביטול המלחמות, כאשר רואות עינינו. כי כל עוד ההישגיות החומרנית ניצבת בראש מעינינו, לא משנה כמה מעדנים יהיו לנו, תמיד נרצה עוד, ולעתים קרובות זה על חשבון זולת כלשהו, כך שהמלחמות נמשכות. לעומת זאת, כאשר לא יהיה עסק כל העולם, אלא לדעת את ה' בלבד, נדע גם להתייחס אל המעדנים למיניהם בפרופורציות הנכונות ואז גם יתקיימו דבר הנביא: לֹא-יָרֵעוּ וְלֹא-יַשְׁחִיתוּ, בְּכָל-הַר קָדְשִׁי. והנביא עצמו מנמק את נבואתו: כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ, דֵּעָה אֶת-ה', כַּמַּיִם, לַיָּם מְכַסִּים.

אלא שהמודעות הזאת, לדעת את ה' בלבד כלשון הרמב"ם, או כפי שעולה מן הפסוקים שציטטנו מפרשות השבוע בהקשר של ירושת הארץ, נדרשת מאתנו לא רק בסופו של דבר כפי שאפשר להתרשם בטעות מן הציטוטים שהובאו לעיל, מסוף ספר במדבר ומסיום הרמב"ם. המודעות הזאת היא יסוד הכל ובה הכל מתחיל. בתורה זה [א] בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹקִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. הוא ברא ולכן הוא בעל הבית ומחלק את הארץ כרצונו. לנו נתן את ארץ ישראל ושום כח בעולם אינו יכול לשנות עובדה זו. ההתחלה של הכל, היא התשתית הרעיונית לדברי משה רבנו בסוף התהליך. כמובן, היתה גם ברית בין הבתרים בה הובטחה הארץ לאברהם ואח"כ ליצחק וליעקב אבותינו, אבל גם ההבטחות מתקיימות רק משום שהמבטיח, הבורא יתברך, הוא בורא הכל וכו'.

הרמב"ם עצמו היה ער לכך ועל כן הוא פותח את ספרו הגדול, אותו ספר שסיימנו ללמוד השבוע ואת סיומו ציטטנו לעיל, בשתי ההלכות הבאות: [א] יסוד היסודות ועמוד החכמות, לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל הנמצא. וכל הנמצאים מן שמיים וארץ ומה שביניהם, לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו. ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי, אין דבר אחר יכול להימצאות. ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים, הוא לבדו יהיה מצוי ולא ייבטל הוא לביטולם: שכל הנמצאים צריכין לו, והוא ברוך הוא אינו צריך להם, ולא לאחד מהם.

[ב] לפיכך אין אמיתתו כאמיתת אחד מהם. הוא שהנביא אומר (ירמיהו י,) [י] וַה' אֱלֹקִים אֱמֶת, הוּא-אֱלֹקִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם. הוא לבדו האמת, ואין לאחר אמת כאמיתו. והוא שהתורה אומרת (דברים ד,לה) אֵין עוֹד, מִלְּבַדּוֹ. כלומר אין שם מצוי אמת מלבדו, כמותו.

אכן, את המודעות הזאת מבקש מאתנו גם הנביא ירמיהו בהפטרת השבוע, שהיא נבואה שעל סף החורבן שאותו ביקש למנוע. נתנחם בשני הפסוקים האחרונים שצורפו מפרק (ד) לפרק (ב) של ההפטרה, כדי לסיים את ההפטרה (ואת הרשימה) בדבר טוב: [א] אִם-תָּשׁוּב יִשְׂרָאֵל נְאֻם-ה' אֵלַי, תָּשׁוּב; וְאִם-תָּסִיר שִׁקּוּצֶיךָ מִפָּנַי, וְלֹא תָנוּד.[ב] וְנִשְׁבַּעְתָּ, חַי-ה', בֶּאֱמֶת, בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה; וְהִתְבָּרְכוּ בוֹ גּוֹיִם, וּבוֹ יִתְהַלָּלוּ.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו