אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

היכן איבדנו את הקשר לארץ? (פנחס סז)


התמונה של נסים ישעיהו

אלמלא המודעות שה' נתן לנו את הארץ, מה יש לנו לחפש כאן? הרי יש כידוע מקומות נוחים יותר בעולם, וידועה הבדיחה על קנדה שנשמעה ככנען...

לכאורה, על מה אני מדבר בכלל? אנחנו איבדנו את הקשר לארץ? הרי חזרנו הנה אחרי אלפיים שנות, ועשינו זאת למרות שיכולנו לבחור באיזה מקום אחר, מקום שנוח יותר לחיות בו, אז מה זה נקרא שאיבדנו את הקשר לארץ??? גם עובדה היא שיהודים ממשיכים לעשות עליה, ויש אפילו שליחים רשמיים שתפקידם לעודד יהודים מכל העולם לעלות לארץ, ולסייע להם בשלבי המעבר, אז איזה קשר בדיוק, איבדנו?

מוזר, אבל כל השאלות האלה ועוד אחרות שלא הוצגו כאן, מתארות את מצבנו כיום יותר טוב מן הקביעה שבכותרת, אבל רק בחיצוניות, ברמה הטכנית. מבחינה טכנית, הסבא שלי חי כל ימיו בחוץ לארץ בעוד נכדיו חיים בארץ, אז נראה כאילו הקשר של הנכדים לארץ הוא הרבה יותר חזק מזה שחווה הסבא, אבל חוששני שזה רק נראה כך. כי הסבא, כל ימיו התגעגע לארץ ישראל והזכירה בכל הזדמנות. בתפילותיו בלמדו תורה ואפילו על השולחן, לאחר שסיים לסעוד את לבו. הסבא הזה, שלי ושלך, לא חי בארץ אבל חי את הגעגועים לארץ כל ימיו.

הארץ הזאת חיה בתודעתו של הסבא וגעגועיו אליה היא אנושיים לחלוטין, כמו שמתגעגעים לאדם אהוב. נכון, הוא לא זכה להגיע אל הארץ בגופו. לעומת זאת, אנחנו זכינו למה שלא זכה הוא ואף הקמנו פה מדינה (לכאורה) עצמאית, אבל תמהני אם יש מי שחש כי למדינה הזאת יש נשמה יתרה כראוי למדינת היהודים. בעצם, אם יש לה נשמה בכלל.

מנקודה זו אפשר להפליג לכיוונים שונים של התבוננות בפרשת השבוע, לחושך מציאות חיינו בארץ המובטחת והמיוחלת, אבל נשתדל להתמקד בהקשרים של הזמן – בין המצרים, והמקום – על סף הכניסה לארץ, איך הם מתקשרים לתוכן של פרשת השבוע, 'פנחס', ואיך הכל יחד מציע לנו את המוצא ממבוכי חיינו.

(במדבר כה) [י] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [יא] פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי. [יב] לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. [יג] וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם--תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹקָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

במרבית השנים פרשה זו נקראת בסמוך לאחר שבעה עשר בתמוז, יום צום לזכר הבקעת העיר ע"י חיל בבל. מיום זה ואילך מונים שלושה שבועות בהם ממעטים באירועים של שמחה, עד תשעה באב, היום בו נשרף בית המקדש. פרשת השבוע שלנו, כאמור, נקראת בשבת הראשונה מבין השלוש וצריכים לנסות להבין מה הקשר. אולי אם נבין, נצליח גם לזהות איזה מוצא מן המבוך בו אנו מצויים זה שני עשורים בקירוב. אבל קודם תזכורת קצרה אודות הרקע למסופר בפרשתנו:

(במדבר כה) [א] וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. [ב] וַתִּקְרֶאןָ לָעָם, לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן; וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. [ג] וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל, לְבַעַל פְּעוֹר; וַיִּחַר-אַף ה', בְּיִשְׂרָאֵל. [ו] וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה, וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל; וְהֵמָּה בֹכִים, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. [ז] וַיַּרְא, פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר, בֶּן-אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. [ח] וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם--אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה, מֵעַל, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. [ט] וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה--אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים, אָלֶף.

פנחס זכור בהיסטוריה שלנו כדמות מופת בזכות מעשהו שהונע לכאורה על ידי קנאות קיצונית, והקנאות אף נזכרת בפסוקים בפירוש. בעבר, הארכנו לדון בנושא הקנאות ונקודת הרעיון שהעלינו היתה שזו אינה הדרך ללכת בה. גם פנחס עצמו, הזכרנו בעבר, פעל ממניעים של חסד הרמוז בשמו; פנחס זה נוטריקון 'פנימיות חסד'. גם בהמשך הדרך לא שומעים יותר על קנאותו של פנחס. אז אם לא בזכות הקנאות, במה זכה להיות דמות מופת? המדרש (ילקוט שמעוני) הרי מזכיר אותו בין אלה שה' כרת להם ברית, כאמור בפסוקים שציטטנו לעיל:

שבעה אבות כורתי ברית. אלו הן אברהם יצחק ויעקב משה ואהרן פינחס ודוד. באברהם כתיב ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית. ביצחק כתיב ואת בריתי אקים את יצחק. ביעקב כתיב וזכרתי את בריתי יעקוב. במשה כתיב כרתי אתך ברית. באהרן כתיב בריתי היתה אתו. בפינחס כתיב וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם. בדוד כתיב כרתי ברית לבחירי:

מסתבר לומר שמאחורי הקנאות של פנחס הסתתרה תכונה נוספת שהיא העיקר, ובזכותה זכה לבְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם.

גבולות השכל האנושי הן חומות הכלא

התכונה הנוספת של פנחס היא 'מסירות נפש'. תכונה זו אגב, מאפיינת גם את כל יתר כורתי הברית שמונה המדרש, ואין כאן המקום להאריך. רק צריכים לברר מהי מסירות נפש ואיך זה נוגע לענייננו. בפרשה כתוב שפנחס הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וגם שהוא זוכה לברית כהונת עולם תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹקָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. הניסוחים כאן אינם מותירים מקום לספק, פנחס פעל ממניעים טהורים מכל נגיעה אישית. זה לא שהוא כעס על זמרי, הוא רק רצה להפסיק את חילול ה' שגרם למגפה הנוראה, והצליח.

הצעד בו נקט פנחס, וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדו, וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶםֹ, היה מנוגד לכל היגיון. א', לא היתה שום סיבה שדוקא הוא יתעורר לעשות משהו כאשר אינו שייך בכלל לשכבת ההנהגה של עם ישראל. ב', הוא העמיד עצמו בסכנת חיים מיידית, כי מישהו מאנשי שלומו של זמרי היה עלול לעצור בעדו אפילו תוך נטילת חייו, וזה היה חוקי לחלוטין. אז מדוע בכל זאת פנחס עשה מה שעשה? הוא אשר אמרנו, מסירות נפש. כאשר מזהים את הכיוון הנכון, הולכים בו בלי לשאול מה אני ארוויח מזה, אם בכלל. עושים כי צריך. נקודה.

לפני כשבועיים ניסינו להסביר את הרעיון שלא הכל יכול להסמך על השכל, ובטח לא חוקי התורה. גם הקשר שלנו עם הארץ הזאת אינו יכול להיות מוסבר בשכל אנושי. אדרבה, כשחושבים על זה בהיגיון, צודקים אלה שטענו כי במהלך אלפי השנים שרוב עם ישראל נעדר מכאן, איבדנו את זכותנו על הארץ חלילה. אלא שהקשר הזה הוא על שכלי, וכדי ליישם אותו, אנחנו נדרשים ללכת בדרכו של פנחס, דרך מסירות הנפש שמעל לטעם ודעת אנושיים.

ובהמשך הפרשה אכן מדובר על הכניסה לארץ וחלוקתה לשבטים (במדבר כו): [נב] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [נג] לָאֵלֶּה, תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה--בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת. [נד] לָרַב, תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ, וְלַמְעַט, תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ: אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו, יֻתַּן נַחֲלָתוֹ. [נה] אַךְ-בְּגוֹרָל, יֵחָלֵק אֶת-הָאָרֶץ: לִשְׁמוֹת מַטּוֹת-אֲבֹתָם, יִנְחָלוּ. [נו] עַל-פִּי, הַגּוֹרָל, תֵּחָלֵק, נַחֲלָתוֹ--בֵּין רַב, לִמְעָט. חלוקה על פי הגורל, מבטאת בשלימות את רעיון הקשר העל שכלי עם הארץ. בורא העולם ומנהיגו הוא אשר קבע כי הארץ הזאת שייכת לעם ישראל באופן כללי, וגם באופן פרטי, לכל שבט ואף לכל אדם.

גם החורבן הראשון וגם השני, נבעו מאותו שורש של התנהלות על פי השכל, תוך התעלמות מן העל שכלי שבתורה. היתה שם מסירות נפש מופתית במלחמה על ירושלים, אבל זו היתה מסירות נפש שבמסגרת השכל. מבינים שאין ברירה וצריך להלחם בלי פשרות, אז נלחמים. מסירות נפש על דבקות בתורה הקדושה ובדברי הנביאים – לא היתה, וזה מה שגרם לחורבן. פרשת פנחס מציגה בפנינו את הדרך הנכונה בעיצומם של ימי חשבון הנפש על הדרך השגויה בה הלכנו בעבר וממשיכים ללכת גם כעת, דרך ההסתמכות על השכל ועל הכח האנושיים.

(ילקוט שמעוני) אמר רבי שמעון בן לקיש פינחס הוא אליהו. אמר לו הקב"ה, אתה נתת שלום בין ישראל וביני בעולם הזה, אף לעתיד לבא אתה הוא שעתיד ליתן שלום ביני לבין בני. שנאמר (מלאכי ג): [כג] הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא--לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם ה', הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא.[כד] וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם.

על משמעות הזיהוי הזה עמדנו בעבר די באריכות ולא נחזור על זה כעת, אבל המסר ברור; המכנה המשותף בין אליהו ובין פנחס, הוא מסירות הנפש על שמירת הקשר עם בורא העולם ומנהיגו. קשר זה מחייב התייחסות קצת אחרת לארץ בה אנו חיים, התייחסות הלוקחת בחשבון את הרבונו של עולם שנתן לנו את הארץ ולא נתן לנו רשות לנהוג בה כרצוננו. וזו גם הדרך לזכות לגאולה העתידה בקרוב ממש, לשוב למודעות שאנחנו כאן, בארצנו שלנו, כי כך ה' רוצה.

אכן, זו התשובה הנדרשת על סף הגאולה האמתית והשלמה, תשובה מתוך מסירות נפש על הקשר שלנו עם הבורא יתברך, ועל הקשר עם הארץ כי זו הארץ שאותה הוא נתן לנו. שאם לא כן, אלמלא המודעות שה' נתן לנו את הארץ, מה יש לנו לחפש כאן? הרי יש כידוע מקומות נוחים יותר בעולם, וידועה הבדיחה על קנדה שנשמעה ככנען...

אבל אנחנו לא בעניין של בדיחות. המצב רציני מדי וכדאי שנשוב לעצמנו, למודעות שה' אחד ושמו אחד ורק מכוחו אנחנו כאן.

כי רק במודעות זו יהיה באמת טוב ליהודים.nissimye@netvision.net.il

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו