אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

העולם כולו נגדנו? (בלק סז)


התמונה של נסים ישעיהו

בלעם מברך את ישראל

דומני כי אין צורך לערוך השוואה מפורשת למה שקורה אצלנו. בשבוע בו מגיעים לעסקת טיעון עם מי שכיהן כמורם מעם, כמייצג סמלי של המדינה, על עבירות מאותו סוג הנזכר בפרשתנו, ובמקביל מבשר מי שמכהן כראש ממשלה לתושבי שדרות ובנותיה כי מדינת ישראל אינה יכולה להגן עליהם.

עלעול קל בעמודי החדשות עלול להעלות תשובה חיובית לשאלה שבכותרת; אכן כן, העולם (כמעט) כולו נגדנו. בכלל לא בטוח שהתשובה הזאת נכונה, אבל גם אם היא נכונה, השאלה היא מה יכולתו של העולם לפגוע בנו, אם בכלל. שהרי כבני אדם, לחוויה הזאת שכולם שונאים אותנו, אנחנו מגיבים בכמה מישורים; המישור הראשוני מונח על העובדה שזה לא נעים להיות שנוא, וטבעי שנעדיף כי יאהבו אותנו, ואפילו נשקיע בכך, אבל לא בכל מחיר. סוף סוף הרי אפשר לחיות עם זה שלא אוהבים אותנו, בטח כל עוד זה לא פוגע בנו מעבר לאי הנעימות הרגשית.

מישור נוסף הוא יכולתם של אלה המכריזים על שנאתם, לפגוע בנו. כאן לכאורה, ככל שיכולת הפגיעה שלהם בנו גבוהה יותר, עלינו להתחשב בדעתם יותר. וגם סוג הפגיעה האפשרית אמור להשפיע על יחסנו לשונאים ומדת התחשבותנו בדרישות שהם מציגים לנו. יש הבדל אם מדובר בפגיעה כלכלית, אקדמית, חברתית או בטחונית. על פגיעות אפשריות מסוג מסוים, יש להניח, נגיב בהצעת פשרה בעוד על סוג אחר של פגיעות, לא יופתעו שונאינו אם נגיב בהכרזת מלחמה (ואולי כן יופתעו, כי למדו כבר שאין לנו שום קו אדום, כי אין לנו כבוד עצמי).

אה כן, הכבוד העצמי. זהו מונח חמקמק הנסמך על דמויו העצמי של המתכבד, ולכן לכאורה תמיד צפויות הפתעות. אמרת משהו למישהו, והוא מגיב כאילו באמירתך החרבת את כל עולמו. ואתה בכלל לא התכוונת למשהו רע, רק שבאמירתך פגעת בנקודה רגישה כלשהי, בדמויו העצמי, ובכך הפכת אותו לאויב שלך. ולפעמים גם לא יעזרו ההסברים שלא התכוונת וכו', כי הוא רגיש מאד לכבוד העצמי שלו.

כשיודעים על מישהו כזה, רק טבעי שיזהרו בכבודו וישתדלו להמנע מכל מעשה או אמירה שהוא עלול לפרש כפגיעה בו. לעומת זאת כאשר יודעים על מישהו שדמויו העצמי נמוך, שהוא חסר כבוד עצמי (ולא בהכרח שני הדברים קשורים זה בזה) בהחלט יתכן שיזלזלו בו ולא יזהרו כלל מלפגוע בו. ומה שנכון לדמוי ולכבוד העצמי של האדם הפרטי, נכון גם לדמוי העצמי שלנו כעם, לכבוד הלאומי.

ומה באמת מצבנו ביחס לעולם? אפילו אם נניח שאכן שונאים אותנו, האמנם אנחנו חשופים לפגיעה של העולם בנו? פרשת השבוע מזמנת לנו את התשובה המלאה לשאלה זו כדלהלן.

(במדבר כב) [ב] וַיַּרְא בָּלָק, בֶּן-צִפּוֹר, אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל, לָאֱמֹרִי. [ג] וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם, מְאֹד--כִּי רַב-הוּא; וַיָּקָץ מוֹאָב, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. [ד] וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל-זִקְנֵי מִדְיָן, עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת-כָּל-סְבִיבֹתֵינוּ, כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר, אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה; וּבָלָק בֶּן-צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב, בָּעֵת הַהִוא. [ה] וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל-בִּלְעָם בֶּן-בְּעֹר, פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל-הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי-עַמּוֹ--לִקְרֹא-לוֹ: לֵאמֹר, הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ, וְהוּא יֹשֵׁב, מִמֻּלִי. [ו] וְעַתָּה לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה, כִּי-עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי--אוּלַי אוּכַל נַכֶּה-בּוֹ, וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן-הָאָרֶץ: כִּי יָדַעְתִּי, אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ, וַאֲשֶׁר תָּאֹר, יוּאָר.

עינינו הרואות כי אין שום התגרות של עם ישראל במואבים. אבל עצם קיומו של העם הזה, הריהו לצנינים בעיני בלק מלך מואב והוא מחפש דרך בטוחה לפגוע בנו. מלחמה אינה באה בחשבון כי הוא ראה אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל, לָאֱמֹרִי. אם האמורי בראשות סיחון לא עמד מולם במלחמה, מה כוחם של המואבים בראשות בלק לעמוד מולם? נראה לו שהדרך הבטוחה לפגוע בהם ולא להפגע, היא לגייס נגדם את בלעם שיקלל אותם, והם לא ידעו מאין נחתה עליהם המכה.

[ז] וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב, וְזִקְנֵי מִדְיָן, וּקְסָמִים, בְּיָדָם; וַיָּבֹאוּ, אֶל-בִּלְעָם, וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו, דִּבְרֵי בָלָק. [ח] וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה, וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֵלָי; וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי-מוֹאָב, עִם-בִּלְעָם.

בעולם הזה, בלעם מייצג את הכוחות השליליים, את הסטרא אחרא שהיא רוחנית במהותה, את הצד האחר ביחס לקדושה שאותה מייצג עם ישראל. אבל הסטרא אחרא יודעת כי היא כפופה לבורא יתברך ואינה יכולה למרוד בו, לכן בלעם אינו ממהר להיענות להזמנה של בלק, עד אשר יקבל אישור מה', אבל האישור אינו ניתן.

[יב] וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֶל-בִּלְעָם, לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם; לֹא תָאֹר אֶת-הָעָם, כִּי בָרוּךְ הוּא. [יג] וַיָּקָם בִּלְעָם, בַּבֹּקֶר, וַיֹּאמֶר אֶל-שָׂרֵי בָלָק, לְכוּ אֶל-אַרְצְכֶם: כִּי מֵאֵן ה', לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם.

אנחנו נגד עצמנו

לבלק נראה כי המנעותו של בלעם להגיע אליו מיד היא רק צעד של משא ומתן, כדי להעלות את מחיר השירות שהוא עתיד להעניק לו. גם הדיווח של השליחים נותן מקום לטעות הזאת: [יד] וַיָּקוּמוּ שָׂרֵי מוֹאָב, וַיָּבֹאוּ אֶל-בָּלָק; וַיֹּאמְרוּ, מֵאֵן בִּלְעָם הֲלֹךְ עִמָּנוּ. לא הזכירו כלל את הנימוק שהשמיע באזניהם בלעם: מֵאֵן ה', לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם. לכן, [טו] וַיֹּסֶף עוֹד, בָּלָק, שְׁלֹחַ שָׂרִים, רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה. [טז] וַיָּבֹאוּ, אֶל-בִּלְעָם; וַיֹּאמְרוּ לוֹ, כֹּה אָמַר בָּלָק בֶּן-צִפּוֹר, אַל-נָא תִמָּנַע, מֵהֲלֹךְ אֵלָי. [יז] כִּי-כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד, וְכֹל אֲשֶׁר-תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה; וּלְכָה-נָּא, קָבָה-לִּי, אֵת, הָעָם הַזֶּה.

אבל בלעם לא התכוון להתמקח. הוא יודע שישלמו לו כל מחיר שיבקש וזה לא מה שמטריד אותו. הוא כפוף להוראות ה' יתברך ואינו מודע לכך שבלק קבל אינפורמציה חלקית ביחס לסירובו הראשון. [יח] וַיַּעַן בִּלְעָם, וַיֹּאמֶר אֶל-עַבְדֵי בָלָק, אִם-יִתֶּן-לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ, כֶּסֶף וְזָהָב--לֹא אוּכַל, לַעֲבֹר אֶת-פִּי ה' אֱלֹקָי, לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה, אוֹ גְדוֹלָה. [יט] וְעַתָּה, שְׁבוּ נָא בָזֶה גַּם-אַתֶּם--הַלָּיְלָה; וְאֵדְעָה, מַה-יֹּסֵף ה' דַּבֵּר עִמִּי. הוא רוצה מאד ללכת עמם, אז ה' מרשה לו, אבל מזכיר לו את המגבלות המוטלות עליו: [כ] וַיָּבֹא אֱלֹקִים אֶל-בִּלְעָם, לַיְלָה, וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים, קוּם לֵךְ אִתָּם; וְאַךְ, אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ--אֹתוֹ תַעֲשֶׂה.

נדלג כאן על האירועים שחווה בלעם בדרכו אל בלק, כולל על הויכוח שלו עם אתונו, ונגיע ישירות למפגש ביניהם: [לו] וַיִּשְׁמַע בָּלָק, כִּי בָא בִלְעָם; וַיֵּצֵא לִקְרָאתוֹ אֶל-עִיר מוֹאָב, אֲשֶׁר עַל-גְּבוּל אַרְנֹן, אֲשֶׁר, בִּקְצֵה הַגְּבוּל. [לז] וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל-בִּלְעָם, הֲלֹא שָׁלֹחַ שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לִקְרֹא-לָךְ--לָמָּה לֹא-הָלַכְתָּ, אֵלָי; הַאֻמְנָם, לֹא אוּכַל כַּבְּדֶךָ. [לח] וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל-בָּלָק, הִנֵּה-בָאתִי אֵלֶיךָ--עַתָּה, הֲיָכֹל אוּכַל דַּבֵּר מְאוּמָה: הַדָּבָר, אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹקִים בְּפִי--אֹתוֹ אֲדַבֵּר.

בלעם נורא רוצה לקלל את ישראל והוא משקיע די הרבה בניסיון לשכנע את הבורא יתברך להרשות לו. אלא שזה לא מצליח ושוב ושוב, למגינת לבו של בלק וגם למגינת לבו שלו, הוא נאלץ לברך אותנו. אחרי הפעם הראשונה שזה קורה לו, פונה אליו בלק הנדהם (במדבר כג): [יא] וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל-בִּלְעָם, מֶה עָשִׂיתָ לִי: לָקֹב אֹיְבַי לְקַחְתִּיךָ, וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ. לא הפנים את הרעיון שבלעם אינו אדון לפיו, אבל הלה טורח להזכיר לו את כללי המשחק: [יב] וַיַּעַן, וַיֹּאמַר: הֲלֹא, אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים ה' בְּפִי--אֹתוֹ אֶשְׁמֹר, לְדַבֵּר. כך, בפשטות הוא מודה שאינו אדון לעצמו.

עוד פעמיים חוזר על עצמו אותו תהליך. בלק מצפה לשמוע מפי בלעם קללות על עם ישראל ושומע ברכות. בפעם השניה הוא מגיב בחוסר אונים: [כה] וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל-בִּלְעָם, גַּם-קֹב לֹא תִקֳּבֶנּוּ; גַּם-בָּרֵךְ, לֹא תְבָרְכֶנּוּ. ובלעם מגיב בתזכורת שקטה: [כו] וַיַּעַן בִּלְעָם, וַיֹּאמֶר אֶל-בָּלָק: הֲלֹא, דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר, כֹּל אֲשֶׁר-יְדַבֵּר ה', אֹתוֹ אֶעֱשֶׂה.

והם עושים ניסיון נוסף שגם הוא נכשל כמובן. כאן כבר מגיב בלק בתערובת של יאוש וכעס, שעל סף איבוד השפיות (במדבר כד): [י] וַיִּחַר-אַף בָּלָק אֶל-בִּלְעָם, וַיִּסְפֹּק אֶת-כַּפָּיו; וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל-בִּלְעָם, לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ, וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ, זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. [יא] וְעַתָּה, בְּרַח-לְךָ אֶל-מְקוֹמֶךָ; אָמַרְתִּי כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ, וְהִנֵּה מְנָעֲךָ ה' מִכָּבוֹד. רק כעת מבין בלעם שבלק חי לו בדמיונות שוא ואינו מודע למגבלות המוטלות על בלעם, לכפיפותו לדבר ה': [יב] וַיֹּאמֶר בִּלְעָם, אֶל-בָּלָק: הֲלֹא, גַּם אֶל-מַלְאָכֶיךָ אֲשֶׁר-שָׁלַחְתָּ אֵלַי--דִּבַּרְתִּי לֵאמֹר. [יג] אִם-יִתֶּן-לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ, כֶּסֶף וְזָהָב--לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת-פִּי ה', לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה מִלִּבִּי: אֲשֶׁר-יְדַבֵּר ה', אֹתוֹ אֲדַבֵּר.

אמרנו בשלהי החלק הראשון של רשימה זו כי בלעם מייצג את הסטרא אחרא והוא יודע ומכריז כי לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת-פִּי ה', לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה מִלִּבִּי, אבל הוא מאד רוצה לפגוע ביהודים. למה? ככה. הוא לא יכול, וברור לו מדוע. הוא חשף את סוד חסינותו ושרידותו של עם ישראל: הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב. כל עוד הם שומרים על ייחודם, הֶן-עָם לְבָדָד, או אז יִשְׁכֹּן, אבל אם יתערבו בגויים, לֹא יִתְחַשָּׁב. לא יתחשבו בו כי יהיה חסר חשיבות. על כן הוא מציע לבלק לשלוח את בנות מואב לפתות את היהודים, לגרום להם להתערב בגויים, שעל ידי כך יהפכו לפגיעים. וזה מצליח להם.

דומני כי אין צורך לערוך השוואה מפורשת למה שקורה אצלנו. בשבוע בו מגיעים לעסקת טיעון עם מי שכיהן כמורם מעם, כמייצג סמלי של המדינה, על עבירות מאותו סוג הנזכר בפרשתנו, ובמקביל מבשר מי שמכהן כראש ממשלה לתושבי שדרות ובנותיה כי מדינת ישראל אינה יכולה להגן עליהם, עלינו להבין ולהפנים כי הפתרון לכל הנ"ל טמון בדברי בלעם: הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן. לשוב למודעות של עָם לְבָדָד, כי זו דרכנו היחידה.

כי רק בדרך זו יהיה באמת טוב ליהודים.

nissimye@netvision.net.il

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו