אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

השכל ומה שמעבר לו (חקת סז)


התמונה של נסים ישעיהו

גם מצוות שכן מבינים את טעמן, אפשר למצוא להן תחליפים "מתאימים יותר לרוח התקופה". ורוח התקופה, כדרכה של רוח, מתחלפת היא ומשנה כיוון לעתים קרובות עד שמגיעים לניתוק מוחלט מן השורשים היהודיים ר"ל

בשבועיים האחרונים דיברנו על שתי התמרדויות בעם ישראל. בראשונה המרגלים מדווחים כי לא ניתן לנצח בהתמודדות עם הקשיים הצפויים בארץ המובטחת, ועל כן מוטב להשאר במדבר או אף לשוב למצרים. גדולה עלינו המשימה לקחת אחריות על חיינו כעם בארצו, טענו, והעם נסחף אחריהם. (כמעט) כולם השתכנעו שאכן לא ניתן לקיים חיים יהודיים במסגרת עצמאית, כאשר כל אחד נדרש לעבוד את ה', במצוות מעשיות, כמיטב יכולתו, ובו בזמן להיות אחראי לפרנסת בני ביתו.

במדבר, בלי דאגות בענייני פרנסה, בטחון וכו', אין בעיה לעבוד את ה' וזהו המצב הרצוי לנו, טענו. כאן אנחנו דבקים בה' כל יום כל היום. אמנם בממד הרוחני בלבד כי אין לנו מצוות מעשיות, אבל זה בדיוק מה שמאפשר לנו את הדבקות. המצוות המעשיות רק יפריעו לנו, כי הן כרוכות בקשיים שלא נוכל לעמוד בהם. גם במצרים יכולנו להסתדר, שהרי כעבדים היינו פטורים מן המצוות המעשיות, מפני שאין אנו אדונים לזמננו אלא כפופים למשעבד. וההמשך ידוע.

מיד אחר כך צץ לו קרח, וכמסקנה מן התוצאות הקשות של מרד המרגלים, מציע גישה הפוכה: אם כל העניין הוא עבודת ה' במעשה בפועל, מה כבר יכול להיות ההבדל בין קרח לבין אהרון הכהן? הרי שניהם, כמו גם כל עם ישראל, עמדו למרגלות הר סיני ושמעו מפי הגבורה את ההודעה: אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, וגם את ההוראה: לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי. אז איך זה שאהרון נהיה כהן גדול וקרח סתם סַבָּל שנושא על כתפו את ארון הברית? אם כָּל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה', נקיים בחירות לכל תפקיד נחשק והזוכה יזכה. זו היתה המרידה השניה.

עם המורדים הראשונים, משה אינו מנהל שום שיג ושיח. הוא אף מתפלל לפני ה' (במדבר יד) [יט] סְלַח-נָא, לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה--כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ; וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה, מִמִּצְרַיִם וְעַד-הֵנָּה. ואמנם [כ] וַיֹּאמֶר ה', סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ. לא נפטרים מעונש, אבל זהו עונש חינוכי שתועלתו גלויה. בגדול, המרידה נסלחה.

לעומת זאת במרידה השניה, משה מנהל דיון פומבי עם קרח ומנסה לשכנע אותו לחזור בו. משזה מסרב, משה מודיע כי סופו יהיה מר ותקדימי, ולעיני כל העם. ובאמת כולם שמעו את אזהרת משה וכולם גם ראו שהאדמה פוצה את פיה ובולעת את קרח ואת כל הנלווים אליו.

מהיכן נובעים ההבדלים ביחסו של משה למרידות השונות? מדוע זוכה קרח לתגובה חריפה כל כך בעוד כלפי המרגלים אין משה מגיב באותה חריפות? אפשר לומר שזה מפני שקרח התמרד לאחר שהעם נכווה כבר בעניין המרגלים. משה חשש שהעונש הפעם יהיה חמור עוד יותר מהעונש שאותו ספגו רק לא מזמן, ארבעים שנה במדבר, ולכן הגיב בכזאת חריפות. זה ודאי נכון, אבל נראה שיש גם הבדל עקרוני בין הנחת היסוד של קרח לזו של המרגלים, וההבדל הזה עושה את ההבדל בתגובות של משה.

הטענות של המרגלים ודרישתם להשאר במדבר, אינם מסכנים את יחודו של עם ישראל, ולכן גם לא את עצם קיומו. הם דרשו שינתן להם לעבוד את ה' בדרך שמתאימה להם לדעתם, ולא לקחו בחשבון שגם אם זה נכון שדרך זו מתאימה להם, בדרגתם הרוחנית הנתונה, היא אינה מתאימה עדיין לכלל העם. בהשוואה לימינו, המרגלים דומים לאלה הדורשים מכולנו ללמוד בכולל כל היום. אולי יש אנשים שעבודה זו מתאימה להם, אבל ודאי הוא שאינה מתאימה לכל העם. וכמו שהראינו ברשימה לפרשת שלח לך, העבודה המתאימה לכולנו היא זו המתרכזת בלבושי הנפש, במחשבה דיבור ומעשה, ומן השוליים אל המרכז. להשתפר מעט מעט מיום אל יום, ובעזרת מצוות מעשיות דוקא.

המרגלים טוענים כי ניתן להגביה את כל העם אל מדרגתם הם, וטענתם נדחית. כמסקנה מן הדחיה, מנסה קרח לבטל את היחוד של חכמי התורה ולהוריד את משה ואהרון למדרגה של פשוטי עם. קרח יוצא נגד אלה הלומדים כל היום וטוען שזה מיותר; שילכו לעבוד או לפחות שילמדו מקצועות מועילים שיעזרו להם להשתלב בעולם המודרני. הרי המעשה הוא העיקר, אז שיצאו לחיי המעשה. כמה שנים כבר צריכים כדי ללמוד איך להתפלל ואיך לשמור שבת? מספיק עם הפרזיטיות. על שתי הטענות באה התשובה בפרשת השבוע, זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה.

מנהיגות בחסד עליון

שני האירועים שדיברנו בהם עד כאן, אירעו בשנה השניה ליציאת מצרים. מכאן, בדילוג קליל אנחנו עוברים לשנת הארבעים, השנה האחרונה במדבר, והנושא הראשון בפרשה הוא דיני פרה אדומה: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ, עֹל. פרשה זו, אומרים לנו חז"ל, נאמרה למשה ביום חנוכת המשכן, בראש חודש ניסן בשנה השנית ליציאת מצרים, אז מדוע היא מובאת רק כאן, לאחר הספור של קרח ולקראת סוף המסע במדבר?

צריכים לומר שבפרשה זו יש הדרכה למהלך של תיקון לכל החטאים. התיקון לחטא העגל מובא ברש"י מן המדרש: פָרָה אֲדֻמָּה - משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך. אמרו תבא אמו ותקנח הצואה, כך תבא פרה ותכפר על העגל: אֲדֻמָּה - על שם (ישעיה א, יח) אם יאדימו כתולע, שהחטא קרוי אדום: תְּמִימָה - על שם ישראל שהיו תמימים ונעשו בו בעלי מומין, תבא זו ותכפר עליהם ויחזרו לתמותם: לֹא-עָלָה עָלֶיהָ, עֹל- כשם שפרקו מעליהם עול שמים:

התיקון לחטאם של המרגלים נתון בסוף הפרשה: [לא] וַיֵּשֶׁב, יִשְׂרָאֵל, בְּאֶרֶץ, הָאֱמֹרִי. [לב] וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לְרַגֵּל אֶת-יַעְזֵר, וַיִּלְכְּדוּ בְּנֹתֶיהָ; וַיּוֹרֶשׁ, אֶת-הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר-שָׁם. רש"י: המרגלים לכדוה. אמרו לא נעשה כראשונים, בטוחים אנו בכח תפלתו של משה להלחם. לכאורה, גם הם חרגו מן השליחות שהוטלה עליהם. הם נשלחו לרגל, לא לכבוש. אלא שלסוף ארבעים שנה במדבר, כבר הפנימו את הרעיון שהעולם מתנהל על פי ה' ומשה הוא השליח להביא את דברו לעולם הזה. מכיוון שכך, ומכיוון שהם עתידים לכבוש את המקום הזה בהוראת ה' יתברך, אין הבדל עקרוני אצל ה' אם רבים הם הכובשים או מעטים.

והתיקון לחטאו של קרח? זה נתון בעצם המונח חֻקַּת הַתּוֹרָה. לכאורה, הרי מדברים על פרה אדומה ודיניה, מדוע זה נקרא חֻקַּת הַתּוֹרָה? אלא שמצווה זו משמשת כבניין אב לכל דיני התורה; קודם כל מדובר בחוקים שחקק המחוקק העליון. יכול להיות שהשכל האנושי לא יצליח להבין את טעמה של מצווה זו או אחרת, אבל זה לא מוריד מאומה מתקפה ומן החיוב לקיימה כלשונה וכדקדוקה. והמופת הרי הוא לפנינו. רש"י: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה - לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה. לא רק שאין לך רשות להמנע מעשייתה, אפילו להרהר אחריה אין לך רשות.

אמנם צריכם להשקיע מאמץ בניסיון להבין את הוראות התורה לעומקן, אבל אם לא הצלחנו להבין, אסור שזה ישפיע ולו במשהו על המעשה בפועל. (רמב"ם, הלכות תמורה, ד): [יד]אף על פי שכל חוקי התורה, גזירות הן כמו שביארנו בסוף מעילה, ראוי להתבונן בהן; וכל שאתה יכול ליתן לו טעם, תן לו טעם: הרי אמרו חכמים הראשונים, שהמלך שלמה הבין רוב הטעמים של כל חוקי התורה. הבין את הרוב, אבל פרה אדומה לא הצליח להבין. וזו כאמור, אבן יסוד במבנה של יחסנו להוראות התורה.

ובסוף הלכות מעילה כותב הרמב"ם: ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה, ולידע סוף עניינם כפי כוחו. ודבר שלא ימצא לו טעם, ולא ידע לו עילה--אל יהי קל בעיניו; ואל יהרוס לעלות אל ה', פן יפרוץ בו. ולא תהא מחשבתו בו, כמחשבתו בשאר דברי החול. (...) והמשפטים, הן המצוות שטעמן גלוי, וטובת עשייתן בעולם הזה ידועה, כגון איסור גזל ושפיכות דמים וכיבוד אב ואם; והחוקים, הן המצוות שאין טעמן ידוע. אמרו חכמים, חוקים שחקקתי לך, ואין לך רשות להרהר בהן.

ומה באמת הסכנה בכך שלא נקיים מצוות שאין מבינים את טעמן, כאלה שהתורה מכנה חוקים? ובכן, מעבר לעובדה שבכך מתנתקים, חלילה, מה' יתברך מחוקק החוקים, בכך עולים גם על נתיב של הדרדרות שסופו אבדן. כי בשלב הבא, גם מצוות שכן מבינים את טעמן, אפשר למצוא להן תחליפים "מתאימים יותר לרוח התקופה". ורוח התקופה, כדרכה של רוח, מתחלפת היא ומשנה כיוון לעתים קרובות עד שמגיעים לניתוק מוחלט מן השורשים היהודיים ר"ל, וכבר רושמים גויים כיהודים ואת ארץ ישראל נותנים לגויים.

כדי לא לפול בשגיאה של קרח, כדי לעצור את התהליך האבדני, צריכים להתייחס אל דברי התורה כאל חוקה; שיהיו הוראותיה חקוקים בנפשנו כך שיהא ניכר בנו שכל מציאותנו היא מציאות התורה הקדושה. וכאשר זה יקרה, נזכה מיד לגאולה האמתית והשלמה בהתגלות משיח צדקנו.

ובאמת הגיע הזמן שיהיה רק טוב ליהודים. nissimye@netvision.net.il

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו