אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מה עובר עלינו? (שלח לך סז)


התמונה של נסים ישעיהו

בנסיון להשיב על שאלה זו, נתבונן במסר המרכזי של פרשת השבוע, מסר הנתון בשמה של הפרשה, ונקביל אותו למסר של ההפטרה. לפני כן עלינו להסביר כי השאלה שבכותרת מתייחסת לתחושה הכללית של אבדן דרך מצד אחד ושל דהירה אל פי פחת מצד שני. לתחושה שאנחנו חיים כאן על זמן שאול, כי (כך טוענים, בשקר יש לומר) אין פתרון צבאי לטרור המתגבר וגם (וזו האמת) אין לנו מענה הולם לאיומים המתגבשים במדינות קרובות ולא כל כך קרובות אלינו. נוסיף לכך את התחושה הכללית הרווחת בציבור ש'אין דין ואין דיין' ו'כל דאלים גְּבַר' ונקבל את המניע לשאלה שבכותרת.

ועוד הקדמה קטנה: ההתבוננות השבועית שלנו במסרים האקטואליים שבפרשת השבוע, לימדה אותנו שלא להתפס למראה החיצוני והגלוי של הדברים, אלא לחפש את המניעים הנסתרים; מניעים נפשיים, רוחניים, חברתיים וכו', לכל תופעה שרואים.

כידוע, כל מה שהתורה מספרת לנו מהווה הוראה עכשווית עבורנו. זה לא חדש, וגם את האקטואליה בפרשת המרגלים דרשו כבר רבים וטובים, כולל בסידרת רשימות זו. הפעם נתבונן בהגדרת המשימה שקיבלו המרגלים, בשני המחזורים, בפרשה ובהפטרה, ואולי כך נצליח להבין את שורש הכשלון בנסיון הראשון ואת ההצלחה בנסיון השני.

פרשת השבוע (במדבר יג) פותחת כך: [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ב] שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּ--כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם. כאן המשימה מוגדרת באופן כללי: וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. בתדריך לקראת היציאה, משה מפרט יותר: [יז] וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה, לָתוּר אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב, וַעֲלִיתֶם, אֶת-הָהָר. [יח] וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ, מַה-הִוא; וְאֶת-הָעָם, הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ--הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם-רָב. [יט] וּמָה הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-הוּא יֹשֵׁב בָּהּ--הֲטוֹבָה הִוא, אִם-רָעָה; וּמָה הֶעָרִים, אֲשֶׁר-הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה--הַבְּמַחֲנִים, אִם בְּמִבְצָרִים. [כ] וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם-רָזָה, הֲיֵשׁ-בָּהּ עֵץ אִם-אַיִן, וְהִתְחַזַּקְתֶּם, וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ; וְהַיָּמִים--יְמֵי, בִּכּוּרֵי עֲנָבִים.

משה שולח את המרגלים לָתוּר אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן; כידוע, כנען זה משורש כ.נ.ע. שעניינו כניעה או הכנעה. הכנעני היה אחד משבעה עמים שחיו בארץ ישראל. הארץ כולה נקראה על שמו, אֶרֶץ כְּנָעַן, כי כדי לשרוד בארץ חייבים לחיות בתודעה של הכנעה כלפי הבורא יתברך, בורא העולם ומנהיגו, ועמדנו על כך לפני כארבע שנים.

ואיך הספור הזה מתקשר אלינו כאן ועכשיו, מעבר לשאלת המאיסה בארץ חמדה, כן או לא? ובכן שבעת עמי כנען הם כנגד שבע המדות בנפש האדם. המרגלים קבלו משימה לָתוּר אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן, ארץ שבעה עמים, שבע תכונות נפש כלליות. בפנימיות זה אומר שנתבקשו למצוא דרכים להכנעת שבע מדות הנפש להוראות התורה, ולהפוך אותן לקדושה. מצד עצמן, המדות הן נטיות הטבועות בנפש האדם ומגמתן הטבעית היא מציאת סיפוקים כאן ועכשיו.

באופן כללי, האדם די דומה לבעלי חיים. כידוע, מהאדם מצפים שיתעלה מעל נטיותיו הטבעיות-בהמיות. הוא אמור להתחשב בזולת ואף לסייע לו לפעמים, והוא מסוגל לעשות זאת, מה שאי אפשר לומר על פרות או סוסים למשל.

מהיהודי מצפים ליותר מזה; מיהודי מצפים שיהפוך את מדותיו הטבעיות-בהמיות לקדושה. ואיך ניתן לעשות זאת? ובכן שתי המדות הראשונות בנפש, חסד וגבורה, הן הקובעות את הכיוון ואת המגמה של כל היתר. פנימיות החסד היא אהבה ופנימיות הגבורה היא יִרְאָה. כאשר יהודי מגיע לשלב בו מדת החסד-אהבה שלו מתבטאת ב- וְאָהַבְתָּ, אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ (דברים ו, ה) וב- וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (ויקרא יט, יח), ומדת הגבורה-יראה שלו מתבטאת ב- וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹקֶיךָ (ויקרא יט, לב), והוא מקיים ביומיום שלו את הציווי: אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא, וְאֹתוֹ תַעֲבֹד; וּבִשְׁמוֹ, תִּשָּׁבֵעַ (דברים ו, יג), אזי, באופן טבעי, גם כל יתר תכונות נפשו יהיו מכוונים לעבודת ה' בקדושה.

מדרגה זו היא מדרגה של צדיקים ואת הדרך להגיע אליה נתבקשו המרגלים למצוא. הם לא הצליחו כידוע, וטענו כי מכיוון שכך, מכיוון שלא כולם יכולים להגיע למדרגת צדיקים, לא ניתן לרשת את הארץ ומוטב להשאר במדבר. לפחות עד שיתקיימו דברי הנביא (ישעיהו פרק ס'): [כא] וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ; נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי, לְהִתְפָּאֵר.

התנהגות אנושית

העובדה היא שלעת עתה, לא כל אחד יכול להגיע למדרגת צדיק, מדרגה בה הנטיות הטבעיות נהפכו לחיוביות בלבד ואין שום נטיה למשהו שלילי. אצל רובנו יש עדיין נטיות שליליות וכמו שזיהו נכונה המרגלים, אין זה לפי כוחנו להפוך אותן לנטיות חיוביות ולהגיע למדרגה של צדיק. באופן אישי, הם היו צדיקים ואף הצליחו לקחת מפרי הארץ כהוראת משה. כלומר, היתה להם מדה גבוהה של שליטה בענייני החומר והגשמיות. אבל הם היו נציגי ציבור וידעו כי מדרגת כלל הציבור אינה כמדרגתם. חשבו שהכלל לא יוכל לעמוד במשימה, כי עדיין אינם צדיקים.

הם טעו בכך שחשבו כי אם אין זה בכוחנו, צריכים לוותר על המאמץ הכרוך בחתירה אל עבר מדרגה זו. ולא היא. אמנם יתכן שלעולם לא נגיע, אבל לחתור צריכים. א', יתכן שבכל זאת נזכה להגיע. ב', גם אם לא נזכה, עצם החתירה מקדמת אותנו ומגדילה את הפער בינינו לבין הבהמה, בינינו לבין הבהמיות הטבועה בנו, כנ"ל.

ואיך מתמידים בחתירה כזאת בלי להתפס לתסכול מייאש? הרי טבעו של אדם הוא שכל עוד יש סכוי להגיע אל היעד, הוא ימשיך בחתירה. ברגע שיתברר כי אין סכוי, מה הטעם להמשיך לחתור??? וזה לא בהכרח עניין של יאוש, אלא חישוב ענייני של עלות מול תועלת. על כך אנחנו מקבלים תשובה בהפטרת השבוע, בנסיון השני והמוצלח של שיגור מרגלים לקראת כיבוש הארץ.

וכך זה מתחיל (יהושע ב): [א] וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ-בִּן-נוּן מִן-הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם-אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים, חֶרֶשׁ לֵאמֹר, לְכוּ רְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְאֶת-יְרִיחוֹ; וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית-אִשָּׁה זוֹנָה, וּשְׁמָהּ רָחָב--וַיִּשְׁכְּבוּ-שָׁמָּה. כאן הצוות קטן משמעותית וגם המשימה מצומצמת הרבה יותר: לְכוּ רְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְאֶת-יְרִיחוֹ. צריכים לראות את הארץ באופן כללי ואת יריחו באופן יותר מפורט.

רְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, זהו היעד באופן כללי, בלי להתייחס לפרטים כפי שנתבקשו המרגלים הראשונים. וְאֶת-יְרִיחוֹ, זו עיירת הספר המבוצרת שאם כובשים אותה, נפתחת הדרך לכיבוש לב הארץ. כאן אין נסיון לכבוש את הלב, המדות שבלב, במהלך אחד שלא יכול להצליח, אלא בתנועה הדרגתית, מן השוליים אל המרכז.

כאמור, יריחו היא עיירת ספר בשולי הארץ. משהו כמו חוש הריח באדם. במקורותינו, ריח הבגדים הוא משמעותי ביותר (בראשית כז, כז): (...) וַיָּרַח אֶת-רֵיחַ בְּגָדָיו, וַיְבָרְכֵהוּ; וַיֹּאמֶר, רְאֵה רֵיחַ בְּנִי, כְּרֵיחַ שָׂדֶה, אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ ה'. בגדים הם לבושים וזהו המסר מן הריגול של שליחי יהושע; יש להתחיל ולהתמקד בעבודה על הלבושים שיהיו מתוקנים כראוי.

אדם לובש את הלבושים הגשמיים ומתכבד בהם (בבא קמא, צא/ב): כי הא דרבי יוחנן קרי למאני (לבגדים) מכבדותא. הם מייצגים את האדם ולעתים קרובות מבליטים את חשיבותו. בלעדיהם, כך לפחות היה פעם, אין אדם יכול להיראות בציבור. עם זאת, הלבושים נמצאים בשליטתו המוחלטת של לובשם והוא עשוי להחליף את מלבושיו לעתים קרובות בהתאם לצורך ולנסיבות. לבושי הנפש הם מחשבה דיבור ומעשה. בהם ניתן לשלוט ואותם ניתן להחליף משלילה לחיוב בכל עת.

ואכן, את העבודה הזאת כל אחד יכול וצריך לעשות; להקפיד שכל מעשיו, דיבוריו ומחשבותיו יהיו רק חיוביים. שלבושי הנפש שלו יהיו נקיים תמיד. כי כנ"ל, לעבוד ישירות על המדות, להפוך אותן לקדושה, זה לא משהו שכל אחד יכול לעשות ולהצליח. לעומת זאת, כל אחד יכול וצריך להצליח בעבודה על לבושי הנפש.

כמו שהלבושים הגשמיים מאפשרים לאדם להיראות אל זולתו, כך לבושי הנפש הם האמצעי שלנו לתקשר עם זולתנו. וכאשר הם יהיו חיוביים, גם התקשורת תהיה חיובית. לא מבקשים שנרגיש מיד וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ או וְאָהַבְתָּ, אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ. כן מבקשים שנתאמן בכך ונתנהג כאילו אנחנו מרגישים כך. וכאשר נרבה בתירגול, יש סכוי סביר שבסוף גם נרגיש כך באמת.

לסיכום, הרי הלקח הברור משני סיפורי הריגול שנקרא בשבת הוא שהגדרת היעד היא עניין קריטי. בעוד שהצבת יעד בר השגה מזמינה הצלחה, הרי הצבת יעד שאינו ניתן להשגה, מזמינה כשלון. זה נכון בכל המישורים; במישור האישי, חברתי, לאומי וכו' וכו'.

עכשיו כדאי שכל אחד ישאל את עצמו מהו היעד הבלתי אפשרי שהצבנו לעצמנו, ועל כן מדרדרים מדחי אל דחי.

הגיע הזמן שנציב לעצמנו את היעדים הנכונים כדי שנתחיל ללכת מחיל אל חיל.

כי הגיע הזמן שיהיה רק טוב ליהודים.

נסים ישעיהו

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו