אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

השלטון, לטובת העם? (אמור סז)


התמונה של נסים ישעיהו

אקטואליה בפרשת השבוע

בשעת כתיבת שורות אלו, כבר נסתיימה הפגנת הרבבות נגד הממשלה בעקבות דו"ח וינוגרד. המפגינים דרשו שהממשלה תתפטר בעקבות כשלונה במלחמה מול החיזבאללה, ולפי הדיווחים, אחד הדוברים אף הודיע בפומבי לראש הממשלה כי הוא מפוטר. נו, המפגינים הפגינו, המכובדים נאמו והממשלה תמשיך בדרכה.

הח"מ, כמנהגו מזה עשר שנים לפחות, לא השתתף בהפגנה ואפילו אינו קורא לראש הממשלה להתפטר. גם לא לשר הבטחון. בלאו הכי הם לא שומעים אותו, לא רואים אותו ולכן לא סופרים אותו; הם רחוק מדי למעלה. חבל לבזבז אנרגיות על מהלכי סרק.

וגם אם יתפטרו, מי יבא במקומם? למישהו יש הצעה? כן? מצטער. לענ"ד, זה לא יעבוד. כל עוד המדינה אינה יודעת מאין באה ולאן היא הולכת, אין שום סכוי שמישהו יצליח לעשות משהו שיאט את המיאוץ לחורבן. טוב, אולי להאיט יצליחו, אבל לא לבלום.

הח"מ, כמנהגו מזה עשר שנים לפחות, לא השתתף בהפגנה ואפילו אינו קורא לראש הממשלה להתפטר. גם לא לשר הבטחון. בלאו הכי הם לא שומעים אותו, לא רואים אותו ולכן לא סופרים אותו; הם רחוק מדי למעלה. חבל לבזבז אנרגיות על מהלכי סרק.

ברשימה לפרשה זו לפני כשלוש שנים, תחת הכותרת "הקרב והמערכה" כתבנו על כך שזו שגיאה קשה לחשוב שהשלטון הוא לטובתנו. מה שמעניין אותו זה טובת עצמו וכדאי שנתפקח, כי בלי התפקחות לא נוכל לתקן דבר. בטח לא לאלץ את השלטון לפעול לטובתנו, כפי שמתחייב מהגדרת תפקידו וגם מהבטחתו המפורשת לנו.

תמיד קוראים את פרשת אֱמֹר בספירת העומר, וכמו ברוב השנים, גם השבוע היא נקראת בשבוע של ספירת ההוד. דיברנו בעבר על כך שעניינה של הפרשה הוא חינוך. זה נכון לתורה כולה, אבל כאן זה במובהק. הנה הפסוקים הראשונים (ויקרא כא) ופירוש רש"י:

[א] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן; וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. [ב] כִּי, אִם-לִשְׁאֵרוֹ, הַקָּרֹב, אֵלָיו: לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו, וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו. [ג] וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו, אֲשֶׁר לֹא-הָיְתָה לְאִישׁ--לָהּ, יִטַּמָּא.

(רש"י): אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים - אֱמֹר וְאָמַרְתָּ, להזהיר גדולים על הקטנים:

זוהי תמצית הרעיון החינוכי. אבל מי הם הגדולים ומי הקטנים?

בכל רובד שנבחר, נמצא שיש מקום להבחנה בין 'גדולים' ו'קטנים'. בחינוך הפורמלי, זה פשוט. אבל עיקר החינוך הוא לא פורמלי, וגם שם יש גדולים, עם או בלי מרכאות, וקטנים, כנ"ל. דיברנו לא אחת על מה שכולם יודעים, שחינוך מתחיל בדוגמא אישית של הגדולים כלפי הקטנים. "הכי גדולים" בכל חברה, הם אנשי המעמד השליט, והתנהלותם משמשת דוגמא ואף מעניקה השראה לנשלטים.

אצלנו יש נתק בין המעמד השליט ובין המעמד הנשלט. המסר החינוכי שמשדר המעמד השליט ניתן לתימצות במלה אחת, אנוכיות. האינטרס האישי מעל הכל, ובעצם הוא העניין היחיד.

כיום כבר רבים מדברים וכותבים על כך, אבל נראה לי שלא מדגישים מספיק את העובדה שהמעמד השליט אצלנו, לא הוא שהמציא את השיטה. הנה משהו לכבוד ל"ג בעומר שיחול למחרת השבת, ביום א':

(שבת לג/ב) דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, ויתיב יהודה בן גרים גבייהו. פתח ר' יהודה ואמר, כמה נאים מעשיהן של אומה זו; תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. ר' יוסי שתק. נענה רשב"י ואמר, כל מה שתקנו, לא תקנו אלא לצורך עצמן; תקנו שווקין, להושיב בהן זונות; מרחצאות, לעדן בהן עצמן; גשרים, ליטול מהן מכס.

את שלושת הראשונים בספור פגשנו כבר בשבוע שעבר. שלושתם תלמידי רבי עקיבא במחזור השני, שכלל חמישה תלמידים בלבד. רבי יהודה מתבונן במציאות הגלויה, פיתוח המסחר, התשתיות והתברואה, ומשבח את השלטון על מעשיו הנאים. 'יהודה' זה מלשון הודיה והוא כמו מודה לשלטונות על מעשיהם לטובת הנתינים.

ר' יוסי שותק. אולי כי לא נוח לו לשבח שלטון זר ואולי כי הוא זוכר דברים לא כל כך טובים שיש בשלטון הזה. אבל בעיקר נראה שהוא משלים עם המציאות, עם השלטון, אבל לא עד כדי לשבח אותו. בנסיבות אלו, מוטב לשתוק. לכאורה, יוסי זה קיצור של יוסף, אבל לא נראה שמדובר בשם מקוצר. בשמו יש י' שזו נקודת החכמה; ו' זו המשכת החכמה כלפי מטה, אבל ס' זו אות סגורה, והוא מסתגר בשתיקתו.

שמעון זה מלשון שמיעה, ודוקא הוא מדבר. רבי שמעון חושף את המניעים הנסתרים של השלטונות ומשלם על זה ביוקר.

השלטון לטובת עצמו

ביחד עם שלושת תלמידי ר' עקיבא, ישב עוד אחד, יהודה בן גרים. הוא שמע את ר' יהודה משבח את מעשי השלטונות, ושמע את ר' שמעון חושף את מניעיהם האנוכיים לפיתוח שיזמו. וכמו שקורה לפעמים למישהו שהיה עד לחילופי דברים מפעימים, הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם.

הוא לא התכוון למשהו רע חלילה. הוא רק סיפר לחברים כי רצה לשתף אותם בחוויה שהיתה לו. אבל התוצאה היתה שהדברים התגלגלו עד אשר, ונשמעו למלכות.

נו. שם, אפילו מראית עין של דמוקרטיה לא היתה, והם החליטו לתגמל מיידית את משתתפי השיחה. וההחלטה:

יהודה שעילה, יתעלה. יוסי ששתק, יגלה לציפורי. שמעון שגינה, יהרג.

ר' יהודה שדבר במעלת שלטונם, זכה למינוי ממלכתי של ראש המדברים בכל מפגש של חכמי ישראל. ר' יוסי ששתק, שימשיך לשתוק בעיירה מרוחקת, מנותק מחבריו ומסביבתו הטבעית. ר' שמעון בר יוחאי שדבר בגנותם, חשף את מניעיהם האנוכיים המוסתרים, עליו גזרו מוות.

כמובן, בעקבות האירוע הזה נאלץ ר' שמעון להסתתר מפני הרומאים שביקשו את נפשו. בשלב ראשון, הוא הסתתר עם בנו בבית המדרש, ואשתו דאגה להם למזון מדי יום.

אזל הוא ובריה טשו בי מדרשא. כל יומא הוה מייתי להו דביתהו ריפתא וכוזא דמיא, וכרכי.

אבל החיפושים אחריהם נמשכו והטבעת הלכה והתהדקה סביבם. ר' שמעון חשש שהרומאים ילכדו את אשתו והיא לא תעמוד בלחצם, על כן החליפו את מקום מחבואם, והפעם בלי לגלות לאיש היכן הם.

כי תקיף גזירתא אמר לֵיה לבריה, נשים דעתן קלה עליהן; דילמא מצערי לה ומגליא לן. אזלו טשו במערתא.

מכאן ואילך הספור מוכר פחות או יותר. אבל לטובת מי שאינו זוכר, נזכיר כי שם נעשה להם נס; נברא להם חרוב ומעין מים, ומהם ניזונו שתים עשרה שנה. כל הזמן עסקו בתורה וכך הגיעו למדרגה הכי גבוהה שאדם יכול להגיע בעולם הזה.

דומני כי כאשר מתבוננים בשיחתם של שלושת החכמים, ניתן לזהות שלוש דרכי התייחסות לשלטונות, והן די מקבילות למה שקורה אצלנו, כאלף ושמונה מאות שנה לאחר השיחה המדוברת.

ר' יהודה הוא חכם גדול, מתלמידי ר' עקיבא. הוא מודע לכל מגרעות השלטון, אבל מחפש את מחצית הכוס המלאה. אינך יכול להלחם בהם ואף לא לשנות אצלם משהו, לפחות נסה לראות את הטוב שאתה יכול להפיק ממעשיהם. כאמור, יהודה זה מלשון הודיה אבל גם מלשון הודאה שזו המציאות וצריכים להסתדר הכי טוב, עם מה שיש.

הגישה הזאת מוכרת אצלנו ויש להודות שאינה חביבה כל כך. גישה כזאת כמו של ר' יהודה, ביחס לשלטון של גוים – מילא. אין הרבה סיכוי שיהודים ייסחפו אחריהם לנהוג כמותם. אבל גישה כזאת כלפי שלטון של יהודים, זה מסוכן מאד, כי גם השרץ המסריח ביותר עלול לקבל הכשר מבד"ץ כלשהו, וזו סכנה אמתית.

הגישה של ר' יוסי נלמדת מן העונש שנגזר עליו, יגלה לציפורי. הוא הרגיש מנותק מן השלטון אבל חסר לו הכח להלחם נגדו, אז הוא שתק. גם מהשתיקה הזאת חושש השלטון, ועל כן גוזרים עליו ריחוק פיזי. שלא ישפיע בשתיקתו העשויה להביע יותר מהרבה מלים.

די בקלות ניתן לזהות אצלנו את הנוקטים בדרכו של ר' יהודה. את שתיקתו של ר' יוסי ניתן לזהות בעיקר אצל יהודים פשוטים (ומיואשים).

את דרכו של ר' שמעון, קשה יותר לזהות אצלנו מפני שאינה נפוצה כל כך, אם בכלל היא קיימת. הוא כמו מתעלם מן המופע החיצוני ומתמקד אך ורק במניעים הנסתרים, בפנימיות הדברים.

אין באפשרותנו להאריך עוד, אבל מי שיעיין בהמשך הסיפור בגמרא, יראה עד כמה סולד ר' שמעון מכל רמז של שקר וחנופה. אותו מעניינת האמת, הפנימיות שמאחורי המופע החיצוני.

לא פלא שר' שמעון הוא המורה הגדול והמקור העיקרי לפנימיות התורה, לתורת הסוד. ל"ג בעומר, יום הסתלקותו הוא יום הילולא, כי ביום הזה ניתנת לנו הזדמנות להתחבר לדרכו ולתורתו.

ההתחברות הזאת מתרחשת ביום שעניינו הוא 'הוד שבהוד', עצם ההודאה שה' אחד ושמו אחד ואין עוד מלבדו. אז איך אפשר להתייחס ברצינות לממשלה, כזאת או אחרת, שהנחת היסוד שלה היא כפירה בה' ובתורתו.

כאשר נתחבר לדרכו ולתורתו של רשב"י, או אז יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו