אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מה סופרים בספירת העומר? (אחרי וקדושים סז)


התמונה של נסים ישעיהו

אקטואליה בפרשת השבוע

שבוע זה הוא הרביעי בספירת העומר, וזה אומר שהוא האמצעי מבין שבעה שבועות. אמרנו כבר ששבעה זה כנגד שבע המדות שאותן יש לברר בספירת העומר, והשבוע הרביעי הוא כנגד מדת הנצח. 'נצח' זו מלה בת שלוש אותיות ולכן היא גם שורש לפעלים שונים במשמעויות שונות; יש מנצח על תזמורת או על מלאכה, יש החותר לנצח בקרב ויש מי שאוהב את הנַצְחָנוּת והוא מתנצח עם זולתו בכל הזדמנות. גם הַנְצָחָה באה מאותו שורש, אבל משמעותה העיקרית של מדת הנצח, היא כנראה הנצחיות.

האדם, שאול המלך במקרה זה, יכול לחשוב, לתכנן ולעשות ככל העולה על רוחו, אבל המלה האחרונה היא של הבורא יתברך. רק הוא נצחי ולכן הוראותיו הן נצחיות. והנכשל במילוי הוראותיו כפי שנכשל שאול, עלול להתוודע אל זמניותו וזמניות מעמדו, מוקדם מכפי שצפה.

'הנצחה' אמנם נגזרת מנצחיות, אבל ההבדל ביניהן הוא מהותי-תהומי. כי האדם שזמנו בעולם הזה מוגבל, אינו יכול להנציח דבר. לכל היותר הוא יכול לטפוח לעצמו על האגו בטיפוח האשליה שאכן פעל משהו שייזכר מעבר ליום מחר, אבל זו רק אשליה, כי לאדם אין את היכולת לקבוע מי ייזכר לדורות ומה יישכח במהלך היום הבא.

בפנימיות, מדת הנצח היא מדת הבטחון ב'נצח ישראל'. המקור למונח זה הוא בדברי שמואל הנביא לשאול המלך, לאחר שהודיע לו כי איבד את מלכותו עקב אי מילוי ההוראה להשמיד את עמלק. ואלה דבריו:

(שמואל א' טו) [כט] וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל, לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם: כִּי לֹא אָדָם הוּא, לְהִנָּחֵם.

האדם, שאול המלך במקרה זה, יכול לחשוב, לתכנן ולעשות ככל העולה על רוחו, אבל המלה האחרונה היא של הבורא יתברך. רק הוא נצחי ולכן הוראותיו הן נצחיות. והנכשל במילוי הוראותיו כפי שנכשל שאול, עלול להתוודע אל זמניותו וזמניות מעמדו, מוקדם מכפי שצפה.

אמרנו שפנימיות מדת הנצח היא תחושת הבטחון. זהו בטחון מהזן הפעיל, כזה שמניע לחתור לנצחון מתוך אמונה שה' יעזור, אבל אנחנו צריכים לעשות ככל יכולתנו כדי שהעזרה הזאת תרד לעולם.

ואת מה או את מי צריכים לנצח בשבוע של מדת הנצח? האם צץ פתאום איזה אויב חיצוני שאתו יש לנצח?

אני יודע שזו האוירה השוררת כאן ואולי במקומות נוספים, אבל לא זה העניין של מדת הנצח בספירת העומר, ובכלל. כמו בכל ימי ספירת העומר, גם בשבוע של מדת הנצח, אדם אמור לברר את מדותיו הטבעיות ואת טבע מדותיו. מדי שבוע, אדם נדרש לבחון אחת ממדותיו ולברר אם וכיצד היא מתאימה למסר שתחלתו ביציאת מצרים ושלימותו בחג השבועות, במתן תורה.

במלים אחרות, האדם נדרש לנצח את עצמו, את נטיותיו הטבעיות. גם הכשלון של שאול, זה שבעקבותיו אמר לו הנביא את הפסוק הנצחי שציטטנו לעיל, גם הוא לא היה מול אויב חיצוני, אלא מול עצמו. או, לכל היותר, מול אנשיו הקרובים שביקשו לנהוג אחרת מהוראת הנביא.

וכיצד יכול אדם לנצח את עצמו? על כך באה ההוראה משתי הפרשות שנקרא בשבת זו.

הפרשה הראשונה מתחילה כך (ויקרא טז): [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן--בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-ה', וַיָּמֻתוּ.

דיברנו בעבר על מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן ועל העובדה שמותם שימש יסוד להוראות מפורטות שקיבלו הכהנים כיצד להתנהג בבית המקדש וכו'. כלומר, לא אֵבֶל אין סופי ולא ימי זכרון, אלא הבנת האירוע עד לרמה של הסקת מסקנות מעשיות, ויישום אותן מסקנות.

הפרשה השניה מתחילה כך (ויקרא יט): [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ב] דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם--קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם.

בפרשה הזאת יש מלא מצוות שרובן ככולן בין אדם לחברו, ושוב ושוב חוזרת התזכורת אֲנִי ה' וְ-אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. גם על כך דברנו בעבר. הבאנו גם את פירוש רש"י שהביטוי הראשון פירושו 'נאמן לשלם שכר' והביטוי השני פירושו 'נאמן לְהִפָּרַע' ממי שמעמיד פנים כי טובת הזולת לנגד עיניו בעוד הוא חותר להשיג את האינטרסים של עצמו, אף אם תוך הכשלת הזולת.

כלומר, הדרך להתקדשות מחייבת התייחסות נאותה לזולת, והתייחסות כזאת אפשרית אך ורק תוך התגברות האדם על מדותיו הטבעיות, בהתאם לרצון ה'. וזו בדיוק העבודה של ספירת העומר.

מפסח עד שבועות

בדברי קדמונינו יש התייחסויות רבות לשיקוליו השגויים של האדם. הנה למשל, יחסם של חז"ל לתכנון הילודה:

(יבמות סב/ב) רבי יהושע אומר, נשא אדם אשה בילדותו – ישא אשה בזקנותו; היו לו בנים בילדותו – יהיו לו בנים בזקנותו. שנאמר (קהלת ו): [ו] בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת-זַרְעֶךָ, וְלָעֶרֶב אַל-תַּנַּח יָדֶךָ: כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר, הֲזֶה אוֹ-זֶה, וְאִם-שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד, טוֹבִים.

דברים ברורים, לא? גם הקשר לדברינו עד כה, די ברור. אבל בהמשך הסוגיה שם הדברים מתבהרים הרבה יותר, כי יש דוגמאות מהחיים, אבל קודם הקדמה קטנה:

אצל חז"ל, יחסי הורים בנים מקבילים ליחסי מורים תלמידים. לכן ההלכה מרבה להתייחס למצבים בהם האדם נדרש להכריע בין כבוד רבו לכבוד אביו, ועוד דוגמאות. שורש הדברים במדרש הבא:

(סנהדרין יט/ב) אמר רבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן, כל המלמד בן חבירו תורה – מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו; שנאמר (במדבר ג) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן, וּמֹשֶׁה וכתיב וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי-אַהֲרֹן. לומר לך, אהרן ילד ומשה לימד, לפיכך (בני אהרון) נקראו על שמו (של משה).

ולהמשך הסוגיה ביבמות, לאחר שר' יהושע אומר את דרשתו ביחס לַבָּנִים, מביאה הגמרא את דברי ר' עקיבא ביחס לתלמידים, והוא לומד מאותו פסוק עצמו:

ר"ע אומר, למד תורה בילדותו - ילמוד תורה בזקנותו, היו לו תלמידים בילדותו - יהיו לו תלמידים בזקנותו, שנאמר בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת-זַרְעֶךָ, וְלָעֶרֶב אַל-תַּנַּח יָדֶךָ.

לר' עקיבא היה ניסיון אישי קשה ביותר שממנו למד עניין זה:

אמרו, שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה.

ר' עקיבא שלט בכל תחומי התורה ולימד לתלמידיו כל מה שידע. כל אחד קלט מה שקלט בתחום שעניין אותו באופן טבעי, ולא נהג כבוד בחברו שהתעניין בתחום שונה מזה שעניין אותו עצמו.

באופן טבעי, היתה אוירה של חורבן קשה, שממה רוחנית, אבל ר' עקיבא לא ויתר והתחיל הכל מהתחלה.

והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם; ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה.

ואיך יודעים את סבת המוות?

תנא, כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא ואיתימא ר' חייא בר אבין, כולם מתו מיתה רעה; מאי היא? א"ר נחמן, אסכרה.

מפסח ועד עצרת, זה ספירת העומר. הימים אותם סופרים לקראת קבלת התורה 'כאיש אחד בלב אחד'. כנ"ל, בימים אלה כל יהודי נדרש לבחון את מדותיו הטבעיות ולברר את טבע מדותיו, שהכל יהיה בהתאם לרצון ה' באחדות מלאה של כל בני ישראל.

תלמידי ר' עקיבא שלא נהגו כבוד זה לזה, נכשלו בדיוק בתחום שהוא התכלית של ספירת העומר, אהבת ישראל ואחדות ישראל. המוות של כולם מפסח ועד עצרת, הביא את חז"ל למסקנה שזו ולא אחרת היתה סבת מותם.

כולם גם מתו מיתה רעה. אסכרה זו מחלה קשה בדרכי הנשימה כך שלמעשה, הם מתו בחנק ר"ל.

זו הסבה לכך שבימי הספירה נוהגים מקצת דיני אבלות.

(שולחן ערוך, אורח חיים, תצ"ג) [א[ נוהגים שלא לישא אשה בין פסח לעצרת עד ל"ג לעומר מפני שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא (...)

[ב] נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג לעומר שאומרים שאז פסקו מלמות (...)

ומה זה מועיל שלא מתחתנים ולא מסתפרים בימים אלו? סתם כדי להתאבל על משהו שהיה לפני כאלף ותשע מאות שנה? לא מינה ולא מקצתה. זו רק הדרך להניע אותנו להתבונן נכון ולהגיע למודעות בדבר החשיבות של אחדות ישראל. שכל אחד יזכור מה גרם העדר תחושת האחדות אצל תלמידי ר' עקיבא, ואולי, גם מתוך כך, יפעל בנפשו את הרצון להתאחד עם יהודים נוספים.

ומתוך אחדות ישראל נבוא לגאולה האמתית והשלמה מיד ממש.

ואז יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו