אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מה הקשר לפסח? (צו סז)


התמונה של נסים ישעיהו

אקטואליה בפרשת השבוע

חג הפסח הוא חג האמונה והמאכל המרכזי בו, המצה, נקרא מאכל האמונה

במרבית השנים, יוצא שקוראים את פרשת "צו" בשבת שלפני חג הפסח. וככה זה מתחיל:

א וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ.

כאמור, כמו במרבית השנים, גם השנה קוראים פרשה זו בסמוך לפני חג הפסח. האם יש קשר בין תוכנה של הפרשה לבין חג הפסח? שווה לבדוק. כידוע, ההנחה שלנו היא שהכל הוא בהשגחה פרטית, ואין מקריות, אז ננסה לגלות מה מהו המסר המוכמן עבורנו בסמיכות זו.

פרשת צַו פותחת בקרבן העולה, כמצוטט לעיל. הסברנו בעבר כי עניינו של קרבן זה הוא ההתמדה בתנועת ההתקרבות של יהודי לבוראו, בכל התנאים והמצבים. החתירה לחיות במודעות טבעית שה' אחד ושמו אחד ומלא כל הארץ כבודו. בפרשה לא מוזכר בכלל הקרבן שנתן לחג שלפנינו את שמו, קרבן הפסח.

ובאמת באלפיים השנים האחרונות, לכאורה כל עניין הקרבנות אינו רלוונטי כלל אפילו ליהודים שומרי תורה ומצוות, אז למה ממשיכים לקרוא פרשה זו ואחרות העוסקות בכך, מדי שנה, ואפילו הכניסו את עניין הקרבנות לסדר התפילה?

בכלל, בימינו זה מאד פופולארי ללעוג לאלה המייחלים לבניין בית המקדש במהרה ומצפים בכליון עיניים לחידוש העבודה שם, כולל הקרבת הקרבנות. כאילו הזמן עצר מלכת אצלם ולא שמו לב שאנחנו כבר במאה העשרים ואחת, בה לא מקריבים קרבנות.

ככה זה כשמתייחסים לטכניקה ולא טורחים להתוודע למהות שאותה מייצגת הטכניקה. אם הטכניקה היא הכל ח"ו, הרי שבאמת אין שום מקום לייחל לחידוש העבודה בבית המקדש במהרה בימינו.

המבקרים גם נתלים באילנות גבוהים ומצטטים מן הנביאים דברי ביקורת לכאורה, על הקרבנות. אז הבה ננסה להבין את דברי הנביאים.

הנה למשל בהפטרה שקבעו קדמונינו לפרשת השבוע שלנו:

(ירמיהו ז) [כא] כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל: עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל-זִבְחֵיכֶם, וְאִכְלוּ בָשָׂר. [כב] כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם, וְלֹא צִוִּיתִים, בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם--עַל-דִּבְרֵי עוֹלָה, וָזָבַח.

לכאורה, סתירה מניה וביה לתוכן הפרשה שאליה צמודה ההפטרה. וחוץ מזה, על מה ציווה אותנו ה' לאחר שהוציא אותנו מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם? איך נבין את דברי הנביא? שלא מדובר בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אלא בימים הבאים? לא סביר שזו כוונתו. הבה נתבונן בדברי הנביא:

עֹלוֹתֵיכֶם הם הקרבנות שעולים לה' בשלמותם. זִבְחֵיכֶם אלה קרבנות שחלק מהם עולה על המזבח, חלק מהם אוכלים הכהנים וחלק הבעלים שהתנדבו את הקרבן. כלומר, מקרבן כזה נהנו גם הבעלים. היתה מציאות שאנשים התנדבו קרבנות להנאתם וחשבו שזה כל העניין, שהם כבר בסדר עם ה'.

על כך צועק הנביא: עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל-זִבְחֵיכֶם, לא להתקרב אל ה' אתם מתכוונים בקרבנות שאתם מקריבים, אלא להנאתכם אתם מקריבים. אם כך, הוסיפו את בשר העולה לבשר הזבח וְאִכְלוּ בָשָׂר. כי כאשר לא מתכוונים להתקרב לה', אין שום משמעות לקרבן העולה יותר מהזבח שממנו גם אתם אוכלים.

אז על מה כן צווה אותנו ה' לאחר שהוציא אותנו ממצרים? הרי כל ספר ויקרא מדבר על עבודת הכהנים בבית המקדש, ולכאורה, עבודתם העיקרית היא הקרבת הקרבנות.

[כג] כִּי אִם-אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר, שִׁמְעוּ בְקוֹלִי--וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים, וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם; וַהֲלַכְתֶּם, בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם, לְמַעַן, יִיטַב לָכֶם.

הקרבנות שהוקרבו בבית המקדש, נועדו להוות אמצעי בדרך לתכלית, שהיא התקרבות לרבונו של עולם. וכאשר את זה מחמיצים, כאשר לא משקיעים בהתקרבות לה' באמצעות הגשת הקרבן, אלא חושבים שהגשת הקרבן היא כל העניין, נשארים עם החלק הטכני של מעשה הקרבנות וזה כשלעצמו חסר משמעות במקרה הטוב.

אמונה, הדרך לחירות

פחות או יותר, כולנו יודעים עד כמה התמדנו ללכת בדרך ההתקרבות לה'. הנה זה מפי הנביא:

[כד] וְלֹא שָׁמְעוּ, וְלֹא-הִטּוּ אֶת-אָזְנָם, וַיֵּלְכוּ בְּמֹעֵצוֹת, בִּשְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע; וַיִּהְיוּ לְאָחוֹר, וְלֹא לְפָנִים.

סוף הפסוק אינו מתאר את התוצאה של וְלֹא שָׁמְעוּ, וְלֹא-הִטּוּ אֶת-אָזְנָם, וַיֵּלְכוּ בְּמֹעֵצוֹת, בִּשְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע; אלא זהו המשך תיאור הדרך הנלוזה; כל מעייניהם הופנו למופע החיצוני, לְאָחוֹר, ולא לפנימיות, לְפָנִים.

[כה] לְמִן-הַיּוֹם, אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה--וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת-כָּל-עֲבָדַי הַנְּבִיאִים, יוֹם הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ.

לא מדובר בכשלון חד פעמי; מדובר בסטיה הנובעת מן הנטיה הטבעית של האדם לבחור בדרך הקלה; לא להסתבך במחשבות עמוקות אודות תכלית בריאתו ושליחתו לעולם הזה. הקב"ה מודע לכך כמובן והוא שולח את הנביאים לקרוא אותנו לסדר. וכידוע, כבר במדבר סטינו שוב ושוב ומשה נאלץ לקרוא אותנו לסדר פעם אחר פעם.

אלא שמדור לדור המצב הלך והחמיר:

[כו] וְלוֹא שָׁמְעוּ אֵלַי, וְלֹא הִטּוּ אֶת-אָזְנָם; וַיַּקְשׁוּ, אֶת-עָרְפָּם--הֵרֵעוּ, מֵאֲבוֹתָם.

הנביאים התנבאו וקראו את העם לסדר, לשוב לדרך הישרה של התקרבות מתמדת לה'. וכיצד הגיב העם?

[כז] וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת-כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְלֹא יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ; וְקָרָאתָ אֲלֵיהֶם, וְלֹא יַעֲנוּכָה.

זה מה שמודיע ה' לנביא עוד בטרם יצא למלא את שליחותו. לא נתעכב כאן על השאלה, בשביל מה להביא את דבר ה' כאשר ידוע מראש שלא יקשיבו לו, אבל הנביא כפוי לעשות את שליחותו והוא עושה. השאלה היא, כיצד ומדוע מגיעים להדרדרות כזאת? או בלשון חיובית, האם וכיצד ניתן למנוע הדרדרות כזאת?

[כח] וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, זֶה הַגּוֹי אֲשֶׁר לוֹא-שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה' אֱלֹקָיו, וְלֹא לָקְחוּ, מוּסָר; אָבְדָה, הָאֱמוּנָה, וְנִכְרְתָה, מִפִּיהֶם.

זאת כל הבעיה, אָבְדָה, הָאֱמוּנָה. ומדוע היא אבדה? כי וְנִכְרְתָה, מִפִּיהֶם. כאשר מדברים באמונה, היא מתחזקת והולכת עד שהופכת למודעות. במצב כזה, האדם חי במודעות פשוטה שה' אתו בכל מקום, ובאופן טבעי לגמרי כל צעד בחייו מתאים לתכלית של התקרבות לה'. וברור לחלוטין שלא יעשה שום צעד שירחיק אותו מה' חלילה.

אולי כעת נוכל להבין את הקשר שבין הפרשה שלנו צַו, ובין חג הפסח החל בסמוך לאחר השבת בה היא נקראת.

חג הפסח הוא חג האמונה והמאכל המרכזי בו, המצה, נקרא מאכל האמונה. כאשר קוראים בתורה את פרשת צו הפותחת בקרבן העולה, המסר הוא, כפי שהסברנו כמה פעמים, שאת חייו צריך יהודי לנהל במאמץ מתמיד להתקרב לבוראו. וכיצד ניתן לעמוד בכך?

ובכן, המצווה המרכזית בליל הסדר היא 'והגדת לבנך', לספר את ספור יציאת מצרים. הספור הזה הוא ספור של אמונה פשוטה, ועצם העובדה שמספרים אותו מחזקת את האמונה והופכת אותה למודעות.

זו גם הסבה שמזכירים את יציאת מצרים בכל יום, כי זה לא אירוע חד פעמי אלא תהליך נמשך. "בכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים". במצרים היינו משועבדים לפרעה ולנוגשיו, ואפילו אילו רצינו, לא יכולנו לעבוד את ה'. יצאנו משם כדי שנהיה בני חורין, ואת הכח להיות בני חורין קיבלנו במעמד הר סיני.

כלומר, בן חורין הוא מי שאינו משועבד לפרעה – לא החיצוני ולא הפנימי – מצד אחד, ומצד שני הוא מנהל את חייו תוך חתירה מתמדת אל עבר האופק. בכל יום ויום הוא רואה את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים, כי מה שהשיג אתמול זה שיעבוד מצרים ביחס למה שעליו וביכולתו להשיג היום, ואסור לעצור אפילו לרגע, כי חבל על הזמן.

אם יעצור, אם יפסיק לחתור, זה יהיה מתוך שיעבוד למה שהשיג עד כעת, וזהו פגם במעמדו כבן חורין.

וזהו גם סיום ההפטרה שקבעו לנו קדמונינו, מפרק ט':

[כב] כֹּה אָמַר ה', אַל-יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל-יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר, בִּגְבוּרָתוֹ; אַל-יִתְהַלֵּל עָשִׁיר, בְּעָשְׁרוֹ.[כג] כִּי אִם-בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל, הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי--כִּי אֲנִי ה', עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ: כִּי-בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי, נְאֻם-ה'.

מתהללים במשהו כי מייחסים לו חשיבות מוגזמת, ואז אין אנו בני חורין, אנחנו משועבדים למושא ההתהללות. כדי להיות בן חורין, צריכים לחתור ל-הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי.

וכאשר נהיה בני חורין, יהיה רק טוב ליהודים, וממילא גם לכל האחרים.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו