אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

גוף בלי נשמה או להיפך? (יתרו סז)


התמונה של נסים ישעיהו

אקטואליה בפרשת השבוע

מעמד הר סיני. לכאורה אפשר היה להסתפק בכך שהעם ישמעו את דבר השליחות שמקבל משה עבורם; זה יכול להספיק כדי שיאמינו בו. מה צורך היה בירידת ה' אל הר סיני ובעליית משה לשם?

בשבת זו קוראים בתורה את פרשת 'יתרו' בה מסופר אודות מעמד הר סיני. לקראת המעמד הגדול, מספרת התורה:

(שמות י"ט) [כ] וַיֵּרֶד ה' עַל-הַר סִינַי, אֶל-רֹאשׁ הָהָר; וַיִּקְרָא ה' לְמֹשֶׁה אֶל-רֹאשׁ הָהָר, וַיַּעַל מֹשֶׁה.

כידוע, גם קודם לכן דבר ה' עם משה, לשם מה איפה המופע המיוחד הפעם? מה התועלת האמורה לצמוח מן המפגש הפומבי בין ה' לבין משה על הר סיני? התורה מסבירה זאת כך:

[ט] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן, בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ, וְגַם-בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם;

לפני כארבע שנים הרחבנו בנושא זה, והנה תזכורת קצרה:

(רמב"ם, הלכ' יסודי התורה ח' א') משה רבינו, לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי, שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף. אלא כל האותות שעשה משה במדבר, לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה (...) ובמה האמינו בו – במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר, (את) האש והקולות והלפידים, והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים; משה משה, לך אמור להן כך וכך...

ועדיין, לכאורה אפשר היה להסתפק בכך שהעם ישמעו את דבר השליחות שמקבל משה עבורם; זה יכול להספיק כדי שיאמינו בו. מה צורך היה בירידת ה' אל הר סיני ובעליית משה לשם?

אשתקד הסברנו זאת והנה תזכורת:

(תנחומא) משל למה הדבר דומה, למלך שגזר ואמר, בני רומי לא ירדו לסוריא, ובני סוריא לא יעלו לרומי. כך כשברא הקדוש ברוך הוא את העולם, גזר ואמר, הַשָּׁמַיִם, שָׁמַיִם לַה'; וְהָאָרֶץ, נָתַן לִבְנֵי-אָדָם.

כשבקש ליתן את התורה, בטל את הגזרה הראשונה ואמר, התחתונים יעלו לעליונים, והעליונים ירדו לתחתונים, ואני המתחיל. שנאמר, וַיֵּרֶד ה' עַל-הַר סִינַי, אֶל-רֹאשׁ הָהָר; וַיִּקְרָא ה' לְמֹשֶׁה אֶל-רֹאשׁ הָהָר, וַיַּעַל מֹשֶׁה.

כלומר, בירידת ה' אל הר סיני ובעליית משה לשם באותו זמן, נוצר חיבור בין העליונים, (הרוחניות, הקדושה) לבין התחתונים (הגשמיות, החומר). ומדוע מלכתחילה לא היה חיבור כזה? ובכן, ה' ברא את העולם במתכונת של חיבור הדוק בין עליונים לתחתונים, אלא שמשהו השתבש, ואז נגזרה הגזירה, הַשָּׁמַיִם, שָׁמַיִם לַה'; וְהָאָרֶץ, נָתַן לִבְנֵי-אָדָם. הנה מדרש נוסף המסביר את התהליך:

(מדרש רבה, שיר השירים) (א) בָּאתִי לְגַנִּי, אמר ר' מנחם (...) באתי לגן, אין כתיב כאן; אלא לגני, לגנוני, למקום שהיה עיקרי מתחלה. ועיקר שכינה, לא בתחתונים היתה? זהו שכתוב (בראשית ג') ח וַיִּשְׁמְעוּ אֶת-קוֹל ה' אֱלֹקִים, מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן.

א"ר אבא, מְהַלֵּך אין כתיב כאן אלא מתהלך, מקפץ וסליק מקפץ וסליק. חטא אדם הראשון, ונסתלקה השכינה לרקיע הראשון. חטא קין נסתלקה לרקיע השני, חטא אנוש נסתלקה לרקיע השלישי, חטא דור המבול נסתלקה לרקיע הרביעי, חטא דור המגדל (בבל) נסתלקה לרקיע החמישי, חטאו אנשי סדום נסתלקה לרקיע הששי, חטאו המצריים בימי אברהם נסתלקה לרקיע השביעי.

כנגדן עמדו שבעה צדיקים והורידוה לארץ; זכה אברהם, הורידה משביעי לששי. עמד יצחק והורידה מששי לחמישי. עמד יעקב והורידה מחמישי לרביעי. עמד לוי והורידה מרביעי לשלישי. עמד קהת והורידה משלישי לשני. עמד עמרם והורידה משני לאחד, שהוא ראשון. עמד משה והורידה לארץ.

במלים אחרות, במעמד הר סיני שב העולם למצבו הבראשיתי, הטהור. מצב בו בין העליונים לתחתונים, בין הגשמיות והרוחניות שררה אחדות מלאה.

עד מעמד הר סיני, לא ניתן היה לקדש את החומר; גם כאשר קיימו מצוות, קיימו אותן במימד הרוחני שלהן בלא שמימד זה יתפוס את החומר בו נתקיימה המצווה.

כיום, בעקבות מעמד הר סיני והחיבור המחודש בין העליונים והתחתונים, כאשר מקיימים מצווה בחפץ כלשהו, כגון תפילין או מזוזה, החפץ עצמו מקבל קדושה עצמית. הוא קדוש גם בהיותו מונח במקומו, לא רק בעת שמשו למצווה.

חיבור הרוחניות עם הגשמיות

במעמד הר סיני (דברים ד') [לה] אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת, כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים: אֵין עוֹד, מִלְּבַדּוֹ.

יקצר המצע מהסביר פסוק זה כאן ועכשיו; נאמר רק שבחסידות מבואר כי כשם שהנשמה מחיה את הגוף, כך הקב"ה מחיה את העולם. זו המציאות שנתגלתה לנו במעמד הר סיני.

ממעמד הר סיני ואילך, מכיוון שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר, (את) האש והקולות והלפידים, בלשון הרמב"ם, הרי שלא רק בתחום המיידי של לימוד תורה וקיום מצוות יש להתייחס לרצונו של הבורא, אלא צריך שיהיה ( משלי ג) [ו]בְּכָל-דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ; שהרי בעינינו ראינו כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים: אֵין עוֹד, מִלְּבַדּוֹ.

צריך שיהיה, אבל זה לא באמת הווה; לא רק מפני שקשה מאד להגיע למודעות הזאת ולאחוז בה, אלא גם מפני שהחינוך אצלנו, גם החינוך הרשמי וגם הדוגמה האישית של המנהיגות, אינם מחנכים למודעות כזאת וליתר דיוק, מחנכים למודעות הפוכה לחלוטין.

המדיניות המקובלת במערכת שלנו היא שהרוצה לקיים מצוות, לחיות במודעות כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים, זהו עניינו הפרטי. המערכת עצמה "אינה דתית". זו 'מדינת חוק ולא מדינת הלכה' אומרים אלה המבקשים להסביר את ההיגיון שבבסיס הגישה הזאת. מי שרוצה לשמור מצוות, שיהיה לו לבריאות; העיקר שאלה, המצוות, לא יתנגשו בחוקי המדינה, שכן חוקי המדינה הם הקובעים אצלנו.

במלים אחרות, ויתרו במודע ובמכוון על הרוחניות. מטפחים בכל דרך את גוף (או שמא גופי) המדינה, ולא מבינים שגופים בלי נשמה הם פגרים מתים. לא מבינים שגוף מת, לא משנה כמה תטפח אותו, בסוף הוא יירקב ויסריח.

כאשר את זה יבינו, וגם יקשרו הבנה זו עם הגוף ששמו מדינת ישראל, או אז יש סיכוי שיבינו גם את תהליכי החורבן שחווים כולנו. ואולי גם יפעלו לבלום אותם, מי יודע.

לאחרנה, אולי כאנטיתזה לגישה של טיפוח גוף בלי נשמה, קמו להם ארגונים המציעים טיפוח נשמה בלי גוף.

'לא חשוב קיום המצוות' הם מטיפים, העיקר זה להתבונן באלוקות ולהגיע למודעות גבוהה יותר ויותר. לדבריהם, הם לא כופרים בקב"ה כמו אלה שמטפחים גוף בלי נשמה; הם מודים בקיומו של בורא עולם. הם רק גורסים שהוא לא ממש מתעניין במעשים של היצורים החיים בעולמות התחתונים. הוא, העניין שלו עם מלאכים. לכל היותר, עם החלק המלאכי שבאדם.

צריכים ללמוד תורה, הם גורסים, אבל רק את פנימיות התורה. כל היתר, מפריע להם להרגיש כמו מלאכים. מה להם ולהלכות המלמדות כיצד לקיים מצוות מעשיות? הם מעל זה, הם ברמה של התבוננות נטו. הם ברמה של נשמה בלי גוף.

בסגנון המקובל במקומותינו, כאן המקום לתהות על העובדה שאותם אנשים, שלדבריהם חותרים אל הרוחניות הצרופה, אינם בוחלים בצבירת רכוש רב ככל האפשר, גם אם רכוש זה מגיע מיהודים תמימים הנופלים ברשתם ונותרים בחוסר כל.

אלא שענייננו הוא המסר של פרשת השבוע ומסר זה הוא חד משמעי: כשם שאי אפשר לגוף לחיות בלא נשמה, כך אין העולם מתקיים בלי אלוקות המחייה אותו וכך יהודי אינו יכול לחיות בלי תורה ומצוות.

ואין כוונתנו לאדם הפרטי; הוא יכול לחיות עד מאה ועשרים בלא להיות מודע לתורה ומצוות, והלוואי שיחיה כל ימיו בטוב ובנעימים. אנחנו מדברים על היהודי כמושג ועל המדינה שמתיימרת להיות מדינה יהודית.

איך אמר מישהו מראשוני הזרם שאת סופו רואים כעת, 'יותר מששמרו היהודים את השבת, שמרה השבת את היהודים'.

הדִּבֵּר הרביעי הוא: [ז] זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ. כל המצוות עניינן הוא לחבר את הגשמיות עם הרוחניות, אבל רק השבת – זהו כל עניינה.

[ח] שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ. קל מאד להיסחף כך אל הגשמיות נטו. כדי שזה לא יקרה, מוצע לנו הפתרון:

[ט] וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי--שַׁבָּת, לַה' אֱלֹקֶיךָ: לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.

ששת ימי המעשה (חומר) והשבת (רוח) משלימים זה את זה. זה בלא זה, שניהם הפוכים לרצון ה'.

וכאשר נחיה במודעות זו, או אז יהיה רק טוב ליהודים, וגם לכל האחרים.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו