אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מכות חינוכיות (וארא סז)


התמונה של נסים ישעיהו

אקטואליה בפרשת השבוע

פרעה

הממסד המצרי התעקש לטעון כי הוא מנהל את העולם ושום כח בעולם לא יכתיב לו כיצד להתייחס אל בני ישראל. הממסד ההוא נשבר והתרסק במהלך עשר מכות.

לאחר שמשה בא אל ה' בטענות קשות אודות התנהלותו ביחס לבני ישראל במצרים, (שמות ה') [כג] וּמֵאָז בָּאתִי אֶל-פַּרְעֹה, לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, הֵרַע, לָעָם הַזֶּה; וְהַצֵּל לֹא-הִצַּלְתָּ, אֶת-עַמֶּךָ. מבטיח לו ה' כי בתוך זמן קצר, עַתָּה תִרְאֶה, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה: כִּי בְיָד חֲזָקָה, יְשַׁלְּחֵם, וּבְיָד חֲזָקָה, יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ. שחרור בני ישראל ממצרים, יהיה אינטרס אישי של פרעה והוא אישית ידאג לגרש אותם מארצו.

בפסוק זה מסתיימת פרשת שמות. ובהמשך, בפרשת וָאֵרָא, אותה נקרא בשבת זו (שמות ו'): [ב] וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי ה'. [ג] וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב--בְּאֵ-ל שַׁדָּי; וּשְׁמִי ה', לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. [ד] וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם, לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן--אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם, אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ.

אודות השמות השונים של ה' המוזכרים כאן, אפשר ורצוי לכתוב מאמר הסבר. כתבנו משהו על כך לפני כשלוש שנים; לא מספיק, וגם כעת לא נוכל להאריך בכך. ההתבוננות שלנו הפעם תתמקד בניסיון להבין את ההכרח באזכור התגלות ה' אל אברהם יצחק ויעקב והברית שכרת עמם, בהקשר של טענות משה אל ה'.

כאשר משה ואהרון מתייצבים אצל פרעה ואומרים לו (שמות ה') כֹּה-אָמַר ה', אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל, שַׁלַּח אֶת-עַמִּי, וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר. פרעה מגיב די כצפוי: [ב] וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה--מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ, לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל: לֹא יָדַעְתִּי אֶת-ה', וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ.

הנחת היסוד של משה ואהרון היא שה' הוא המנהל את העולם וכל הנבראים חייבים להשמע להוראותיו, כולל פרעה. לפרעה יש הנחת יסוד אחרת, הוא עצמו מנהל את העולם וכולם חייבים לציית לו. שמשה ואהרון יגידו תודה על כך שאינו משעבד גם אותם או אף גרוע מכך. והוא מנחית הוראה שתוכיח מי בעל הבית:

[ז] לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם, לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים--כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם: הֵם, יֵלְכוּ, וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם, תֶּבֶן. [ח] וְאֶת-מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם, תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם--לֹא תִגְרְעוּ, מִמֶּנּוּ: כִּי-נִרְפִּים הֵם--עַל-כֵּן הֵם צֹעֲקִים לֵאמֹר, נֵלְכָה נִזְבְּחָה לֵאלֹקֵינוּ. [ט] תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל-הָאֲנָשִׁים, וְיַעֲשׂוּ-בָהּ; וְאַל-יִשְׁעוּ, בְּדִבְרֵי-שָׁקֶר.

בעקבות הכבדת השעבוד שאל משה את ה', לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה--לָמָּה זֶּה, שְׁלַחְתָּנִי. ותשובת ה' כנ"ל.

בתרגום לעברית ישראלית, השאלה היא מיהו הריבון, הקב"ה או בשר ודם כלשהו? וביחס לעם ישראל, השאלה הזאת קריטית הרבה יותר מאשר ביחס לכל עם אחר, שהרי אנחנו בני אברהם יצחק ויעקב שעמם כרת ה' ברית נצחית. שעל כן מודיע ה' למשה:

[ה] וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי, אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, מַעֲבִדִים אֹתָם; וָאֶזְכֹּר, אֶת-בְּרִיתִי.

הברית הזאת, כאמור, היא נצחית והיא מחייבת את שני הצדדים. כרגע, צד אחד, בני ישראל, אינו יכול לקיים את הברית בגלל השיעבוד, והיא הופכת להיות חד צדדית; רק ה' מחוייב בה. והוא מתחייב:

[ו] לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ה', וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים.

ומה חלקנו שלנו בקיום הברית? הרי לא לנצח היא תישאר חד צדדית; נצטרך גם אנו למלא איזשהו חלק בברית הזאת. בפסוק הבא מובאת ההשקה בין חלקו של הבורא לחלקנו שלנו בברית:

[ז] וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם.

ה' מתחייב לגאול אותנו ממצרים, לקחת אותנו לו לעם ואנחנו נדרשים רק למודעות כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם.

ושוב חד צדדיות; ה' מתחייב:

[ח] וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי, לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי ה'.

בסיבוב הראשון, בני ישראל שמחו מאד על בשורת הגאולה (שמות ד'): [לא] וַיַּאֲמֵן, הָעָם; וַיִּשְׁמְעוּ כִּי-פָקַד ה' אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְכִי רָאָה אֶת-עָנְיָם, וַיִּקְּדוּ, וַיִּשְׁתַּחֲווּ.

בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים

בסיבוב השני, לבני ישראל כבר אין כח לשמוע בשורות:

ט וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.

למנהיגים יש שתי דרכים אפשריות להשיג שקט תעשייתי; את השיטה של פרעה ראינו כבר: תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל-הָאֲנָשִׁים, וְיַעֲשׂוּ-בָהּ; וְאַל-יִשְׁעוּ, בְּדִבְרֵי-שָׁקֶר. בשיטה השניה נוקטים מנהיגים כלפי אזרחים במדינות כאילו חופשיות, והיא ידועה בכינוי 'לחם ושעשועים'.

לעתים קרובות, נוקטים בשתי השיטות גם יחד. כך יוצא שבחלק הארי של הזמן, קשיי היומיום מכבידים כל כך עד שאין כח למחות נגד עוולות השלטון, ובחלק הנותר של הזמן, נתפסים לאשליה שמי שייבחר הפעם ינהג בדרך אחרת, הרצויה לנו.

לכאורה, אצלנו נוקטים בדרך השלישית. וכבר עמדנו בעבר על כך שהדאגה של המנהיגות לרווחת העם, מדיפה ניחוח כבד של אינטרס להשיג שקט תעשייתי, וכבונוס, גם ריבוי קולות בקלפי. שעל כן, מהדאגה הזאת לרווחתנו אנחנו נהנים בעיקר סמוך למועד הבחירות, כאשר בין בחירות לבחירות, אנחנו מביטים בנבחרינו, מתקשים להאמין למה שרואות עינינו, אבל אין לנו שום יכולת להשפיע.

פרעה לא עמד לבחירות; וגם אם היו לו כאלה, לעם העבדים לא היתה זכות להצביע בקלפי. על כן, די היה בהכבדת השיעבוד כדי להשיג את השקט התעשייתי.

אלא שהשקט הזה לא נמשך זמן רב; זה היה שקט שלפני הסערה. פרעה הציב את עצמו בגלוי אל מול ה' ומכאן ואילך מתחיל התהליך של מכות מצרים. עשר מכות שבמהלכן מודה פרעה (שמות ט'): חָטָאתִי הַפָּעַם: ה', הַצַּדִּיק, וַאֲנִי וְעַמִּי, הָרְשָׁעִים. [כח] הַעְתִּירוּ, אֶל-ה', וְרַב, מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹקִים וּבָרָד; וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם, וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד.

פעם אחר פעם הוא מבטיח ומכזב. מסרב להודות כי ה' הוא האלוקים. פעם אחר פעם הוא מוזהר מפני המכה העתידה לנחות עליו ועל עמו בעוד בני ישראל אינם נפגעים; שוב ושוב הוא שולח לוודא שאכן רק הוא ועמו נפגעו, וממשיך להתעקש.

כאשר משה בא בטענות אל ה', זה היה בשלב בו נראה שפרעה מנהל את ענייניו כרצונו והסבל של בני ישראל מתגבר עקב כך. כאילו אין לה' מה לומר ביחס להתנהלותו של פרעה. על כך הזכיר לו ה' את ההיסטוריה: וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב.

היה לך ללמוד מאבותיך ולדעת כי כמו אז, גם עתה אני מנהל את העולם. ומשה אכן קיבל את התשובה ומילא את שליחותו בשלמות.

לפני כשנה ( ברשימה לפרשת בא) ערכנו השוואה בין הממסד שלנו כפי שאנחנו מכירים אותו לבין הממסד המצרי כעולה מן הכתובים, וזכינו לביקורת די נוקבת וגם לבקשות הבהרה.

הממסד המצרי התעקש לטעון כי הוא מנהל את העולם ושום כח בעולם לא יכתיב לו כיצד להתייחס אל בני ישראל. הממסד ההוא נשבר והתרסק במהלך עשר מכות.

כמה מכות עוד יחטוף הממסד שלנו עד שיבין כי לא הוא בעל הבית על ארץ ישראל ועל היהודים החיים בה?

הממסד המצרי, אחרי עשר מכות עוד התחרט על שיחרור בני ישראל ורדף אחריהם להשיבם לעבדות. זה נגמר רק לאחר שטבעו כולם בים סוף. עקשנים שכאלה. טענו שאין קשר בין המכות שחטפו לבין שיעבוד בני ישראל, ועל כן צריכים להחזיר אותם למצרים.

בממסד שלנו, לא רואים שום קשר בין "ההצלחה" המופלאה של הצבא ושל מפקדו בעקירת היהודים מגוש קטיף לבין הכשלון המופתי של אותו צבא ושל אותו מפקד בלבנון. כמובן, גם לא רואים קשר בין הפרת הברית על ארץ ישראל לבין גורלם של "המנהיגים" שהובילו את הפרת הברית.

ה' מילא את חלקו בברית שכרת עם אברהם יצחק ויעקב, והכה את פרעה ואת מצרים על ששיעבדו את בני ישראל וסירבו לשחררם. הוא גם הביא אותנו אל הארץ המובטחת ובכך קיים את החלק השני של אותה ברית. כאמור, חלקנו בברית הוא לחיות במודעות: כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם.

בסוף הרי נגיע למודעות הזאת; כדאי מאד שנעשה זאת ביוזמתנו ולא נמתין לאיתותים הבאים מלמעלה. הם עלולים להיות כואבים. תשאלו את הרמטכ"ל המתפטר.

והגיע כבר הזמן שיהיה רק טוב ליהודים, וגם לכל האחרים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו