אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

כיצד לכבות את אש המחלוקת? (ויגש סז)


התמונה של נסים ישעיהו

אקטואליה ב-פרשת השבוע

(בראשית מ"ד) [יח] וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ: כִּי כָמוֹךָ, כְּפַרְעֹה. [יט] אֲדֹנִי שָׁאַל, אֶת-עֲבָדָיו לֵאמֹר: הֲיֵשׁ-לָכֶם אָב, אוֹ-אָח. [כ] וַנֹּאמֶר, אֶל-אֲדֹנִי, יֶשׁ-לָנוּ אָב זָקֵן, וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן; וְאָחִיו מֵת, וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ. [כא] וַתֹּאמֶר, אֶל-עֲבָדֶיךָ, הוֹרִדֻהוּ, אֵלָי; וְאָשִׂימָה עֵינִי, עָלָיו.

בסקירה קצרה זו של העבר הקרוב, פותח יהודה את המונולוג שלו אל מול האיש החזק במצרים, צָפְנַת פַּעְנֵחַ. התורה מכנה אותו בשמו, יוסף, אבל יהודה ואחיו עדיין אינם יודעים זאת.

כזכור, מחלוקת בין בני יעקב, יוסף מצד אחד וכל האחרים מן הצד השני, גרמה לקרע בתוך המשפחה ולהיעדרות ממושכת של יוסף מבית אביו, החל מגיל שבע עשרה. במעמד המתואר בפסוקים דלעיל, יוסף כבר בן שלושים ותשע שנים ובהכרח מתעוררת השאלה, מדוע לא טרח עד עתה לשלוח אות חיים אל אביו?

אין אנו הראשונים לשאול זו, ואחת התשובות שניתנו היא שאות כזה היה חושף את קלונם של האחים ואולי אף מפלג סופית את בית יעקב, שכן האב היה כועס על בניו ומרחיקם מביתו חלילה. כלומר, יוסף התוודע בדרך הקשה להרסנותה של המחלוקת, וכדי למנוע את הנצחתה ואת פילוג בית יעקב חלילה, הוא העדיף להמתין לשעת כושר בה יחדש את הקשר עם בית אביו מתוך אחדות מלאה.

מדוע אם כן הוא אינו מתוודע אל אחיו מיד כאשר נקרתה לו שעת כושר לכך, בפגישתם הראשונה? על כך השבנו די בהרחבה אשתקד, ברשימה לפרשת מקץ. הסברנו שם כי בהתכחשו לאחיו, יוסף מוביל אותם עד לתשובה אמיתית, מעומק הלב, על מכירתו, והמבחן הוא התעקשותם על חירותו של בנימין אחיו.

כעת השאלה שלנו היא מדוע התורה מספרת לנו על כל ההתרחשויות בפרטי פרטים? והעיקר, מה כל זה נוגע לנו?

ובכן, העימות בין יהודה ליוסף משקף את המאבק הפנימי שבתוך כל אחד מאתנו כפרט, ובעיקר, בתוך עם ישראל בכלל.

בתוך כל אדם מתרוצצות גישות ערכיות ונטיות נפשיות שונות וכך גם בתוך עם ישראל. לא ננסה ללמוד כאן, על פי התורה, את תורת הנפש בכללה, וגם לא לאפיין ולנתח את הגישות השונות בתוך עם ישראל. רק נאמר כי מהעימות שבין יוסף לאחיו למדים ששתי הדרכים המרכזיות בעם ישראל הן דרכו של יוסף ודרכו של יהודה, וההתנגשות ביניהן היא העומדת בשורש כל המחלוקות.

בשלב של וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, יוסף נמצא במעמד עדיף. יהודה הוא הזקוק ליוסף והוא מודה בכך ללא היסוס, שעל כן הוא מדבר אליו בהכנעה. עם זאת, הוא גם מבהיר ליוסף שגישתו אינה בלעדית וגם אינה יכולה להיות, ויוסף מודה בכך ומקבל זאת.

מה שיהודה אינו יודע בשלב זה הוא שיוסף כבר הגיע למסקנות אלו מזמן, והוא רק חותר לגלות אם גם יהודה ואחיו הבינו זאת.

כאשר יהודה מסיים את דבריו במלים: [לד] כִּי-אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל-אָבִי, וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי: פֶּן אֶרְאֶה בָרָע, אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת-אָבִי. או אז:

(בראשית מ"ה) [א] וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא, הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי; וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו.

המשפחה מתאחדת מחדש, והפעם איחוד מושלם, מכל הלב. לכך חתר יוסף ולצורך איחוד זה הוא "התעלל" באחיו שוב ושוב.

יוסף היה יכול להתוודע אל אחיו ולאחד את המשפחה כבר במפגש הראשון ביניהם, אלא שאחדות כזאת היתה עלולה להיות איחוד כפוי מלמעלה, בלא שהאחים מצידם יחתרו אליו, ואז זו אחדות חיצונית בלבד. על דרך תלמידים השומרים על שקט בנוכחות המחנך הכריזמטי והנערץ, בעוד הם מסוכסכים קשות בעת העדרו (ובכוונה לא לקחנו דוגמא מפוליטיקאים בנוכחות המנהיג...).

על כן יוסף כופה עליהם להביא את בנימין, מטמין את הגביע באמתחת בנימין, מאשימו בגניבה, ודורש מן האחים להשאיר את בנימין כעבד במצרים. בכך הוא כופה על האחים התמודדות פנימית קשה ביותר; האם לוותר, לכאורה כדין, על האח החשוד בגניבה, או להתעלם מסרחונו ולזכור רק את האחווה שביניהם. והמהלך מצליח, כידוע.

שריפה, לא מכבים בנפט

אמרנו ששתי הדרכים המרכזיות בעם ישראל הן דרכו של יוסף ודרכו של יהודה, ואלה גם שתי הנטיות הנאבקות בתוך כל אחד מאתנו כפרט, אבל עדיין לא הסברנו מהן גישות/נטיות אלו.

ובכן בכללות, הגישה של יוסף היא להמשיך הכל מלמעלה ע"י דבקות בה' יתברך, בעוד הגישה של יהודה היא שחייבים להעלות את עצמנו כלפי מעלה כדי שנוכל לקבל את השפע מלמעלה. או בלשון החסידות: המשכה (מלמעלה למטה, דרכו של יוסף) והעלאה (מלמטה למעלה, דרכו של יהודה).

לכל אחת משתי הדרכים יש יתרונות וחסרונות, כך שאין אחת משתיהן יכולה לעמוד בפני עצמה וחייבים את השילוב ביניהן. השילוב הזה, הוא הוא האחדות המיוחלת.

דרכו של יוסף מתאימה ליחידי סגולה יוצאים מן הכלל כדברינו בשבוע שעבר, ומשום כך היא אף מסוכנת למי שמנסה ללכת בה בלא שתהיה בו עוצמת הדבקות בה' של יוסף. כך קרה לממלכת הצפון של עשרת השבטים אשר הונהגה בידי מלכים מבני יוסף. הם נסחפו להתבוללות עם השכנים ואף הפכו את ההתבוללות לאידיאולוגיה, עד אשר הוגלו מן הארץ בידי מלך אשור ועקבותיהם אבדו.

דרכו של יהודה גם היא אינה יכולה לפעול במציאות בלא מגדלור ומצפן ברמתו של יוסף, הצדיק יסוד עולם. רק השילוב בין שניהם, ליתר דיוק האחדות ביניהם, בכוחה להביא את הגאולה האמיתית והשלמה לעם ישראל ולכל העולם.

עומד על כך בהרחבה ובפירוט הנביא יחזקאל בפרק ל"ז אותו קוראים כהפטרה לפרשת השבוע שלנו:

[טו] וַיְהִי דְבַר-ה', אֵלַי לֵאמֹר. טז וְאַתָּה בֶן-אָדָם, קַח-לְךָ עֵץ אֶחָד, וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה, וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו; וּלְקַח, עֵץ אֶחָד, וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם, וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו. [יז] וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל-אֶחָד, לְךָ--לְעֵץ אֶחָד; וְהָיוּ לַאֲחָדִים, בְּיָדֶךָ. [יח] וְכַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ, בְּנֵי עַמְּךָ לֵאמֹר: הֲלוֹא-תַגִּיד לָנוּ, מָה-אֵלֶּה לָּךְ. [יט] דַּבֵּר אֲלֵהֶם, כֹּה-אָמַר ה' אלקים, הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד-אֶפְרַיִם, וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו; וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת-עֵץ יְהוּדָה, וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד, וְהָיוּ אֶחָד, בְּיָדִי.

בחלקו הראשון של הפרק מספר הנביא את חזון העצמות היבשות המפורסם, בו מתוארת התחיה המחודשת של עם ישראל והתחדשותם בארץ ישראל. אלא שהתחדשות זו עלולה להיתפס כעניין טכני גרידא, כפי שקורה לנו במציאות למרבה הצער, ואז המצב הטבעי הוא מצב של מחלוקת. ומזו כידוע, לעולם לא יצמח דבר טוב.

השלב הבא וההכרחי, הוא לפעול אחדות בין כל חלקי העם, כדי שההתחדשות הזאת תהיה בת קימא ולא תימוג לה כדרך שנמוגו בערפלי ההיסטוריה תקופות רבות בעם ישראל.

השאלה היא, תחת איזה דגל יש להתאחד; האם תחת דגלו של יוסף המיוצג ע"י אפרים, או אולי תחת דגלו של יהודה?

מבחינה מספרית, אפרים מוביל עשרה שבטים בעוד יהודה מוביל רק את שני הנותרים, את עצמו ואת בנימין. לא ננסה להסביר כעת מה עושה בנימין בקואליציה עם יהודה כאשר "מקומו הטבעי" לכאורה הוא עם אפרים אחיינו, אולי נגיע לכך בפעם אחרת; כרגע השאלה היא אם הכמות קובעת או שמא האיכות?

עונה על כך הנביא: קודם כל, חשובה האחדות, וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד, וְהָיוּ אֶחָד, בְּיָדִי. מי מוביל את האחדות? הנה התשובה:

[כד] וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם, וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם; וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ, וְחֻקּוֹתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם. [כה] וְיָשְׁבוּ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ-בָהּ, אֲבוֹתֵיכֶם; וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם, עַד-עוֹלָם, וְדָוִד עַבְדִּי, נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם.

מה שמאפיין את דוד המייצג את יהודה, זה שהוא פועל בתוך מציאות העולם, בכלים של העולם, תוך דבקות מוחלטת בבורא העולם. הוא חותר להעלות את העולם לקדושה, כך שלא יעלים על מציאותו של בורא העולם ומנהיגו. וזו הדרך היחידה לאחדות. וכך זה אמור בפרשה:

(בראשית מ"ו, כ"ז) (...) כָּל-הַנֶּפֶשׁ לְבֵית-יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה, שִׁבְעִים.

(רש"י) עשו שש נפשות היו לו והכתוב קורא אותן (לעיל לו ו) נַפְשוֹת בֵּיתוֹ, לשון רבים, לפי שהיו עובדין לאלהות הרבה, יעקב שבעים היו לו והכתוב קורא אותן נפש, לפי שהיו עובדים לאל אחד:

אצלנו הנטיה היא להדגיש את המחלוקת ולהכריז, בפירוש או במשתמע, דרכי שלי עדיפה על כל דרך אחרת. בכך מעצימים את המחלוקת ואף מנציחים אותה, כמו שופכים דלק על מדורת המחלוקת. בדיוק הפוך מן המסר של פרשת השבוע ושל ההפטרה.

הגיע כבר הזמן שבמקום להדגיש את המחלוקות, נתאחד תחת דגל אחד, דגלו של דוד (תהלים כ'): וּבְשֵׁם-אֱלֹקֵינוּ נִדְגֹּל.

ואז, אין ספק, יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו